מכל הסאגה המתמשכת של מערכות בחירות בזו אחר זו, כבר אפשר היה להבין שיש רק אופציה אחת לממשלה יציבה ומתפקדת - וזו ממשלת ימין. בשבוע הקרוב הכנסת כנראה תתפזר, ובחירות ייערכו לקראת סוף מארס. שר הביטחון בני גנץ לא מסוגל לשנות את הדחף בסיעתו לפרק את הממשלה וללכת לבחירות. כל פשרה שדורשת שינוי בחוק תיתקל בהתנגדות של שלושה חברי כנסת לפחות מכחול לבן, ואלה ימנעו אותה.
אבל על פי הסקרים האחרונים, כניסתו של גדעון סער לקלחת שוברת את גוש הימין, שנראה במשך כל החודשים האחרונים יציב בין 65 ל־70 מנדטים. גוש הימין חוזר לסביבות ה־56, במידה שהוא גוש. והשאלה שתעמוד בפני הבוחרים היא האם ממשלת גדעון סער-יפעת שאשא־ביטון היא באמת ממשלת ימין. היא לא. זוהי עוד וריאציה של ממשלת "רק לא ביבי". כל מה שבוחרי הימין חלמו עליו במסגרת של ממשלת ימין גדולה ויציבה - לא יקרה.
בליכוד נרשמו השבוע חששות כבדים. סקרים של 27 ו־28 מנדטים, פירושם שהמפלגה מאבדת כשמונה מנדטים. מול החוששים יש כמה בכירים המקורבים לראש הממשלה, שדוחפים אותו לבחירות. מירי רגב, אמיר אוחנה ואחרים.
שמונת המנדטים שכרגע הליכוד מאבד הולכים לסער ולבנט, שכבר צנח ל־13 מנדטים. שניהם אוספים מצביעים רבים מגנץ, מלפיד ואפילו מהשמאל. אך הקואליציה הפוטנציאלית בראשות בנט או סער חייבת לכלול את לפיד ואת גנץ, חולדאי ומרצ; ואז אין למעשה רפורמות במערכת המשפט, וכל מה שהימין יקבל זו הסכמה של השותפים משמאל, שלא יהיה פינוי יישובים.
נתניהו אולי בונה על כך שברגע שהבוחרים של הימין יפנימו שמדובר באיבוד שלטון הימין והליכה אל הלא נודע - מצביעים יחזרו לליכוד, בתור "הבית הבטוח" של המחנה הלאומי. אחרים בצמרת הליכוד אומרים לו: תעביר תקציב, תימנע מהבחירות. גם אחרי הרוטציה תמשיך להיות האיש החזק והמוביל בממשלה.
התורה של סער היא שנתניהו מנהיג את הליכוד כבר קרוב ל־30 שנה, ונכשל בגיוס מצביעי גוש הימין המפוזרים בכל מיני מפלגות ואיחודם בליכוד. הוא ומקורביו עושים חשבון דומה לסקרים העכשוויים, שמצביעים על כך שגוש הימין - נטול החרדים! - שווה כ־60 מנדטים. לפי מה שאומרים מקורבי סער, הוא מגיע אחרי הבחירות לליכוד עם אולטימטום לחבור לגוש בראשותו, בתנאי שייפטרו מנתניהו. או שיקים ממשלת טלאים חלופית בראשותו.
מי פה חסר עקרונות
מה מחבר בין פרשת האנטר ביידן לתיקון בכתב האישום נגד נתניהו?
"עלינו להיות מודעים איזה פשע היסטורי ואיזו חרפה זאת לא רק לעיתונות", אמר העיתונאי החוקר גלן גרינוולד בראיון לטאקר קרלסון ב"פוקס", "משום שברגע שהמסמכים האלה (מסמכי האנטר ביידן) נחשפו והתפרסמו, סוכני קהילת המודיעין, כמו מנהל ה־CIA לשעבר ג'ון ברנן, מנהל ה־DNI לשעבר ג'יימס קלאפר ומייקל היידן (מנהל NSA לשעבר) הוציאו מכתב שבו הם טענו שהחומר שנחשף הוא דיסאינפורמציה רוסית מהסוג האופייני, למרות שלא היה להם שום בסיס לטעון כך. זה העניק לתקשורת רישיון לשקר לציבור (בנושא פרשיות האנטר וג'ו ביידן) ללא הפסק, והסמיך את 'עמק הסיליקון' להטיל צנזורה".
הדברים של גרינוולד מאשימים אחד כמו ג'ון ברנן בכך שעסק בלוחמה פסיכולוגית ובהפעלת דיסאינפורמציה נגד אזרחי ארה"ב. גרינוולד האשים אותו ואת חבריו שהם "כולם שקרנים מקצועיים תקניים". לפני כשבועיים ברנן האשים את רה"מ נתניהו שהוא "לא אתי" ו"חסר עקרונות". מתברר שמי שמשקר וחסר אמות מידה מוסריות הוא ברנן עצמו. זאת לא הפעם הראשונה. כבר בינואר 2017, עוד לפני השבעתו של טראמפ, הסנאטור הדמוקרטי צ'אק שומר איים על הנשיא הנבחר דאז ששירותי המודיעין ינקמו בו.
קצה קרחון של סיפור דומה נחשף גם אצלנו. בתחילת השבוע פורסם קטע מהתמליל של חקירת עוזי ארד בתיקי נתניהו. "אנחנו בודקים, המשטרה מן הסתם, אם יש חשד לפלילים בספקטרום רחב... של התנהלויות ראש הממשלה. אוקיי?" אמר החוקר לארד. "...אנחנו צריכים לדעת האם ישנם דברים... שאתה נחשפת אליהם, גם אם אני לא צריך שתביא לי את הראיה, כן? אבל דברים שאתה נחשפת אליהם שמבחינתך יכול להיות שזה פלילי או לא פלילי... והיה ואנחנו נקבל את האישור... שצריך לקדוח פה ולחפור בו ממש ברזולוציות, אנחנו נעשה את זה".
יש פה התחלה של ניסיון הפללה. הנחקר אמור להרגיש מאוים, החוקרים מדגישים בפניו את קרבתו לאורך שנים לראש הממשלה, החשוד בפוטנציה. הקרבה עלולה להפוך אותו עצמו לחשוד, כפי שהמשטרה והפרקליטות דאגו להפוך כמעט את כל מי שהיה בסביבתו הקרובה של נתניהו לחשוד - גיל שפר, דוד שרן, דוד שמרון, יצחק מולכו, ארי הרו, ניר חפץ, שלמה פילבר, יונתן אוריך ובוודאי יש כאלה שחסרים ברשימה. זאת שיטת עבודה של משטרים טוטליטריים. כולם מאוימים על ידי תיקים באפלה, לפי הטכניקה הסטליניסטית.
חוקרת בבית הספר לממשל קנדי באוניברסיטת הרווארד, אריקה צ'נווואת', מצאה שיש נוסחה מספרית מתי "מרד לא חמוש" או "עימות אסטרטגי לא אלים" מגיע למסה קריטית שגורמת לשינוי מהפכני במשטר של מדינה מסוימת. זה מה שמנסים לייצר ברחובות ישראל כבר תשעה חודשים. אם יש נוסחה מספרית מתי המערכת קורסת בפני הלחץ, יש בוודאי גם נוסחה של מנופי לחץ שגורמת בנקודה מסוימת לכך שמערכת המשפט תפתח תיקי חקירה נגד ראש הממשלה, תהפוך אותו בהמשך ל"חשוד" ולבסוף תגיש כתבי אישום לבתי המשפט.
אחד המנופים הוא חקירה התחלתית כמו זו של עוזי ארד, אחר כך הדלפת תמלילים סנסציוניים למדיה, הפגנות פראיות מול המרפסת של מישהו, וכך זוכי פרס סוקולוב יחד עם גורמי אכיפה אמביציוזיים הופכים את מערכת האכיפה לנשק ומפלילים את הפוליטיקה.
מה שהשמאל צריך
ספרו של חיים רמון הוא התקפה מוחצת על הכוח המופרז של מערכת המשפט, ובתוך כך מצביע על החלל שפעור במערכת הפוליטית
ספרו של חיים רמון "נגד הרוח" הוא ההתקפה המוחצת ביותר עד היום על מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק בישראל. רמון הופך באבני בג"ץ, הפרקליטות, היועץ המשפטי והמשטרה.
רמון // צילום: אורן בן חקון
השאלה היחידה שנותרת ללא מענה מול ההפיכה השלטונית שאירעה בישראל, ושתחת מכבש הדיכוי שלה אנחנו חיים כבר קרוב ל־30 שנה, היא מדוע המערכת הפוליטית, נבחרי העם, חברי הכנסת, אפשרו לזה לקרות - ולא לקחו לידיהם בחזרה את הכוח השלטוני.
רמון בוחר לתארך את ההפיכה בפרשת פנחסי ודרעי מספטמבר 1993. "בהקשר הזה קבע בית המשפט שיצחק רבין אינו ראש ממשלה סביר, אף שהציבור בחר בו", הוא כותב.
"ב־9 בספטמבר 1993 (אגב, חמישה ימים לפני חתימת הסכם אוסלו) חוללה המערכת המשפטית הפיכה אנטי־דמוקרטית ושינתה את פני המשטר בישראל", הוא כותב. "פסק דין פנחסי סימן את הנקודה שבה הופר ברגל גסה האיזון ביחסי הכוחות בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת לבין הרשות השופטת. מאז, התהליך רק הלך והתגבר". לדעת רמון, פסק הדין הבלתי חוקי הזה חרץ את גורל הסכם אוסלו כמו גם את גורלו האישי של ראש הממשלה רבין.
לגבי היעדר חוט השדרה המוסרי של השופטים בישראל, מצטט רמון את השופט שלי טימן בראיון טלוויזיוני משנת 2008: "הפרקליטות מלאה אגו... הרצון להרשיע בכל מחיר, האמביציה הזאת, המחדלים של המשטרה... תוך אמביציה להשיג הרשעה בכל מחיר... בחלק מהמקרים התקשורת משפיעה קשה (על הכרעות הדין בבית המשפט), זאת אומרת, השדולות והתקשורת קובעות את גורלם של נאשמים... בגלל השדולות, בגלל שהשופטים מושפעים ממה שיאמרו עליהם למחרת".
רמון כותב כפוליטיקאי נבחר המנסה לפעול במגבלות משטר גחמני של אינטלקטואלים גרוטסקיים הקוראים לעצמם משפטנים, אבל הם לא יותר מקריקטורות מהלכות שיצאו מאלבומי הרישומים של אונורה דומייה. הוא מתאר דמויות אפלות של שרלטנים, שאומרים בגלוי שגורלך ייחרץ על ידי החוקרים המשטרתיים ואנשי הפרקליטות ולא על ידי השופטים בבית המשפט.
רמון הוא המנהיג האותנטי שחסר לשמאל. כשהוא כותב, "המולדת, מדינתי האהובה", אתה מאמין לו. הוא הבשיל כפוליטיקאי בטרם עת. היום, בגיל 70, עברו הפוליטי כבר הרחק מאחוריו. ספרו הביוגרפי־פוליטי הוא ייחודי בנפח הרב שהוא מקדיש למערכת המשפט, וכמובן למשפט שבו הוא עצמו היה הנאשם. הוא מתאר את המערכת על צלעותיה השונות, לא כמי שפועלת על פי חוק אלא כמי שמניחה באופן קבוע אקדח טעון על שולחן המערכת הפוליטית. זהו אקדח שירה כבר יותר כדורים ממה שצפה המחזאי הרוסי צ'כוב.
הכוח המאיים של התשלובת המשפטית־תקשורתית הפך סיעות קטנות כמו של מפלגת העבודה, בהנהגת אהוד ברק, או סיעת כולנו של כחלון, לחומת המגן של בג"ץ ומערכת המשפט. התלות הקואליציונית הזאת בפוליטיקאים מפוחדים שימרה את כוחה המופרז של מערכת המשפט. נוצר מצב שדמויות כמו אליעד שרגא, זהבה גלאון, או ארגוני בצלם ויש דין, הפכו לכלי עזר בידי שופטי ביהמ"ש העליון בבואם להתוות מדיניות ולחרוץ גורלות אדם.
