ארץ אימהות

כילדה תל־אביבית ברדיוס שבין כיכר המדינה לכיכר מלכי ישראל (דאז), משכו את ליבי סיפורים מראשית הציונות, וסיפורים מראשית התיישבות גוש אמונים כאחד. הערצתי דמויות שהעזו ללכת אל הלא נודע בשם הערכים, ופחדתי מהן בו זמנית. 

מה שעשה לי סדר במסירות הנפש הבלתי מתפשרת הזאת הוא דווקא הציטוט של הרבנית לוינגר, שהגיעה למלון פארק בחברון לערוך את הפסח ההיסטורי בתשכ"ח, ואמרה: "כאן זה לא גיא־אוני, בלי מכונת כביסה אני לא נכנסת". היא הביאה גם תנור וגם מקרר וגם ילדים ולמעשה, חזרו השבוע והבהירו ראשוני המתנחלים, לולי הרבנית לוינגר - לא היתה התיישבות ביש"ע. "על גברים אומרים שהם חכמים, על נשים שוכחים להגיד את זה", ספדה לה חברתה דניאלה וייס: "בסוג של התבדחות היו אומרים הרב לוינגר חזק אבל מרים... צריך לדעת שהשילוב הנדיר הזה בין שני ענקי דור עשה מהפכה שהיא בקנה מידה היסטורי. זה לא רק חברון, זה כל מרחבי ארץ ישראל. כל מה שנוצר כתוצאה מהמאבק במקום הזה השפיע לא רק על יהודה ושומרון, לא רק בגולן ועל עזה וסיני, גם על מדינת ישראל הקטנטונת". 

"כשתגדלו תעריכו"

"מרים לוינגר נולדה ב־1937 בברונקס, ניו יורק. היא לא התחנכה במוסדות יהודיים ולכן גם לא היו לה עכבות, לא היתה הרבנית שרגילים לראות בחוגי מרכז הרב", מסביר ד"ר משה אוריאל, שחקר את השפעת מתנחלי קריית ארבע וחברון על דרכם האידיאולוגית של כלל המתנחלים. 

"היא היתה משהו אחר, היא למדה ספרות אנגלית ואחר כך בבית הספר לאחיות בשערי צדק, היא היתה אישה מאוד משכילה ומאוד חזקה, וזה בלט בסגנון האישי וגם האידיאולוגי. אישה דעתנית ומובילה, לא ראית דבר כזה בציונות הדתית של הימים ההם. היא העמידה מנהיגות נשית בקדמת הבמה אבל לא נפנפה בזה. לדוגמה, בסבסטיה היה כינוס גדול וירד גשם, המונים הצטופפו בפנים, גברים ונשים. חרד"לית במושגים של ימינו, היא נשארה בחוץ, אבל לא אמרה לאנשים לא להיכנס כי לא צנוע להצטופף גברים ונשים יחד. היא לא הכריזה תצאו - היא בענווה עמדה בגשם וחיכתה שיעבור. 

"למשל, הכניסה לבית הדסה ב־1979 הצליחה רק בזכותה. הרי ממשלת המערך הקימה את קריית ארבע, הם לא רצו יהודים בחברון עצמה וגם בגין שעלה אחר כך לשלטון לא רצה, אבל מתנחלי חברון לא ויתרו ולפני ניסיון הכניסה לבית הדסה הרבנית ראתה כמה מהלכים קדימה. היה ברור שאם הגברים ייכנסו בגין יפנה אותם, אבל מול נשים וילדים לא יהיה לממשלה מה לעשות. היא אמרה: 'אז ניכנס נשים וילדים'. הגברים נשארו בחוץ". 

בית הדסה הוקם על ידי יהודים בחברון ב־1893, שימש מרפאה ליהודים וערבים עד פרעות תרפ"ט, כאשר נרצחו יושביו וסחורתו נבזזה. בין 1929 ל־1967 פעל במקום בית ספר ערבי לבנות, ועד כניסת הנשים ב־1979 הוא עמד נטוש. 

ד"ר משה אוריאל. "לוינגר לא התחנכה במוסדות יהודיים, לכן גם לא היו לה עכבות" // צילום: מרים צחי

עתיה זר, בתה של הרבנית לוינגר, שוקדת בימים אלה על כתיבת דוקטורט בנושא מעורבות ציבורית של נשים בהקמת ההתנחלויות. שלושה ימים לפני פטירת הרבנית ראיינה עתיה את אמה לסרט שהיא מביימת, "שיתפתי את אמא שהיה לי קשה בבית הדסה. היא אמרה שהיא יודעת שכאשר עושים דברים גדולים, לעיתים זה על חשבון הפרט, אבל שהכלל קודם, ושבזמנו היא הניחה שכאשר הילדים יגדלו הם יעריכו את מה שהיא עשתה. אמרתי לה: הם צריכים לשמוח, לא רק להעריך. ואמא תיקנה אותי: 'לא יודעת אם ישמחו, אבל יעריכו'". 

ובראייה היסטורית מה את חושבת על כך? 

"היא צדקה. הילדים שלה לא רק מעריכים אלא חינכו לאור זה את ילדיהם, והתוצאות מדברות בעד עצמן. כולנו אוחזים בערכים האלה שלאורם התחנכנו".

שנתיים הייתם בבית הדסה. אילו יחסים היו לכם עם אמא בשנים שאחרי?

"היא היתה אמא מאוד מודעת. אישה ציבורית ועסוקה לכן היו עוגנים קבועים שבהם היא השקיעה. הקפידה על ארוחות שהיא מכינה ועל ישיבה משותפת לאכול איתנו, ומקלחות שהיא מקלחת אותנו. בנתה את היחס האישי, ותוך כדי היה ברור שהמחשבות שלה מכוונות לכלל ישראל. תוך כדי פעילות ציבורית היא גם תמיד עבדה".

היתה לה קריירה?

"לא, היא ממש התנגדה למושג קריירה. אמא עבדה בהתנדבות כאחות כי היה תקן לאחות אחת, אז היא עבדה יחד עם האחות. פעם אחת הוענק לה סכום כסף נדיב על העבודה שלה, אז היא תרמה אותו למרפאה כדי שיקנו מכשיר אק"ג".

המחיר של המיתוס

לאמא שלכם היתה תדמית איומה.

"היא אמרה שעושים לנו דמוניזציה כדי לפגוע. היא דיברה על זה הרבה בזמנו, אבל לומדים להתרכז בעיקר. לפעמים זה גרם לאי־נוחות לראות בכלי התקשורת, אבל היא האמינה בדרך שלה. אני מרגישה שכאשר אדם מאמין כל כך בדרכו אתה הולך אחריו, זה השפיע מאוד על אנשים וגם על ההיסטוריה".

כאשר שומעים את עתיה מבינים שיש מחיר למיתוס. כשאני מסתכלת על הבית שלי באפרת אני מבינה שהמחיר שולם גם עבורו. כל כך קלישאתי, אבל בהתאמה: בדיוק כמו שגיא־אוני השתלמה בשביל בית ילדותי בתל אביב. קשה להיות ילדים בתוך תהליכים היסטוריים, ולהיות אימהות זה כנראה קשה יותר. 

אם היה פייסבוק לפני 25 שנים, המשטרה לא היתה מעיזה לגרור את מרים לוינגר על רצפת השוק בתמונות שרצו חזק במהדורות החדשות בהגשת חיים יבין. אם הרב לוינגר היה מבין מה זו תביעת לשון הרע, אולי הוא לא היה נותן שיוציאו לו שם של רוצח ערבים כאשר משנת ההתנחלות שלו היתה אנטי־כהניסטית והתבססה על חיים משותפים עם המקומיים שהיו כאן לפנינו; אם היו רשתות חברתיות ב־1968 ומישהו היה מצלם את הרבנית לוינגר פורקת מכונת כביסה בכניסה למלון פארק, מצוקת הדיור במדינת ישראל היתה הרבה יותר קשה - חצי מיליון מתנחלים היו מצטופפים כעת בישראל הקטנה והמהבילה. יחסי הגומלין בין ממשלות השמאל והימין עם המתנחלים עוד צריכים להיחקר ולהילמד, אך השבוע חברון אספה את מי שנתנה את כולה למען החזון, ועל הדרך הקימה מפעל חיים: משפחתה שלה. 

מסע ההלוויה המצומצם בשל הקורונה יצא ממערת המכפלה ועצר לאמירת קדיש בתחנות משמעותיות בדרך לבית העלמין: ליד שכונת אברהם אבינו, שם התגוררו הרב והרבנית, ומול בית הדסה. איש החברה קדישא תדרך את המשפחה להיכנס לבית העלמין העתיק, בקפסולות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו