"במחיצתך אני מאמין שאוכל לקבל כוח ורצון לחיים חדשים"

בשבועות האחרונים נמסרו לארכיון בית לוחמי הגטאות גלויות ומכתבים מצהיבים, המפיחים רוח חיים בסיפורם המרגש של שורדי השואה מיוגוסלביה צזר ומרים לוי. צזר נפטר ב־1974, ולאחר פטירתה של מרים ב־1990 מצאו ילדיהם את אסופת המכתבים.

"זה היה כמו מסע בזמן. המכתבים האלה מספרים את הסיפור בזמן אמת. לא הבנו מה כתוב בהם, ולקח המון זמן עד שהגענו לבשלות ותרגמנו אותם", מספרת נורית מזור, הצעירה בין השלושה. "אחר כך סרקנו לעצמנו את המכתבים, ולאחרונה חשבתי לעצמי שחבל שהם יישארו אצלי בבית, כי גם אנחנו כבר מזדקנים, ומה הילדים יעשו עם הניירת? אז החלטנו להעביר אותם למוזיאון לכלל הציבור, ולמען הדורות הבאים".

"אני מרגיש כאן עצוב, מיותר, בכל מקום קר לי, זר ומנוכר, בשום מקום אין לי את החמימות שחיכיתי לה בכל השנים האלה", כתב צזר למרים ב־25 באוגוסט 1945. "בשום מקום אינך בבית במובן האמיתי, בשום מקום אין אותה אהבה שהיום אנחנו זקוקים לה יותר מתמיד... מרים, אילו רק יכולתי להניח את הראש על ברכייך, לעצום עיניים ולחוש ליטוף של יד על המצח, אולי הייתי יכול לבכות כמו שצריך ולהתכרבל בברכיים החמות האלה, ואני מאמין שהיה לי הרבה יותר קל. במחיצתך כל כך יפה ונעים, שם אפשר לשכוח הכל וגם, אני ממש מאמין, לקבל כוח ורצון חדשים לחיים נורמליים".

כעבור חמישה ימים, ב־30 באוגוסט 1945, מרים משיבה לו: "אנחנו למעשה שבורות ומדוכאות. נורא לי כשאני יוצאת לחצר ונזכרת איך תמיד היה שמח, והיום? עזובה, אין איש. רק שתינו לבד ומיואשות. אני עדיין איני מעכלת ולא מאמינה שיכול להיות שבעצם אין יותר אף אחד! המכתב שלך חיכה לי כשבאתי. אתה ודאי לא יודע מהי בשבילי המשמעות של ידיעות ממך. זה היה בשבילי כאילו שאתה בעצמך חיכית לי. לא ייאמן כמה הרגיע ועודד אותי המכתב, נתן לי כוחות שלא להירתע. כבר כמה ימים הייתי עצובה, אבל אתה היחיד למעשה שמחזיר לי את האמונה במשהו טוב ונקי".

באוקטובר 1945, חודשיים אחרי שנפרדו בברגן־בלזן, צזר ומרים נישאו. כעבור שנתיים נולד בנם, אריה לאון, שנקרא על שם אחיו של צזר, לאון, שנספה בשואה. ב־1949 עלו לישראל ונולדו אח ואחות ללאון - עמי ונורית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו