סורובי היה אחד האנשים הכי בלתי נשכחים שפגשתי מימיי. הוא לא היה טיפש, סורובי. כלל וכלל לא. אמנם לא למד מעולם בשום בית ספר, ולא ידע שום דבר שלא היה חייב לדעת במסגרת העבודה. אבל בכל הנוגע לצנרת, למרזבים ולניקוז לא היה בעל מלאכה שהשתווה לו בכל אזור השרון.
הייתי אז חייל משוחרר, בוגר לבנון, ולא בחלתי בשום עבודה, זמנית או מפרכת ככל שתהיה, העיקר לחסוך מספיק כסף כדי לטוס לקטמנדו. עשיתי לפרנסתי דברים מוזרים מאוד באותה שנה, ואחרי שנגמר מיון האפרסמונים במושב צפריה, מצאתי את עצמי לצידו של סורובי. חפרנו תעלות להנחת צנרת מתחת לאיזו וילה בפתח תקווה.
"ראית פעם את הביובים בשטמפפר פינת חיים עוזר? עבודה שלי!"
לא יודע, כשאני הולך ברחוב, אני לא נוטה להרים מכסי ביוב כבדים רק כדי להסתכל על הגימור.
"חבל! הפסד שלך. בובה של עבודה. עברתי שם על היציקה. לא עם שפכטל! עם מכחול של איפור, ככה בעדינות".
סורובי היה האנאלפבית היחיד שפגשתי בחיי, ובזכותו יש לי כבוד לאנאלפביתים. אפילו מספרים הוא לא ידע לקרוא. מדי פעם היה שולף את סרט המדידה הקפיצי מהכיס שלו ומודד חתיכת צינור. אני הייתי מתקרב וקורא את התוצאה עבורו.
היה בו, בסורובי, משהו טהור על פי דרכו. בכל פעם שעצרנו להפסקה ושלפנו את סעודתנו - סעודת הפועלים הנצחית שתמיד יש בה חצאי כיכר לחם, זיתים ובצל, ומה שמוכרים במכולת הסמוכה - הוא היה טורח להשאיר משהו לחתולים, משהו לציפורים, ואיזה דבר חוכמה. כלומר, פתגם שנולד במוחו באותו רגע, כמו באותו יום קיץ לוהט שהביא איתו דילמה מייסרת: האם כדאי לעצור, לנוח ולאכול משהו, ואז החזרה לעבודה תהיה סיוט אמיתי, או שעדיף להמשיך קצת על בטן ריקה. סורובי חשב קצת, ומשפקדה אותו ההארה, פסק נחרצות:
"איך אומרים אצלנו, לחפור וזה, לא כמו אחר כך ואתה יודע מה".
הוא היה פשוט נפלא, סורובי.
כשסיימנו לחפור את התעלה, טרח סורובי להסביר לי את חשיבות השיפוע למלאכה שאנחנו עוסקים בה. אם אין שיפוע, שום דבר לא יזרום לביוב. הכל ייתקע. ואז יתחיל לעלות בחזרה לתוך הבית. וזה לא בית! זו וילה. ולכן ממש חבל שהצינור הראשי של העירייה יותר גבוה ממה שחשבנו.
אתה מתכוון להגיד שאין שיפוע?
"יש! אבל לכיוון הלא נכון".
אז בוא נחזור אחורה ונגביה קצת את הצינורות שיוצאים מהבית.
"כן. אי אפשר. כי כבר כיסיתי אותם. בדיוק עבר פה חבר שלי עם טרקטור, אז ביקשתי טובה".
מה? אז מה נעשה עכשיו?
"יהיה בסדר. סיפרתי לך פעם מי עשה את הביובים בשטמפפר פינת חיים עוזר?"
שעה קלה לאחר מכן עמד לצידנו בעל הבית, ושלושתנו התבוננו בעניין בבריכת הביוב הפתוחה. הכל נראה מצוין. האין שיפוע היה קבור עמוק באדמה, ולי ממילא כבר היו תאריך וכרטיס טיסה. ולמרות זאת עמד באוויר ריח שאפשר להגדיר במילים "הכל נגמר". בעל הבית רק רצה לבדוק שהעסק זורם, כדי לתת אישור לרצפים להתחיל להלביש את החצר במרצפות האבן המסוגננות שכבר המתינו בצד.
מישהו עלה לווילה והוריד את המים ברעש גדול. ברח לי כחכוח. בינתיים הורידו שם את המים עוד כמה פעמים. ואז כמה דליים. סורובי תקע מבט חודר וסקרני בבור היבש ומלמל דברים לא ברורים. חשבתי שיהיה די חסר טקט להיקרע פתאום מצחוק. עברו דקות ארוכות וכלום. כמובן שכלום. רק בסיפור ההוא בתלמוד המים יודעים לזרום לצד הלא נכון של השיפוע.
לצערנו, בעל הבית היה קבלן במקצועו והבין משהו בתחום. "סורובי?" הוא שאל.
וסורובי, האיש המתוק הזה, המקצוען שאין שני לו, הרים מעט את מבטו מהבור ואמר: "ואללה, תיקח בן אדם בגובה מטר שמונים, כן? נניח הוא שותה כוס מים, כן? לוקח כמה זמן עד שהוא צריך, סליחה על הביטוי, לשירותים. כאן יש לנו איזה 25 מטר. סבלנות".
בן אדם יכול לחיות חיים שלמים בלי להיתקל ברגע כל כך צלול וחד. לי זה קרה בגיל 22, ומאז מלווה אותי התמונה, כולל צלילי הכחכוחים והתעוקה שהתפרצה לבסוף בצחוק. הרגע הקטן ההוא מעל לבור היה, בעיניי לפחות, מימושו המושלם של המצב האנושי כל כך, שבאנגלית קוראים לו "Game Over" ובעברית "תם ונשלם". או סתם "חאלס". עד היום, כשאני מוצא את עצמי במרכז פתח תקווה, העיניים שלי מחפשות את מכסי הביוב של שטמפפר, ומישהו במכונית שואל אותי מה מצחיק.
נחזור לענייננו. איש לא יודע לחזות מתי יימצא חיסון יעיל, עד מתי הסגר ומה עם מוסדות החינוך והפרנסה. דבר אחד כבר די ברור, יש דברים בחיינו שכבר לא יחזרו לעולם למעמדם הקודם. המים לא יזרמו כנגד השיפוע, והעולם החרדי, למשל, לא יחזור להיות מה שהיה. צעירים חסידים כבר שואלים את עצמם לשם מה אבא שלהם גוסס ומה ההצדקה לכל זה.
לדעתי, כל דפוסי המנהיגות חסרי האחריות עומדים לחטוף מהלומת מוות מהמגיפה הזאת. אין מחלוקת מסביב לבור. פשוט חלק מאיתנו עדיין מכחכחים בנימוס ואחרים כבר זועקים בזעם וללא פילטרים. אבל זה נגמר, חברים. מה שהיה לא ישוב להיות.
כמו בכל שנה, השבת חוזרים לקרוא בבראשית ברא, ושוב מגלים שכבר בפתיחת בראשית משהו נגמר.
כשחוה מצקצקת ואומרת לנחש שאסור אפילו לגעת בפרי האסור, הנחש מבין שהיא רק מחפשת תירוץ זמין כדי לשבור את החוק היחיד בגן. הוא לא נולד אתמול, הנחש, וגם אם כן, הוא מתנהל כמי שנולד עם ניסיון. זהו ככל הנראה הסיפור העתיק ביותר בהיסטוריה על איסורים והגבלות, ובעיקר על הטבע האנושי שאין כמותו להתחכם.
אילו היו משפחות נוספות בגן העדן, אני מניח שחוה היתה מנסה ללכת על החרגה. אבל אין. ולמרות שההנחיות במקרה ההוא היו פשוטות וברורות, חוה מצליחה לייצר גרסה מחמירה ומאוד לא מדויקת שלהן. אף אחד לא אמר, למשל, שאסור לגעת או להתקרב. ההחמרה, כמו תמיד, משרטטת את סימני התלישה של כל העניין. "...אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תיגעו בו פן תמותון".
התגובה של הנחש היא לא פחות ממפוארת. "לא־מות תמותון", הוא אומר לה. הוא יכול היה לומר סתם "לא תמותו[ן]". ואפילו "מות לא תמותון". אבל התורה שמה בפיו את ההתחכמות "לא־מות". זה לא באמת מוות, הדבר הזה שמאיים עלייך. סתם הפחידו אותך בכל העניין הזה של מוות ומוות. אבל יש כל מיני דרכים למות, את יודעת. בכלל, אם את שואלת אותי, חיים ובריאות זה מה־זה אוברייטד. מבחינתי, למשל, הוויתור על הרעיון ועל הדרך הוא גרוע יותר ממוות. לא ככה, חוה'לה? מוות. באמת, איזה קשקוש.
וכך בכל שנה מחדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
