הציבור הישראלי אינו ציבור שמוחה. מחאת דיור אחת לפני עשור החלה בקול תרועה רמה, ונגמרה בהופעה של אייל גולן והדג נחש בכיכר המדינה. זו לא היתה מחאה, זה היה "וודסטוק", וכך היא נגמרה. מה לעשות, המציאות מכריעה אותנו: פרנסה, קורונה, מזג האוויר, וגם כל ערב יש ריאליטי אחר בטלוויזיה שעוזר לנו להירדם ולהבטיח לעצמנו שאולי מחר נצא למחאה.
ובדיוק על העיקרון הזה פועלות בימים אלו עליות המחירים. הידיעה הכמעט־ודאית שאנחנו נשתוק ונקנה, נשתוק ונקום בבוקר לעבודה, נשתוק ונשלם עוד יותר על דלק וחשמל - היא זאת שגורמת לכל הצדדים כאן להעלות מחירים.
הפראיירים ייקנו וישתקו. אחרי הכל, רק לפני שבוע איימה אישה אחת מהסתדרות המורים שהיא תשבית פה לימודים, לילדים שכבר שנתיים לא הולכים לבית הספר באופן סדיר. שום צמיג לא בער מול ביתה, שום הפגנה לא תוכננה. במקום זה - ההורים כבר החלו לדאוג לבייביסטר. הכניעה היא מושלמת.
אה, והשבוע הודיעו לנו שאנחנו צריכים לבדוק את הילדים שלנו פעמיים בשבוע. אבל כרגע המדינה לא מחלקת מטושים, אז אנחנו צריכים לקנות את המטושים על חשבוננו. אני הפראייר שאלך לעמוד בתור כדי לקנות. איזו ברירה יש לי?
גל עליות המחירים הזה יחלוף. הוא יחלוף, כי איש מאיתנו לא באמת ייצא לרחובות כמו שעושים בכל כך הרבה מדינות בעולם. הוא יעבור מעצמו, עם כמה מבצעים על בייגלה ושוקולד, ואולי אפילו יוזילו את השמן. הדלק כבר טיפס, אף על פי שישראל לא באמת נמצאת בבעיה של דלק, והחשמל הוא הרי מונופול, ובחורף אנחנו לא אוהבים שקר לנו.
הישראלים, מה לעשות, לא בנויים למחאות שהן לא פוליטיות. אנחנו לא יכולים להתאחד פעם אחת למען מטרה צודקת. בסוף זה תמיד חוזר לימין ושמאל, מזרחים ואשכנזים, חילונים ודתיים. וכשזה קורה, תמיד יש מי שמרוויח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו