פנסיונרים נאלצים לעבוד כדי לשרוד: "לקחתי הלוואות על הלוואות - רק כדי לחיות"

סביב שולחן במרכז בית שמש ישבה השבוע קבוצת גברים, נהגי הסעות, וחיכתה לעבודה. הם משתכרים 7,000 שקלים בחודש, יש כאלה שסיפרו שהם מגיעים ל־7,500. במונחים של יוקר המחיה הישראלי מדובר במקרה הטוב בהרמת ראש מעל המים, ובמקרה הרע בטביעה ללא ניצולים.

"אתה יודע על מה אנחנו מדברים פה כל בוקר? על המצב הכלכלי", הסביר איציק עמיאל, בן 60, שלפני עשור יצא לפנסיה אחרי 30 שנה של שירות קבע בצה"ל. "אם הקצבה היתה מספיקה, נראה לך שהיינו עובדים? אני אבא לארבעה, כולם נשואים, ואם לא אעזור - חבל על הזמן. איך הבת שלי תגיע לדירה? הרי בית שמש הפכה לאש. שכנה מעלי מכרה דירת שלושה חדרים ב־1.9 מיליון שקלים, דירה שעד לא מזמן היתה שווה 1.2 מיליון. רוב הקליינטורה שלנו בהסעות היא חרדית, ואנחנו שומעים את הזעקה האמיתית לעזרה. כל סוף שבוע דופקות אצלי בדלת נשים צעירות ומבקשות תרומה לשבת".

אביעד בן־ארי נשאל כמה הלוואות לקח. הוא בקושי הרים עיניים מהקרקע ואמר בלחש: "יותר מדי. אני אבא לשלושה, ואלה הלוואות על הלוואות רק כדי לחיות. אני משלם שכירות 3,500 שקלים על דירה קטנה בלי כלום, ואין לי מהיכן להביא את הכסף. לא זוכר מתי יצאתי בפעם האחרונה לחופש".

"הנופש שלי הוא בעבודה"

שמואל כהן שמע את הדברים מהצד וחייך במרירות. "הנופש שלי הוא פה בעבודה, או בדואר, או בסידורים בבנק. אני יכול לחיות משכר של 7,000 שקלים? אבל כבר הבנתי שצריך שלושה דברים בחיים: לאכול טוב, לישון טוב ולקיים את הצרכים הבסיסיים. אין לי דירה. אני בן 52, אשתי סובלת מנכות ויש לי בת נשואה עם שני ילדים ובן שהשתחרר מהצבא. אני אבשל להם, אטפל בנכדים. זו למעשה העזרה היחידה שאני יכול לתת להם".

עובדים כדי להתקיים

שמואל גדל בבית שמש, אבל בשבוע שעבר נדד לקריית גת, מרחק של 25 דקות נסיעה ממקום עבודתו, כיוון שהשכירות שם נמוכה יותר. הוא עבר כי לא היתה ברירה. "כל שקל חשוב לי. איפה אוכל לשכור כאן דירה, בבניין של נרקומנים? אנחנו עובדים בשביל להתקיים. פעם הייתי נכנס לסופר ולוקח עגבניות, והיום אני רואה אנשים שמוציאים טלפון ומחשבים כמה יעלה לנו כל קילו".

לא היה צריך ללכת רחוק. ניסים שריקי שלף את הנייד והסביר איך עובדת השיטה. "יש תוכנה של מחירים שבשנתיים האחרונות התחלתי להשתמש בה. היא מספרת איפה הפירות הכי זולים באזור ואיפה הקפה הכי זול. אני רושם בצד היכן כדאי, ואם אני בסביבה, אני נכנס וקונה על הדרך".

"הפנסיה נעלמת בלי שארגיש"

לשיחה הצטרף אבנר צנעני, שגם הוא החל לעבוד כנהג אחרי שיצא לפנסיה משירות בתי הסוהר. "לי מביאים משקאות קלים מהשטחים, כל בקבוק בשקל", הודה. "אני חייב, כי הפנסיה נעלמת בלי שארגיש. אני נכנס לסופר ומתלבט מה לקחת, ואני אומר לך שכשעבדתי בשב"ס האסירים הביטחוניים חיו כמו מלכים. מה שאין לי בבית, היה להם על הצלחת".

אל הפרלמנט הגיע ציון אליהו. למרות הפציעה בידו אליהו, שמתקרב לגיל 80 והוא פנסיונר של המועצה האזורית מטה יהודה - עובד. "נשמע לך הגיוני שבן אדם בגילו יעבוד ולא ייהנה מזמן איכות עם הנכדים?" שאל עמיאל וקידם בברכה את עמיתו המבוגר.

"מתבייש בפנסיה שלי"

אליהו חייך ואמר שקודם כל הוא רוצה לעבוד כדי לא להישאר בבית ללא תעסוקה, אבל לאחר מכן הודה: "אם לא נעבוד, לא נאכל. אני עובד גם כדי לעזור לעצמי. 40 שנה עבדתי במועצה האזורית ואני מתבייש לומר לכם מה גובה הפנסיה שלי".

צנעני אמר שלשתות קפה בארומה זה כבר גדול עליו, ושמואל סיפר שאם הוא רוצה להתפנק על פיצה הוא קונה קפואה ומכניס לתנור, זול יותר מזו שמוכרים בקניון. כששאלתי אם יש גם הנאה בחייהם, אביעד רק מלמל שלא קל לו.

"לך תקנה היום מנת פלאפל, 22 שקלים", עמיאל סינן. "אני כבר לא מדבר על להביא בשר הביתה. אם תנתח את האנשים שיושבים פה, אז 90 אחוזים מהם מעוטי יכולת, ולדעתי גם מעמד הביניים במדינה הולך ומצטמצם. או שאתה למעלה, או שלמטה. אם תשאל אותי, אף פעם לא הרגשנו כמו עכשיו".