תחזית המודיעין על איראן - ואיך נתניהו סיכן את ביטחון המדינה?

"זה אולי הרגע שבו העם האיראני ייקח אחריות על גורלו. מהפכות נעשות בצורה הטובה ביותר מבפנים", תמצת אתמול (שישי) ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בראיון ל"אקונומיסט", את מסקנות הדיונים (הקדחתניים) שנערכים בימים האחרונים בישראל, בתדירות יומית (ולעתים כמה פעמים ביום): מחד, הבנה שבפעם הזאת מדובר במשהו אחר. מאידך, הדגשה כי מדובר בעניין איראני-פנימי.

כלקח מהאביב הערבי, פותחה במודיעין טכניקה למדידת עוצמת מחאות עממיות בניסיון לחזות כיצד יתפתחו. הטכניקה הזאת רחוקה משלמות, אבל היא נותנת אינדיקציות על בסיס מספר מדדים - היקף ההפגנות ומספר המשתתפים בהן, מידת האלימות שמפעילים המפגינים ושמופעלת נגדם, פרסומים בתקשורת הגלויה והחברתית, התבטאויות מנהיגים ועוד.

ביום חמישי האחרון הצביעו במודיעין כי לראשונה מאז פרוץ האירועים, הם עברו את עוצמת המחאה הקודמת של 2022 ("מחאת החיג'אב"). לצד סימנים נוספים, נראה שאיראן נכנסה לנתיב לא מוכר שבו נעלמים רבים - מיכולת ההתמדה של המוחים בהיעדר הנהגה ותקשורת מסודרת, דרך תגובת המשטר, ועד למידת נכונותו של הממשל האמריקני לממש את איומי טראמפ לפעול בתגובה לפגיעה במוחים.

נראה שגם המשטר באיראן הגיע לאותה המסקנה, כפי שעלה בסוף השבוע מדבריו של המנהיג העליון חמינאי ומההודעה הרשמית של משמרות המהפכה, שהבהירו כי בכוונתם לפעול בכוח לדיכוי המחאה. עם זאת, כל הפרשנים מאוחדים בדעתם כי גם אם המשטר יתגבר על גל המחאה הנוכחי, הוא יתקשה לתת פתרון לבעיות היסוד שנובעות בעיקרן מהמצב הכלכלי הקשה באיראן - פועל יוצא של סנקציות משתקות, של ניהול כושל, ושל הפנית משאבים עודפים להתעצמות צבאית ולסיוע לגורמים זרים.

למרות מאמצי המשטר באיראן להאשים את ישראל (ואת ארצות הברית) באחריות למחאה, נראה ששורשיה אותנטיים מתמיד. לכן גם תבעו ראשי מערכת הביטחון להימנע מכל מה שעלול להתפרש כניסיון ישראלי להתערב באירועים. כתמיד, ישנם שרים שמהירות דיבורם עולה על מהירות מחשבתם: בשבוע שעבר זאת היתה השרה גילה גמליאל, ובשלהי השבוע האחרון השר עמיחי אליהו. על רקע נפיצות הנושא - גם מחשש שישראל עלולה להיקלע מחדש למלחמה מול איראן - טוב יעשה נתניהו אם יתבע משריו לגלות אחריות.

בינתיים נותרת ישראל בעמדת משקיפה על האירועים. הסיכוי להתממשותה של מתקפת פתע איראנית נראים נמוכים, ונדמה שהמשטר לא ממהר להביא על עצמו את תגובת הנגד הישראלית הצפויה למתקפה כזאת. בראיון ל"אקונומיסט" הזהיר נתניהו כי למתקפה איראנית כזאת יהיו "השלכות נוראיות", אם כי לא פירט אם הוא מתכוון למה שיקרה באיראן או בעורף הישראלי.

על רקע האירועים באיראן אפשר להניח שישראל לא תמהר להסלים את המצב גם בזירות נוספות. המתקפות בלבנון יימשכו, מן הסתם, ואולי אף יעלו מדרגה, אבל סביר שהעיניים ירוכזו בעת הזאת בנעשה באיראן - וממנה ייגזר כל היתר.

לראיון הזה יש חשיבות גם בהיבט נוסף, שקשור במישרין לעוצמתה הצבאית של ישראל. נתניהו אמר בו כי בכוונת ישראל להיגמל מהסיוע הביטחוני האמריקני בתוך עשור. זאת אינה הפעם הראשונה שנתניהו מפלרטט עם הרעיון הזה, שבמערכת הביטחון מתנגדים לו נחרצות. לא רק בגלל הכסף - 3.8 מיליארד דולר בשנה, באמצעותם רוכש צה"ל בעיקר מטוסים מתקדמים ואמל"ח רב - אלא משום שיתופי הפעולה האינטימיים שהוא מאפשר עם הממסד הצבאי האמריקני ועם תעשיות הנשק הגדולות בעולם.

נתניהו אמר כי הנושא כבר נמצא בעבודה, אם כי לא ברור מדבריו מתי הסיוע צפוי להיפסק והאם ייחתם הסכם נוסף שיאריך את הסכם הסיוע הנוכחי שעתיד לפוג ב-2028. אלה שאלות קריטיות להתעצמותו של צה"ל, ובעיקר של חיל האוויר, הדוחף לקבל החלטות מהירות על רכש מטוסים נוספים. ברקע עומדת ההתעצמות הצפויה של מדינות באזור - בהן קטאר, סעודיה, האמירויות וטורקיה - במטוסים מתקדמים שעשויים לאתגר את העליונות האווירית של ישראל.

העוגה החצי אפויה הזאת ששיווק נתניהו מסוכנת לביטחון המדינה משום שהיא עלולה להתקבע כעובדה שתאומץ בוושינגטון, שגם כך נלהבת פחות מאי פעם לסייע למדינות זרות, ובכללן ישראל. מאחר ומדובר במהלך שיש לו השלכות עצומות על הביטחון, על הכלכלה, על התעשיות הביטחוניות, על הייצוא ועוד, ראוי היה להקדים להתבטאויות עבודת מטה מסודרת שבעקבותיה תגובש מדיניות שמבוססת על דיונים ועובדות.