דבריו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בריאיון האחרון ל"אקונומיסט", בדבר הצורך לפעול לצמצום הדרגתי של הסיוע הביטחוני האמריקאי בעשור הקרוב, הם דברים בעיתם. חשיבותם אינה נובעת רק מהעובדה כי עלינו לגבש בקרוב הסכם סיוע חדש (עם פקיעת ההסכם הנוכחי ב-2028), אלא בעיקר בזכות הראייה המפוכחת של המפה הפוליטית בארה"ב.
המגמות הנוכחיות בוושינגטון מצביעות על תהליך התכנסות פנימה ואימוץ מדיניות בדלנית יותר - תפיסה המשותפת כיום לאגפים נרחבים בשתי המפלגות וזוכה לתמיכה גוברת בדעת הקהל האמריקאית. בנסיבות אלו, מוטב לישראל להקדים תרופה למכה ולנהל את התהליך באופן יזום, מאשר להמתין לקוצר הרוח שמפגין הממשל האמריקאי כלפי סיוע החוץ בכלל.
המבקרים, מימין ומשמאל, מזהירים כי מדובר בצעד נמהר שעלול לסדוק את חומת הביטחון ולערער את הכלכלה. אולם, מבט מעמיק מגלה כי דווקא הסטטוס-קוו הוא המסוכן יותר. תלות כרונית בסיוע חיצוני מחלישה את מרחב התמרון המדיני ומנציחה כבילות לתעשיות הביטחוניות האמריקאיות על חשבון אלו הישראליות.
חיזוק התעשייה הביטחונית המקומית
ניתוח כלכלי מלמד, כי ישראל כיום איתנה דיה כדי לספוג את ביטול הסיוע הביטחוני ללא זעזועים מרחיקי לכת. על פי נתוני קרן המטבע הבין-לאומית (IMF), התוצר של ישראל מוערך בכ-666.4 מיליארד דולר - נתון המציב אותנו מעל מדינות מפותחות כאוסטריה (604.2 מיליארד דולר) ואף מעל מעצמות אנרגיה כקטאר (239.14 מיליארד דולר).
התוצר לנפש בישראל, שעומד על 64,280 דולר, גבוה יותר מזה של גרמניה, בריטניה, צרפת, יפן ועוד מדינות מערביות רבות. הצמיחה בישראל עומדת על כ-4%, בעוד שבמדינות כמו גרמניה וצרפת היא פחות מאחוז. חלק מזה מקורו בעסקאות היצוא הביטחוני של ישראל, שהגיעו לשיא של כ-20 מיליארד דולר ב-2025, וההכנסות מעסקאות הגז, שעתידות לשגשג עוד יותר עם מימוש עסקת הגז הענקיתעם מצרים.
כאשר בוחנים את היקף הסיוע השנתי - כ-3.8 מיליארד דולר - מגלים כי הוא מהווה כ-0.57% בלבד מהתוצר הלאומי. מבלי להקל ראש בסכום זה, הרי שבמונחים מאקרו-כלכליים מדובר בנטל הניתן לניהול.
מעבר לנתונים היבשים, המהלך יעניק לישראל חופש פעולה. עצמאות מדינית וצבאית רחבה יותר תאפשר לנו לקבל החלטות גורליות ללא תלות בתכתיבים חיצוניים הנובעים מכבילות לסיוע.
אך בראייה רחבה עוד יותר, מינוף נכון של המהלך עשוי לחולל מפנה היסטורי בכלכלה הישראלית.
כיום, רובו המכריע של הסיוע "צבוע" ומחויב לרכש מחברות אמריקאיות בתוך ארה"ב - מגבלה המצמצמת את כוח הקנייה של מערכת הביטחון מול ספקים מקומיים. שחרור מהתלות הזו יאפשר להסיט ביקושים חזרה אל התעשייה המקומית. התוצאה תהיה לא רק חיזוק החוסן הביטחוני, אלא גם יצירת אלפי מקומות עבודה חדשים ואיכותיים, בדגש על מפעלי הייטק ותעשייה ביטחונית בנגב ובגליל. זהו מהלך שבו הביטחון הלאומי והפריפריה הישראלית יוצאים נשכרים כאחד.
חזון כלכלי חדש לישראל
במילים אחרות, אסור לראות בהפסקת הסיוע הביטחוני יעד העומד בפני עצמו. עליו להיות חלק בלתי נפרד מחזון כלכלי חדש לישראל - כלכלה שנשענת על חדשנות טכנולוגית, שפירותיה מחלחלים לכל שכבות החברה. זהו המקום שבו תנופת הפיתוח הביטחוני חייבת לפגוש את הפריפריה. כאן, בנגב ובגליל, צריכות להתבסס התעשיות הביטחוניות העתידיות, תוך השתלבות במרקם טכנולוגי רחב שיספק תעסוקה איכותית ומנועי צמיחה אזוריים.
כפי שציין לאחרונה ראש הממשלה נתניהו, ישראל מתכננת השקעות ענק בהיקף של כ-350 מיליארד דולר בעשורים הקרובים בתעשיית הנשק שלה לטובת עצמאות חימושים, צמצום התלות בידידים והפיכת ישראל ליצואנית ביטחון מרכזית. את המשאבים האדירים הללו יש לנתב בחכמה אל הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. הפיכת ישראל לעצמאית ביטחונית היא ההזדמנות הגדולה ביותר שלנו לחזק את החוסן הלאומי מבפנים.
חופש תמרון גדול יותר
מערכת היחסים המיוחדת עם ארה"ב היא ללא ספק אחד ההישגים הגדולים של הציונות המודרנית. משענת זו הייתה נכס קיומי אל מול העוינות האזורית וטבעת החנק שהקיפה אותנו. אולם, במאה ה-21, הסדר הגלובלי משנה את פניו ועל ישראל להתאים את עצמה למציאות החדשה.
ארה"ב של היום, כפי שעולה ממסמך מדיניות הביטחון הלאומי שהציג הממשל לאחרונה, מגדירה את עצמה מחדש - לא עוד מעצמה גלובלית אלא מעצמה אזורית.
הפסקת הסיוע הביטחוני היא הצעד הראשון והכרחי בדרך לבניית מודל של עצמאות דיגיטלית וביטחונית. זהו המעבר מהסתמכות על חסדי המעצמה המשתנה, לבניית ברית של אינטרסים משותפים בין שתי מדינות חזקות, טכנולוגיות ועצמאיות. זהו אינו ויתור על הברית עם ארה"ב - זוהי התאמתה לעתיד.
הכותבת היא פעילת ציבור ויו"ר עמותת "ישראל למען הנגב". כלת "אות בן-גוריון" לשנת 2025 מטעם אוניברסיטת בן-גוריון הנגב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו