פולים, רבותיי, פולים. הקפה הוא כבר לא רק משקה, אלא מותג עולמי. "הזהב החום", אם תרצו, שבלעדיו אי אפשר לרכל, ללמוד למבחנים או אפילו לתפקד בבוקר. הוא נפוץ בכל העולם ובכל אוכלוסייה, וגם בישראל אפשר למצוא אותו בכל מקום: בבתי הקפה בתל אביב, בכפרים הבדואיים בדרום, בפק"לים בטיולים בטבע - ואפילו בישיבות חרדיות. כן, מי שיזדמן לישיבה ממוצעת ייתקל באברכים עם גמרא ביד אחת וספל נוזל שחור ומהביל ביד השנייה. אבל לא תמיד זה היה כך.
ליהדות לקח זמן רב לקבל לחיקה את המשקה בעל השורשים האתיופיים. "מהרגע שהקפה התגלגל לתימן ולעולם הערבי, הוא עורר התנגדות באסלאם ובקהילות היהודיות", אומרת נועה ברגר, דוקטורנטית לסוציולוגיה בבית הספר ללימודים מתקדמים במדעי החברה בפריז, החוקרת את תרבות הקפה.
"הקפה נחשב משקה מעורר שנשתה בבתי קפה או במקומות ציבוריים, ושבכלל מזוהה עם צריכה בלילות, מה שמסמל ליברליות וחילון - אז התקיים עליו דיון ער באסלאם. לפעמים על צורכי הקפה הושת עונש מוות. הדיונים וההתפלפלויות בנושא זלגו גם ליהדות, והעסיקו לא מעט את רבני התקופה".
התקופה - המאה ה־14. פולי צמח הקפה הגיעו לתימן, והמשקה שהופק מהם בתחילה ושהיה נפוץ גם בקהילה היהודית היה הקישר, שהוכן מקליפות עץ הקפה, ולא מהפולים עצמם. משקה הפולים כפי שאנו מכירים אותו כיום נוצר רק כמאה שנה לאחר מכן, ומתימן עבר למדינות ערב נוספות - ולאחר כמאה נוספת גם לארצות אירופה. שמו היה קהווה (kahve).
ישן מפני חדש
ההתנגדות לקפה היתה דומה להתנגדותה של כל מסורת שמרנית לדברים חדשים, וכמובן - גם לממסד הרבני היו שאלות וחששות כשהמשקה החל לצבור פופולריות. לפי ההיסטוריון רוברט ליברלס, שסקר את תרבות הקפה בעולם היהודי בספרו "יהודים וקפה" - מכיוון שהיה מדובר במשקה יחסית חדש, לא היו פסיקות של רבנים מדורות קודמים להתבסס עליהן. מעבר לכך, לפחות בתחילת הדרך, הרבנים גם לא הכירו לעומק את החומרים שהרכיבו את הקפה ואת שיטת הכנתו כדי להביע את דעתם ההלכתית עליו.
ובכל זאת - הם לא קפאו על השמרים, והחלו לחקור על אודות הקפה. עם השנים, כשהקפה חדר גם לשוק המערבי באירופה, רבני הקהילות היהודיות אף נעזרו במקביליהם שבארצות האסלאם.
יהודים שומרי מסורת מקפידים לברך על המאכלים והמשקאות שהם מכניסים לפיהם. ואכן, אחת המחלוקות הראשונות לגבי הקפה היתה: מה בכלל מברכים עליו?
הרב אהרן הכהן פרחיה, שחי במאה ה־17 בסלוניקי, סבר כי מכיוון שמקורו של הקפה בצמח, יש לברך עליו "בורא פרי האדמה", כפי שמברכים על ירקות. לעומת זאת, הרב יעקב חגיז, יליד מרוקו שעבר לאיטליה ובהמשך לירושלים, שחי גם הוא באותה התקופה, סבר שעל הקפה יש לברך "שהכל נהיה בדברו", כפי שמברכים על מים ועל כל משקה מלבד יין. כמו חגיז סברו מרבית הרבנים, וכך אכן נפסק.
סוגיה נוספת שהעסיקה את הרבנים בנוגע לקפה, שעם הזמן התגלה כממכר בשל הקפאין שהוא מכיל, היתה נושא הכנתו בשבת. בהלכה היהודית, כמובן, אסור לבשל בשבת, ואף שכיום הופעת הקפה הנמס הקלה את הבעיה ההלכתית - בעבר זה היה הרבה יותר מסובך.
למרות הגבלות הדת, היהודים לא ויתרו על הכנת המשקה גם ביום המנוחה, ומצאו לכך מגוון פתרונות יצירתיים. היו מי שנעזרו בשכנים לא יהודים כדי שיכינו להם את הקפה, אך מרבית הרבנים לא אהבו את הרעיון, ואף פסלו אותו בשל איסור אכילת "בישולי גויים".
במצרים יצקו היהודים מים חמים על פולי הקפה לפני שבת, ובשבת עצמה עשו זאת שוב כדי לרענן את הקפה. פעולה מעין זו תיאר גם החת"ם סופר, שחי באירופה במאות ה־18 וה־19. בקהילות אחרות הכינו את הקפה באמצעות תנור שחימם את הבית במהלך השבת.
נכנסים לבוץ
יהודי טריפולי, למשל, עשו שימוש באחד המאכלים היהודיים האהובים ביותר - החמין. יהודי הקהילות היו מביאים סירי חמין לתנורים מרכזיים שהוצבו בלב השכונות, ומטמינים בתוכם בקבוקי זכוכית עבה עם קפה. בבוקר לאחר מכן אספו לביתם את הסירים הלוהטים, הוציאו מתוכם את הבקבוקים ושתו את הקפה שהתבשל כל הלילה.
"יש הסוברים שקפה ה'בוץ', השריית הקפה במים לבישול ארוך, הוא פיתוח של הקהילות היהודיות לנוכח מסורת שמירת השבת", מוסיפה ברגר.
הפולמוסים סביב הקפה נגעו גם בסוגיית איסור אכילת קטניות בפסח, הנוהג בקרב קהילות אשכנז. הרב אברהם ברודא, שחי בפראג במאות ה־17 וה־18, אסר צריכה של קפה בפסח בטענה שפולי הקפה הם קטניות, אך מעטים היו הרבנים שסברו כמותו, והדבר לא התקבע בהלכה היהודית.
"היו הרבה מאוד דיונים סביב הקפה", מסבירה ברגר. "הם נסבו סביב המשקה עצמו. למשל: האם הקפה מפוחם או שהוא מוצר חי? האם הוא בריא או מזיק לבריאות? אבל מה שהניע את הדיון על המשקה וליבה אותו היו התופעות החברתיות שהוא הוביל אליהן.
"ב־1511 הקפה עמד למשפט בבית דין שרעי, לאחר שאימאם הגיע לחצר מסגד ומצא צעירים מוסלמים שותים קפה במקום למלא את חובותיהם הדתיות. העובדה שגברים צעירים בילו במקומות ציבוריים בשתיית קפה הדירה שינה מעיני חכמי הדת המוסלמים. השותים נתפסו כמתבטלים, והדיון הזה היה ער מאוד גם בקרב הרבנים ובעולם היהודי בכלל".
עם הזמן, נושא הצריכה העצמית של הקפה כבר היכה שורשים גם בקרב קהילות שמרניות כמו אלה היהודיות בארצות ערב ובאירופה, אך הרבנים עדיין חששו מהנגזרות התרבותיות של הנוזל השחור - סצנת בתי הקפה.
לדברי ליברלס, ליהודים אמנם לא היה חלק משמעותי בפיתוח הקפה ובהחדרתו לשוק העולמי - אך על תרבות הקפה הם דווקא השפיעו ועוד איך. יש הטוענים כי בעליו של בית הקפה הראשון באנגליה, שנפתח באוקספורד בשנת 1650, היה יהודי.
דעתם קלה עליהם
ההגבלות העיקריות על המשקה היו פחות על הקפה עצמו, ויותר על תרבות הישיבה בבתי קפה. הרב יחזקאל לנדא, שחי בפראג במאה ה־17, ביקש לאורך חייו להימנע מפרשנות מחמירה ללא צורך של ההלכה היהודית, וכך נהג גם בכל הנוגע לשתיית הקפה. אך בנוגע לתרבות שתיית המשקה במקומות ציבוריים - זה כבר היה סיפור אחר מבחינתו. את יושבי בתי הקפה, גם אם היו שומרי מסורת ומלומדים, הוא סירב לכנות "בני יראה", ובחר בכינוי המזלזל "קלי דעת".
היעב"ץ, מהדמויות הרבניות הבולטות ביותר באירופה במאה ה־18, כתב כי באחת מנסיעותיו בעולם הוא שהה בלונדון ונכנס לבית קפה כדי לטעום מהמשקה המעורר. לדבריו, חבר מהקהילה היהודית המקומית הבחין בו והזהירו מפני מעשיו במקום ציבורי, שמא יראו אותו אחיו היהודים. אז התברר לו שהדבר היה מנוגד לרוח רבני הקהילה המקומית.
למעשה, התנגדות הרבנים לתרבות בתי הקפה התבססה על כמה טעמים. חלקם היו טעמי כשרות, כמו האיסור לאכול מבישול של לא יהודי, או החשש שבבתי הקפה יוסיפו למשקה תבלינים שאינם כשרים לפי היהדות. טעמי איסור אחרים התבססו על מרכיבים תרבותיים ורוחניים. יש רבנים שחששו מכך שישיבה בבתי קפה תוביל לפיתוח קשרים חברתיים עם לא יהודים ברמה שתביא להתבוללות. אחרים כינו מקומות אלו "מושב לצים" או "בתי שעשועים", שמשחיתים את זמנם של היושבים בהם ותופסים את מקומם של ריטואלים דתיים, כמו תפילות ולימוד תורה.
היו גם מי שהתנגדו להקמת בתי קפה יהודיים. הרב יהודה בן שמואל אסאד, שחי בהונגריה במאה ה־19, התנגד להקמת בתי קפה ברובע היהודי, והעדיף שהחפצים בכך יישבו בבתי קפה של גויים ולא יביאו חידושים מעין אלה לתוך הקהילה היהודית.
חלק מהרבנים נלחמו נגד בתי הקפה מחשש שהם יביאו לכך שהיהודים יתמכרו למשקה, עד שלא יעמדו בפיתוי ויצרכו אותו גם בשבת. הרב אלעזר פלקלס, כך כתב ליברלס בספרו, התלונן בדרשה שנשא ב־1783 כי יש בפראג יהודים שנוהגים להתארח אצל לא יהודים בשבת כדי לשתות קפה חם.
שלא תירדמו בתיקון חצות
ובכל זאת, על אף החששות וההתנגשות עם ההלכה היהודית, בסופו של דבר הקפה חדר גם לעולם היהודי־דתי, ויש אפילו מי שרתמו אותו ואת סגולותיו לטובת קיום חיי הדת. למשל, במקביל להפיכת הקפה למשקה שנשתה בעת סגירת עסקאות, הדבר השתרש גם בטקסים יהודיים כמו טקסי אירוסים, כשבמעמד חתימת האירוסים הוגש קפה.
בהלכה היהודית אסור לאדם לאכול או לשתות לפני תפילת שחרית, למעט מים ונוזלים הדרושים לצרכים רפואיים. הרב משה זכות, שחי באיטליה במאה ה־17, הוסיף לרשימת המשקאות המותרים לשתייה לפני התפילה גם את הקפה, והסביר כי הוא "מגרש את השינה" ומאפשר להתפלל בערנות מוגברת ובריכוז מרבי.
יש שטענו, כמו החוקר אלימלך אליוט הורוביץ, כי לקפאין שבקפה ולתחושת הערות שהוא מעניק יש תפקיד היסטורי בהפצת מנהג תיקון חצות - אמירת קינות ותפילות על חורבן בית המקדש בחצות הלילה, מנהג שרווח בעולם הדתי. המנהג החל בתקופת האר"י בצפת של המאה ה־16, ויש חוקרים המקבילים בין פריחתו באיטליה לבין השתרשות הקפה בארץ המגף. כיום, בכל ליל שבועות מסורתי שבו נוהגים ללמוד תורה לאורך כל הלילה, הקפה זורם יותר ממים.
"בסופו של דבר, מדובר במשקה שמסמל ערות ועבודה", מסבירה ברגר. "בניגוד לאלכוהול, שמטשטש את החושים ונתפס כשלילי יותר, הקפה מעורר והפך לסם לגיטימי שמסמל חדות".
במאה ה־17, הרב חזקיה די סילוה שחי באיטליה והרב אברהם בן מרדכי הלוי שחי במצרים בהחלט הסכימו עם קביעה זו. הראשון כתב בספרו "הפרי חדש" כי "אין הדעת מתיישבת בלא קאוי", וחברו המצרי כתב כי לאחר סעודות גדולות נהוג לשתות יין, ולאחר מכן "מביאין עוד משקה הקווה כדי ליישב דעתו של אדם ממאכליו ומיין משתיו".
סביר להניח שגם כיום יהיה קשה למצוא רבנים, הן מהמגזר החרדי והן מהזרם הציוני־דתי, שיעודדו ישיבה בבתי קפה - אך גם הם, כנראה, לא יסרבו להתפנק במהלך השיעורים שהם מעבירים על כוס קפה חם ומשובח.