ובהקשר הזה, בצורה כמעט אגבית, פותר חיים רמון את חידת איווט ליברמן, שגרם למעשה למבולקה הפוליטית של השנתיים האחרונות. רמון קובע חד־משמעית שהמשטרה והפרקליטות רדפו את ליברמן במשך 17 שנים רק כדי למנוע ממנו להתמנות כשר לביטחון הפנים. "שבוע לפני הבחירות באפריל 2019, פרסם רביב דרוקר כתבה קטלנית נגד מעשי שחיתות פלילית לכאורה של ליברמן. ואז, לפתע פתאום, ליברמן - שבמשך שנים היה בעל בריתו של נתניהו - שינה את עמדתו ופעל ככל יכולתו כדי לסכל את בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה".
נראה שתקופת התוהו ובוהו הפוליטית בלמה את ההתקוממות העממית נגד מערכת המשפט, וזו חומסת לעצמה עוד ועוד סמכויות שלטוניות. מי בכלל חושב על כך שסיעת הליכוד היא בת 36 חברי כנסת, אך הפכה לחסרת השפעה מול קואליציית ניסנקורן־חיות־מנדלבליט?
מרגל מושלם
מותו של ג'ון לה קארה מחזיר את קוראיו לפסיפס הדמויות ומשחק הצללים שיצר, המבוסס כולו על אמת של סוכנים
בשיאו, ג'ון לה קארה, שמת השבוע, היה שווה פרס נובל לספרות. הכוונה בעיקר ל"המרגל שחזר מן הכפור", "החפרפרת", "מרגל מושלם". הבעיה היא שבעיקר אחרי קריסת מסך הברזל ותום המלחמה הקרה, הוא המשיך לכתוב ולפרסם ספרי ריגול ללא לאות או שמא ללא רחם. ספרים כמו זה האחרון שיצא השנה, "איש שטח", שהיה בו משהו מבדר אבל לא יותר מזה.
לפני כארבע שנים הוציא לה קארה את "מנהרת היונים" האוטוביוגרפי. באחת האפיזודות הוא מתאר את הפגישה שלו עם מחבלת גרמנייה המוחזקת באיזה מתקן מיוחד בישראל בדרום. כל זה במסגרת "התחקיר" לספרו "המתופפת הקטנה", מתחילת שנות ה־80. בחושיו הוא הבין שאש"ף, כל העניין הפלשתיני ודמויות כמו המחבלת הגרמנייה, הם חלק חשוב מהמלחמה הקרה.
תוך כדי השיחה איתה, שמלכתחילה היתה בסימן שאלה כי אלה שאפשרו לו כאן להיפגש איתה לא היו בטוחים שהיא תסכים לדבר, היתה לי פתאום תחושה שלה קארה (דיוויד קורנוול) למעשה נשאר סוכן פעיל כל ימיו. גרמניה, כמובן במוקד המלחמה הקרה המתמשכת בין ברית המועצות למערב. ג'ורג' סמיילי, למי שהחמיץ את אחד מספריו הראשונים, גויס לשירות מלימודי שירה גרמנית.
הדמות האמיתית שהעניקה כיוון לסאגת הספרים שבמרכזם דמותו של הסוכן הפורש סמיילי, ושיאה בספר "החפרפרת" משנת 1974, היא זו של ג'יימס ג'יזס אנגלטון. אנגלטון היה מוכר היטב גם לראשי השירותים החשאיים בישראל של 20 השנים הראשונות. הוא היה בעצם ראש הריגול הנגדי האמריקני, ולה קארה ראה בו דמות של מטורף פרנואידי, שהגיע קרוב מאוד להאמין שכל שירותי הריגול המערביים מנוהלים מהקרמלין. היתה לו סיבה טובה לחשוב כך: החבר הכי טוב שלו בוושינגטון, שאיתו היה שותה במשך שעות כל אחר צהריים, היה קים פילבי - החפרפרת שבתוך ה־MI6, שהצליח לחמוק ולברוח למוסקבה ב־1963.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו