הגעגוע הוא רגש מסתורי ודי מוזר. איש מאיתנו לא יכול לנחש למה הוא עוד עלול להתגעגע יום אחד. כל מי ששירת בצבא מכיר את זה. אתה מגיע לבסיס ומתגעגע הביתה. כשהיית בתיכון רק רצית לברוח. כל המבורגר רשתות עלוב, וכל פיצת דוכנים רופסת, נראו לך טעימים יותר מהאוכל של אמא. מי היה מאמין שאפשר בכלל להתגעגע הביתה? ובאילו עוצמות!
ואז יוצאים מהבסיס לסדרת שטח. אוהלי סיירים, אבק במקום אוכל ואת חפירה במקום שירותים, ובן־רגע הלב מתמלא געגועים לבסיס. בשלב הבא, כשיוצאים לאיזה תרגיל ארוך, אף אחד כבר לא מתפלא על הגעגוע הפתאומי - לא לבית ולא לבסיס - למאהל המעפן שפתאום קוראים לו "הביתה". בקיצור, עוד יכול להיות שיום יבוא וכולנו נשב ליד האח, נפטם מקטרת, ניקח את התרופות הנכונות ונצקצק בזעף, "מה שעושים היום זה דרעק! פעם היתה פה קלאסה. עדי ביטי! זאת אמנות! לא כמו כל העולב הזה שהנכדים שומעים".
לכאורה, "געגוע" היא מילה נרדפת ל"הביתה". אבל לא באמת. אחרי הסגר האחרון, כל מה שהתגעגענו אליו היה לנסוע. לא משנה לאן, העיקר שנתעורר במקום אחר. ואכן, נסענו. והמקום היה מאוד אחר. וכשהתעוררנו אל תוך שלוות הכפר, ציוציו, נביחותיו וטרטור טרקטוריו, כמעט כל דבר עורר רגש חריף. בעיקר עץ גויאבות יפהפה ועמוס פרי שעמד מולנו בצד הלא נכון של הגדר, בגינה של השכנים.
הימים האלה הם שיא העונה, והגויאבה היא המון דברים שצובטים את הלב. קודם כל היא זיכרון ילדות ישראלי. אני מכיר לא מעט חבר'ה כלבבי שהמצפון צובט אותם בכל פעם שהם קונים גויאבות. גויאבות, כמו שסק ותות עץ, לא קונים. קוטפים אותן! ברשות או בפילוח? אלו כבר דקויות. אבל לקנות? מה אנחנו, תיירים?
וגויאבה היא גם גויאבה. כלומר, הדרך של הטבע לומר "שנוי במחלוקת". אני לא מכיר אדם אחד שהוא שווה נפש כלפי הפרי הזה. מדובר בטעם ובריח עזים וקיצוניים, שמצליחים לחלץ מכולנו אהבות ושנאות די עזות, ולזה אני מתחיל להתגעגע. לטעמים מטלטלים, עזים ושנויים במחלוקת.
שהרי זה אחד מפגעי הקורונה. היא מוחקת את חושי הטעם והריח. היא לא רק הופכת את הגויאבה לסתם אגס עם יותר מדי גרעינים, היא גם מבטלת את האפשרות לדבר על זה ולהרחיב את אוצר הדימויים הזמינים שלנו. ואם זה לא מספיק, אני שומע על לא מעט חולים שהחלימו בשעה טובה וחזרו לתפקד, והם עדיין לא טועמים ולא מריחים. נאדה וגורנישט ושום כלום.
וזה כבר ממש מפחיד, כי יכול להיות שבדור הבא אנחנו הולכים להתגעגע לטעמים. לימים שבהם היה הבדל בין סחוג לפסטו, בין מלבי לרגל קרושה ובין טחינה לגבס. סליחה על הדוגמאות הבוטות, אבל בשורות הבאות זה בדיוק מה שאני עומד לעשות. להזכיר כמה חוויות טעם קיצוניות, בלתי נשכחות, שנויות במחלוקת ברמה גויאביסטית ממש. שמא נשכח.
עמבה. אפשר לחיות חיים שלמים בלי לטעום עמבה. למעשה, כל מי שאין לו שורשים עיראקיים לא היה אמור להכיר את המטבל הרדיקלי הזה. ובכל זאת, לכל אחד מאיתנו היה רגע של פיתוי. לרוב זה קרה מול דוכן הפלאפל. כי הטחינה נראתה דוחה במיוחד, כי קמנו במצב רוח הרפתקני, אולי סתם כי ראינו מישהו שלכלך לעצמו בצהוב את כל החולצה, וזה דווקא עשה לנו חשק.
בניגוד לטעמים אחרים, בעמבה יש משהו שגם אחרי אלף פעמים אתה אומר לעצמך "לא יכול להיות שאני אוכל את זה". מנעוריי בקריית אונו אני זוכר את השכנים שהיו קוטפים מנגו בוסרי כדי להכין את העמבה, ואת בעלי עצי המנגו שלקראת העונה היו נתקפים גזענות עונתית ורואים בכל עיראקי חשוד מיידי.
אהוב מאוד הוא הצ'אטני ההודי - בן הדוד המיוחס של העמבה, שאפשר להכין כמעט מכל פרי. אני הכנתי פעם משסק. בוסר כמובן. יצא נפלא. היו מי שהציעו את העמבה כתרופה לקורונה, כי אחרי אכילת עמבה אף אחד לא יתקרב. הבעיה היא שמי שכן יתקרב הוא מן הסתם נשא סימפטומטי.
הריחניים - דוריאן. כל מי שטייל למזרח הרחוק יודע שאחת המתנות הגדולות של הטיול הזה היא ההבנה כמה אנחנו תלויי תרבות וכמה הכל יחסי. יום אחד אתה מגלה שיש בעולם אנשים שאוהבים את השעועית שלהם מתוקה כמו ריבה, ודווקא על המנגו הם מפזרים צ'ילי חריף אש.
הדוריאן הוא פרי זהוב וגדול כמו מלון, והוא אהוב מאוד על בני תאילנד ובורמה, למשל. אבל אני לא מכיר ישראלי שלא חושב שהפרי הזה מריח, תסלחו לי, כמו פגר. בניגוד לאננס, שמוכרים שם בפרוטות, הדוריאן יקר מאוד, ואם המארח שלך מגיש לך דוריאן, הוא חפץ ביקרך. באמת תודה רבה. אבל מה אתה יכול להגיד לו? ואיך בכלל אפשר לנשום כשהדבר הזה רובץ על השולחן מולך וגורם לך לרצות להרים טלפון לזק"א?
הדקות הללו, שלושה ישראלים מול דוריאן, היו מהארוכות שידעתי בחיי. לא זוכר איך זה נגמר. לדעתי אחד מאיתנו התעלף.
החריפים - סחוג, אריסה, חזרת, פלפל צ'ומה. בני עדות המזרח, בעיקר כאלה שהתחתנו בתוך העדה, אוהבים כידוע ללגלג על המטבח המזרח־אירופי ולטעון שהתיבול הדומיננטי שם מבוסס על סוכרזית. ההתנשאות המיותרת הזאת מבוססת על הנחה מצערת כאילו תוספת חריף היא בכלל לא עניין של טעים־לא טעים, אלא אתגר ספורטיבי גברי.
כמחווה לסרטי יהודה בארקן ז"ל, אני מציע לכל הקוראים שיהיו לפחות פעם אחת עדים לרגע שבו דוד ספרדי סטריאוטיפי (כיפה רקומה, טבעת אבן על זרת ארוכת ציפורן, ריחות או דה קולון של שבת) מכניס לפיו לראשונה בחייו כפית של חזרת אמיתית. זכיתי לכמה רגעים כאלה בחיי, והשמחה רבה.
בכלל, בכל הנוגע לחריפים, אין ערוך לחוויה הראשונית. אין כמו הסחוג הראשון של האביב, למשל. או הניסיון הראשון לאכול סושי ולהתמודד עם החזרת היפנית המכונה משום מה בשם ווסאבי (שתמיד נשמע לי כמו שם משפחה תימני). אנחנו טעמנו את זה לראשונה אחרי גיל 30 ולא ידענו מאיפה זה קפץ עלינו. היום ילדים אוכלים את זה בימי הולדת של חברים.
המאתגרים - בכל פעם שאני רואה חיילים יורדים מהסעה, אני נזכר ברגעים שבהם האוטובוס, ולפעמים המשאית, היו עוצרים ל"עשר דקות", ויכולנו לרדת ולקנות משהו. מה צריך חייל שיצא הרגע מבית הוריו? ובכל זאת כולם העמיסו.
לעולם לא אשכח את הפעם ההיא שהסקרנות גברה עלי. ליד הקופות, בין הממתקים התמוהים, נח משהו לבן ומשובץ שקדים, בין שתי שכבות ופל. על האריזה היה כתוב "חלביצה", ועד היום אין לי מושג איך מבטאים את זה. עד היום אני גם ממשיך ללעוס, ללא הצלחה, את אותו ממתק בלתי מתכלה - שעשוי לדעתי ממִחזור של מעצורי־דלתות ושאריות קרמבו פג תוקף. אבל לכו תדעו למה עוד נתגעגע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
