במשך שלושה עשורים, עולם הבנקאות המרכזית התנהל תחת דת אחת, מונוליטית וכמעט פנאטית - יציבות מחירים מעל הכל.
יעד האינפלציה של 2% לא היה רק מספר שרירותי שנשלף בכנס אקדמי בניו זילנד בשנות ה-90; הוא הפך ל"גביע הקדוש" של הכלכלה המודרנית. הוא היה המצפן שקבע את גובה הריבית, הברומטר שעל פיו תומחרו נכסי סיכון בטריליונים, והעוגן הפסיכולוגי שהבטיח את רמת החיים של מיליארדים במערב. בנקאים מרכזיים נמדדו בפרמטר אחד פשוט: האם הצלחתם לשמור את המפלצת הכלואה בתוך הכלוב הזה?
אולם, מבט מעמיק על נתוני המאקרו של תחילת שנת 2026 מגלה מציאות חדשה, מטלטלת ובעיקר - מושתקת. מתחת למעטה ההצהרות הרשמיות והמנוסחות בקפידה על "המשך המלחמה ביוקר המחיה", מתחולל שינוי פרדיגמה גלובלי שניתן להגדירו כהיסטורי. הבנקים המרכזיים, בראשות הפדרל ריזרב האמריקני, החלו להבין שהאינפלציה היא כבר לא האויב שיש להדביר בכל מחיר, אלא כלי אסטרטגי הכרחי, ואולי אף רצוי, בעידן של שינויים טקטוניים. ה-2% מתים, אך אף אחד עדיין לא מעז לכתוב את ההספד הרשמי.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ במסיבת העיתונאים: הבורסה עלתה ב-81% מאז פרוץ המלחמה, "ישראל לא רק מחזיקה אלא פורחת" (ארכיון) // לע"מ
מס הביטחון הלאומי
כדי להבין את עומק השינוי, עלינו להביט מעבר לגרפים של מדד המחירים לצרכן, אל התהליך הגיאופוליטי המכונה "דה-קאפלינג" (De-coupling) – ההתנתקות הכלכלית המהירה בין המערב לציר הסיני-רוסי. אם בעבר הגלובליזציה היתה המנוע הדפלציוני החזק בהיסטוריה – מנגנון שייצא כוח עבודה זול מהמזרח למערב ושמר על מחירים נמוכים – הרי שבשנת 2026 המשוואה הזו התהפכה על פיה.
הנרטיב המקובל במסדרונות וושינגטון מדבר על "ניצחון" על שיבושי האספקה של פוסט-קורונה, אך האמת מורכבת ואפלה יותר: ארה"ב ובעלות בריתה נמצאות בעיצומה של בניית "כלכלת חימוש" מודרנית. האסטרטגיה האמריקנית החדשה נשענת על שני אדנים מרכזיים: החזרת הייצור הביתה (Reshoring) והעברת שרשראות אספקה למדינות ידידותיות (Friend-shoring).
זהו תהליך "אנטי-יעיל" בהגדרה הכלכלית הקלאסית שלו. בניית מפעל שבבים באוהיו, הקמת תשתית אנרגיה גרעינית בפולין או פסי ייצור לסוללות בטקסס, יקרים עשרות מונים מהסתמכות על המפעלים היעילים של שנזן או וייטנאם.
הכפילויות הללו בשרשרת האספקה הן למעשה "מס ביטחון לאומי" שהמערב החליט לשלם כדי להבטיח עצמאות. הבנקים המרכזיים מבינים כעת אמת פשוטה: אם הם יתעקשו להחזיר את האינפלציה ל-2% באמצעות העלאות ריבית אגרסיביות, הם לא רק יפגעו בצריכה – הם יחנקו את היכולת של המערב לממן את המהפך התעשייתי הזה. במילים אחרות: האינפלציה הגבוהה היא לא תקלה, היא המחיר של העצמאות האסטרטגית.
קווין וורש והמרד בניהול הביקושים
במרכז השינוי התפיסתי עומדת דמותו של קווין וורש, המועמד המוביל והדמות הדומיננטית בשיח סביב הבנק הפדרלי, מי שנחשב כיום לאדריכל האינטלקטואלי של המדיניות המוניטרית החדשה. וורש מוביל קו מחשבה נועז, כמעט כפירה בעיקר, הטוען כי הבנקים המרכזיים נלכדו בעשור הקודם בתוך "מלכודת ניהול ביקושים" מיושנת.
לפי התפיסה הישנה (הקיינסיאנית-מסורתית), הדרך היחידה להוריד אינפלציה היא להכאיב לצרכן: להעלות ריבית, לייקר משכנתאות, לצמצם צריכה ולקרר את המשק. וורש מציע אלטרנטיבה הפוכה: ניהול צד ההיצע (Supply-Side). הטיעון שלו גורס כי הדרך היחידה של המערב להיחלץ מהחובות הציבוריים העצומים שנערמו (בארה"ב החוב חצה את ה-120% תוצר) היא לא דרך צנע, אלא דרך זינוק דרמטי בפריון (Productivity).
וורש הוא המאמין הגדול ביותר ב"נס ה-AI". בנאומיו האחרונים הוא מדגיש כי הבינה המלאכותית היא הזדמנות היסטורית לשנות את עקומת ההיצע הגלובלית – לייצר יותר, בפחות זמן ובפחות כוח אדם. אבל כדי שהנס הזה יקרה, הריבית לא יכולה להיות חנוקה מדי. השקעה בטכנולוגיה דורשת הון זול יחסית. מדיניות ריבית "נשכנית" מדי אולי תוריד את מחיר החלב בסופר, אבל היא תחסל את ההשקעות בסטארט-אפים ובטכנולוגיות שיכולות להציל את הכלכלה בטווח הארוך.
הפיל שבחדר
ישנו רובד נוסף שמעטים מדברים עליו בפומבי: "דומיננטיות פיסקלית". ממשלות המערב, ובראשן ארה"ב, צברו חובות כה גדולים שאין להן שום יכולת ריאלית לשרת אותם בסביבת ריבית גבוהה לאורך זמן. ריבית ריאלית חיובית גבוהה תביא לפשיטת רגל ממשלתית דה-פקטו.
הפתרון ההיסטורי למצבים כאלה הוא מה שמכונה "דיכוי פיננסי" (Financial Repression): מאפשרים לאינפלציה לרוץ קצת מעל הריבית, וכך השחיקה בערך הכסף "אוכלת" את הערך הריאלי של החוב הממשלתי. הבנקים המרכזיים של 2026, בשתיקה, משתפים פעולה עם הממשלות. הם מקבלים אינפלציה של 3%-5% כרע במיעוטו, כדי למנוע משבר חוב סוברני שימוטט את המערכת הבנקאית כולה.
פרדוקס האנרגיה
אולם, המעבר לכלכלת AI, עליו בונה וורש את מגדלי הפריון שלו, אינו חף מפרדוקסים. בעוד שהאופטימיות לגבי התוכנה בשיאה, המציאות הפיזית מציבה תג מחיר כבד.
ה-AI הגנרטיבי יצר את מה שמכנים כלכלני 2026 "פרדוקס המשאבים". אנו נוטים לחשוב על הייטק כעל תעשייה "נקייה" ו"קלה", אך כדי לבנות את עמוד השדרה של הבינה המלאכותית, נדרשות השקעות עתק בנכסים פיזיים שאינם דיגיטליים כלל: חוות שרתים עצומות (Data Centers), מערכות קירור תעשייתיות, קווי הולכת חשמל חדשים, וכרייה מסיבית של נחושת וסיליקון.
כאשר "שבע המופלאות" ושאר ענקיות הטכנולוגיה משקיעות מאות מיליארדי דולרים ב-CapEx (הוצאות הון), הן מייצרות לחץ ביקוש אדיר על שוקי האנרגיה והסחורות. נתונים עדכניים מראים כי חוות השרתים של 2026 צורכות חשמל בכמויות המשתוות למדינות אירופאיות בינוניות. ביקוש קשיח זה שומר על מחירי האנרגיה גבוהים, מה שמזין את האינפלציה מלמטה, מהשורש.
כאן טמון המלכוד האכזרי של הבנקים המרכזיים: אם ינסו להוריד את מדד המחירים לצרכן באמצעות העלאת ריבית, הם יייקרו את עלות המימון של אותן תשתיות אנרגיה ומחשוב קריטיות. פרויקטים של תשתיות הם רגישים מאוד לריבית. התוצאה תהיה האטה בבניית היכולת הטכנולוגית, מה שישאיר אותנו עם הסטגפלציה הגרועה מכל: אינפלציה גבוהה (בגלל מחסור בהיצע אנרגיה) אך ללא הצמיחה המובטחת מה-AI. לכן, הבנקים בוחרים, בלית ברירה, לאפשר לכלכלה "לרוץ חם".
הזווית הישראלית: בין הפטיש לסדן
עבור המשק הישראלי, השינוי הפרדיגמטי העולמי הוא בגדר בשורה כפולה ומבלבלת. מצד אחד, ככלכלה מוטת ייצוא טכנולוגי וביטחוני, ישראל ממוצבת היטב כדי ליהנות מהמגמות החדשות. העולם המערבי, שמשווע כעת ל"חסינות לאומית", הגנת סייבר ופתרונות AI לייעול תהליכים, פונה בדיוק למוצרים שנמצאים בליבת העשייה הישראלית. הזרמות ההון לסקטור הטכנולוגי, ובעיקר לדיפנס-טק (Defense-Tech), ממשיכות לתדלק את הקטר של המשק ולייצר שכבה דקה אך עשירה של עובדים המשתכרים במט"ח וחיים בשקלים.
אך מצד שני, ישראל היא "אי כלכלי" מובהק. בניגוד לארה"ב או לאיחוד האירופי, אין לנו שוק פנימי שיכול לספק את צרכינו. אנו תלויים כמעט לחלוטין בייבוא סחורות, חומרי גלם ואנרגיה. כאשר העולם משלים עם אינפלציה מבנית גבוהה יותר, ומחירי השינוע והייצור עולים גלובלית, ישראל מייבאת את האינפלציה הזו ("אינפלציה מיובאת") ישירות לתוך הסופרמרקט, למחירי הרכב ולתשומות הבנייה.
כאן נכנס לתמונה המלכוד הייחודי של בנק ישראל, שהוא חריף ומסוכן יותר מזה של הפדרל ריזרב. בעוד שבארה"ב רוב המשכנתאות ניתנות בריבית קבועה ל-30 שנה, בישראל חלק ניכר מהחוב של משקי הבית צמוד לריבית הפריים. המשמעות היא ש"תמסורת הריבית" בישראל היא מהירה ואכזרית: כל העלאת ריבית שנועדה לרסן את האינפלציה המיובאת, פוגעת מיידית בהכנסה הפנויה של מעמד הביניים הממונף.
הנגיד הישראלי ימצא את עצמו ב-2026 בסיטואציה בלתי אפשרית: הוא יצטרך לבחור בין ריבית גבוהה שתגן על השקל ותמנע בריחת הון (אך תחנוק את נוטלי המשכנתאות ואת ענף הנדל"ן המקומי), לבין ריבית נמוכה שתקל על הציבור (אך תסתכן בפיחות חד בשקל ובאינפלציה משתוללת).
נוסיף למשוואה זו את הממשלה: אם העולם עובר ל"כלכלת חימוש", ישראל נמצאת שם כבר שנים. הגירעון המבני הגבוה, הנובע מהוצאות ביטחון אדירות, יוצר התנגשות חזיתית בין המדיניות הפיסקלית המרחיבה (הממשלה "לוחצת על הגז" ומזרימה כסף) למדיניות המוניטרית המצמצמת (הבנק המרכזי "לוחץ על הברקס"). במאבק הזה, האזרח הקטן הוא זה שנשחק. ישראל, כמשק קטן ופתוח, היא בסופו של דבר סירה קטנה באוקיינוס סוער; כשהגלים בעולם עולים לגובה של 4% אינפלציה, המים נכנסים גם אלינו, ולא משנה כמה חזק ננסה לרוקן אותם עם דליים של ריבית.
סיכום: הסדר העולמי החדש
אנו נמצאים בפתחו של עידן שבו "יציבות מחירים" היא כבר לא המטרה העליונה, אלא "חסינות לאומית וטכנולוגית". הבנקים המרכזיים של 2026 הפסיקו לפחד מהאינפלציה כי הם מבינים שהיא תוצר לוואי הכרחי של ארגון מחדש של העולם. הם מעדיפים כלכלה "חמה", תוססת, רועשת וקצת יקרה יותר, על פני כלכלה יציבה אך דועכת שתלויה בחסדי שרשראות אספקה עוינות.
השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא כיצד יגיב הציבור. האינפלציה המתונה אולי משרתת את האינטרס האסטרטגי של המדינה, את מחיקת החובות הממשלתיים ואת חברות הטכנולוגיה, אך היא פועלת כמס רגרסיבי השוחק את כוח הקנייה של מעמד הביניים והשכבות החלשות. בטווח הארוך, ההימור של וורש ועמיתיו הוא שה-AI יניב פירות כה מתוקים, שהעלייה הריאלית בפריון וברמת החיים תפצה על יוקר המחיה הנומינלי. האם הנס הזה יתרחש? התשובה לא נמצאת בהחלטות הריבית, אלא בקווי הייצור ובחוות השרתים שנבנים ברגעים אלו ממש.
הכותב הוא מייסד חברת הפינטק Twelve ובוגר אגף התקציבים במשרד האוצר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו