העולם היהודי נשען על המסורת שעוברת מדור לדור – הן על המסורת במובנה הנורמטיבי, כלומר ההלכתי, אבל לא פחות מכך על המסורת הסיפורית. הסיפורים ההיסטוריים, המיתוסים – "מדורת השבט" - מכוננים ומעצבים את התודעה שלנו. הם מלמדים איך אנו רואים את עצמנו ואת זהותנו, ומהן ההשלכות והחובות שיש לכך על התנהגותנו בהווה.
אחת הדרכים לעמוד על אופי השלכות אלו ועל חשיבותן, היא ההשוואה לתרבויות אחרות, האוחזות במיתוסים שונים. דוגמה שטלטלה אותי באופן אישי היא הפער בין עם המספר על לידתו ותחילתו כיוצא מבית עבדים, ומעביר סיפור זה לילדיו בטקס קבוע ורב רושם, לבין עם הרואה את עצמו כנולד מכוכב עליון, תפיסה שקנתה שביתה בגרמניה של הרייך השלישי. דוגמה חשובה נוספת היא החינוך לאור המסופר בתורה על בריאת אדם ב"צלם אלוהים", ללא הבדלי דת גזע ומין. בכך כרוך עימות עם תרבויות אחרות המבחינות בין בני אדם, כמו גם עם תפיסה פילוסופית היונקת מהעמדה הדרוויניסטית למשל.
חוויית יסוד זו, של הישענות על סיפור, בין אם עבר בעל-פה מפה לאוזן ובין אם עלה על הכתב בזמן מן הזמנים, מעוררת תדיר את שאלת "האמת ההיסטורית", כלומר – את שאלת המיתוס.
נס לא קרה לנו?
כל שנה, בתקופה זו שסביב חג החנוכה אני נודד מקבוצה לקבוצה ומלמד שיעור על החג הקרב ובא. הגיונו של השיעור פשוט: מעקב אחר גלגוליו ההיסטוריים והתרבותיים של החג, מספר מקבים, דרך ספרות חז"ל ועד להגות ולמעש של תקופת התחייה הציונית. פעם אחר פעם אני עומד משועשע אל מול פיהם הפעור של תלמידיי ותלמידותיי, דתיים ושאינם, המגלים לראשונה בחייהם שנס פך השמן הוא סיפור שיש עליו סימני שאלה. כידוע, הנס לא מופיע בספר מקבים, הספר ההיסטורי האמין של התקופה, אלא רק דורות רבים לאחר מכן, בפירוש למגילת תענית מהמאה הראשונה לספירה. או-אז מגיעות השאלות המתפרצות של התלמידים: "הנס הוא המצאה?"; "זה לא היה באמת?"; "מי עבד עלינו?".
כתגובה לזעקתם אני שומע עצמי עונה פעם אחר פעם: לא זה מה שחשוב! איננו ניצבים כאן כאבירי האמת הארכאולוגית שעניינם שחזור ההיסטוריה, אלא כלומדים המתחקים אחר הסיפור המסופר מזה 2,000 שנה ומתעניינים בעיקר בנוגע להשלכותיו על עיצוב תודעה, ערכים והתנהגות של דורות. מהי דמותו של העם היהודי מאז שהחג האחרון שנכנס ללוח השנה שלו הוא חג של "נס פך שמן"? כששאלה זו עולה לדיון, מקבל המיתוס את מקומו ותפקידו.
מתוך החזרה שלי על אותה תשובה שוב ושוב בפני תלמידיי, עלה במחשבתי ניסוח קולע למקומו של המיתוס בעולם היהודי: "לא כי בטוח היה, אלא כדי שאולי יהיה". ענייני אינו בשאלה אם סיפור מסוים קרה בוודאות, באופן היסטורי. ייתכן שכן וייתכן שלא. ההתמקדות היא בכך שמדובר בסיפור שיש לו תכלית ומגמה. הוא מבקש שנלמד ממנו, נפנים את ערכיו ואולי נגלם במעשינו את הטמון בו.
בסיפור ההיסטורי נחבאים ערכים חינוכיים, דתיים, פוליטיים, חברתיים, שחכמי הדורות ביקשו להטמיע הן באופן תיאורטי הן כהלכה למעשה, גם אם הוא לא התרחש במציאות. אכן, אולי הוא לא היה, אבל אם נלמד את הסיפור, אם נבין את תכליתו ונתחנך לאורו – אולי הוא יהיה. כלומר, אולי הוא יתממש במציאות ויביא לידי ביטוי את הרעיון המעולה שלשמו נוצר.
במילים אחרות, ואולי קצת נועזות: כפי שחכמים דורשים את מילותיה של התורה, לומדים מהן ויוצרים מתוכן אין-סוף משמעויות מעצבות תודעה וחיים – כך ניתן ללמוד ואף לייצר את "מילותיה של ההיסטוריה". ספר הזוהר מספר שהקב"ה התבונן בתורה וברא את העולם; אנו מתבוננים בעולם ויוצרים תורה. בשני המקרים נתהה מהם גבולות הדרישה הלגיטימיים, ובשניהם נדון בידי מי היכולת והאישור לעשות כן, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה הפשוטה: ככה זה. אנו מספרים, מפרשים, דורשים, יוצרים את התורה ואת העולם.
הרב אלקנה שרלו הוא בוגר בית המדרש לרבנות ישראלית של מכון הרטמן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו