חלב שנשפך: מה הוביל למחאת הרפתנים?

מחאת הרפתנים, שחוסמים כבישים ולמכלכים אותם בקש וחלב גולמי, מציפה פעם נוספת לתודעה הישראלית את הוויכוח הוותיק על שוק החלב הישראלי – ובכלל, השאלה מה הדרך הטובה ביותר לספק לישראלים אוכל איכותי ובזול בכל יום, במדינה שבה מלחמות מקשות על אספקה פעמיים בשנה (לפחות!).

בואו ננתח רגע מה אומרים שני הצדדים בוויכוח הזה.

המצב הקיים

שוק החלב בישראל פועל תחת רגולציה הדוקה, הכוללת מכסות ייצור לחקלאים, פיקוח על מחירים ומגבלות על יבוא מוצרי חלב.

מועצת החלב – גוף סטטוטורי – מנהלת את הענף ומתאמת בין היצרנים, המחלבות והמדינה. במלים אחרות, לא חשוב כמה הפרה הישראלית פרודוקטיבית (והיא מאוד פרודוקטיבית: לפי נתוני 2024, ממוצע תנובת החלב לפרה ישראלית עומד על 12,125 ק"ג – כמעט פי 13 מהנתון המקביל לפרות בארה"ב, שעומד על 952 ק”ג. וכן, את התנובה מודדים בקילו ולא בליטר, רק אלוהי הרפתנים יודע למה); בפועל, המועצה מכתיבה כמה חלב מותר לכל רפתן למכור, והיתר מושמד, כדי לשמור על רמת היצע אחידה, שמכתיבה את המחיר המפוקח הקבוע – ומונעת גם עליות וגם ירידות.

שלוש מחלבות גדולות – תנובה, שטראוס וטרה – שולטות ברוב השוק, כך שאף משק קטן לא יכול להתחרות בהן. אפילו אם יוקם משק כזה, הסופרמרקטים לא ממש יוכלו למכור אותו, משום שההסכמים עם חברות המזון הישראליות כוללים סעיפים שמגבילים את יכולתם להציע מוצרים מתחרים בתנאים דומים.

הטיעונים בעד רפורמה

תומכי הרפורמה מצביעים בראש ובראשונה על המחירים הגבוהים. השוואות בינלאומיות מראות שמוצרי חלב בישראל יקרים משמעותית מאשר במדינות מפותחות אחרות. גבינה צהובה, למשל, עולה בישראל כפול ויותר ממחירה באירופה. עבור משפחות מרובות ילדים ובעלי הכנסה נמוכה, הפערים הללו מהווים נטל כלכלי משמעותי.

טענה נוספת נוגעת לתחרות המוגבלת: המבנה הריכוזי של השוק, כך נטען, מונע כניסה של שחקנים חדשים ומצמצם את התמריץ לייעול ולחדשנות. פתיחת השוק לייבוא והקטנת הרגולציה יובילו, לפי גישה זו, לתחרות בריאה, שתוריד מחירים ותגדיל את מגוון המוצרים.

כלכלנים התומכים ברפורמה מוסיפים שמערכת המכסות יוצרת עיוותים כלכליים, מקבעת את מבנה הענף ומונעת הקצאה יעילה של משאבים. המכסות עצמן הפכו לנכס סחיר בעל ערך רב, מה שמעלה את עלויות הכניסה לענף.

הטיעונים נגד רפורמה

מתנגדי הרפורמה מדגישים את החשיבות האסטרטגית של ביטחון תזונתי. התלות ביבוא מזון, כך הם אומרים, חושפת את ישראל לסיכונים בעת משברים בינלאומיים, מלחמות או שיבושים בשרשראות אספקה – כפי שראינו בשנתיים האחרונות. ענף חלב מקומי חזק מבטיח אספקה יציבה של מוצר בסיסי.

טיעון מרכזי נוסף נוגע לפגיעה הצפויה בחקלאים ובפריפריה. חוות רבות ממוקמות באזורי ספר, בעוטף עזה ובצפון, ופתיחת השוק עלולה להוביל לקריסת משקים שפועלים כבר דורות. הפגיעה לא תהיה רק כלכלית, אלא גם חברתית – האצה של נטישת הפריפריה ופגיעה באורח החיים החקלאי ובריבונות הישראלית בשטחים סמוכי גבול. כפי שניסח זאת יוסף טרומפלדור: “במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו". כלומר, חקלאות יוצרת ריבונות.

יש המצביעים על כך שמוצרי החלב הישראליים עומדים בתקנים גבוהים של איכות, טריות ובריאות בעלי החיים. פתיחת השוק למוצרים מיובאים עלולה להוביל לכניסת מוצרים באיכות נמוכה יותר, או כאלה שיוצרו בתנאים שאינם עומדים בסטנדרטים הללו.

מתנגדי הרפורמה מוסיפים שההשוואה למחירים בחו"ל מטעה, שכן עלויות הייצור בישראל גבוהות יותר בשל מחירי קרקע, מים ואנרגיה, וכן דרישות רגולטוריות מחמירות.

הפשרה האפשרית

חלק מהמומחים מציעים גישת ביניים: רפורמה הדרגתית, שתגדיל את התחרות תוך שמירה על רשת ביטחון לחקלאים. ההצעות כוללות הגדלת מכסות הייבוא בהדרגה, תמיכה כספית ישירה בחקלאים במקום פיקוח על המחירים, ועידוד מיזוגים שייעלו את הענף.

כרגע, לא נראה שאף אחד משני הצדדים מוכן לפשרה הזו, ואנחנו סובלים מההשלכות של התחפרות בעמדות בשם הניסיון להרוויח נקודות פוליטיות מימין או משמאל בשנת בחירות.