המים בתרמוס כבר לא היו חמים ושכחתי להביא סוכר. ישבנו על סלע, שותים תה פושר בלי סוכר. לידנו ישבו שלושה בחורים חרדים, בנחת שיש רק לרווקים בשישי בצהריים. הם לומדים בישיבת חברון היוקרתית. שאלתי מה לגבי צבא, ואחד מהם הסביר שעדיף לו לעשות מסלול מקוצר רק אחרי החתונה. כי הצבא יקלקל אותך אם תתגייס לפני שהתחתנת? "לא, כי הצבא יקלקל לי את החתונה". הנפתי גבות. "זה יפגע לי בשידוכין. אם אני מתגייס עכשיו, אני אוכל את הכאפה כל החיים עם אישה סוג ב'".
הורדתי את הזעזוע עם התה. אחר כך חשבתי על המילים. לאכול כאפה. הבחור הזה לגמרי מִפֹּה, חשבתי. לאכול כאפה זה לא רק מפה, זה גם מעכשיו. זה הדיבור בחודש הזה, בשנה הזאת. גדלתי עם וליד חרדים, בשכונה ובמשפחה. השפה תמיד היתה שונה: תמיד "אחזתי" במקום "תפסתי". בלבול בין זכר לנקבה בשם המספר. וסלנג מקופח, חסר, לא מעודכן. והנה חרדים כאלה, או תקופה כזאת. מצד אחד, חברה שעדיין מורידה את תג המחיר לבחור מצוין שמתגייס לצבא, וייענש על כך בשידוך סוג ב'. מצד שני, לאכול כאפה.
***
השבוע שוב התפוצצנו עליהם מזעם. קהל ענק הצטופף סביב מדורות בריכוזים החרדיים, מתעלם מהנחיות משרד הבריאות, מהשוטרים, ומאיזה נגיף סיני שולי.
בערב פסח, בקבוצת ווטסאפ של אנשי תקשורת חילונים וחרדים, כתב עיתונאי חילוני בכיר את הדברים הבאים: "אנחנו רגע לפני התנגשות חזיתית בינינו לבינכם. המספרים שמגיעים מבני ברק, הדיווחים מבתי החולים. המנהיגים שנלחמו על זכות הציבור שלהם להדביק זה את זה. האדנות והזלזול כלפי אנשי הרפואה, המדענים והשוטרים... אם נראה עלייה בבתי החולים והפצת המגיפה שמקורה ביישובים חרדיים, תהיה תסיסה ציבורית חריפה במיוחד. אי אפשר יהיה לנפנף אותה באמירות על אנטישמיות, ואי אפשר יהיה לרסן אותה. מי שסיפר לעצמו שהפצע הזה בחברה הישראלית נסגר, עומד לקבל התפרצות שנייה, בתוכנו. הגשר שלנו מתחיל להתנדנד".
אותו חבר שכח עניין חשוב: הראשונים לזעוק נגד הפרות ההנחיות היו החרדים עצמם. הראשונים להזעיק משטרה. להתעמת עם הקומץ הפרוע. הראשונים לצעוק השבוע בתסכול נגד ההתקהלות במדורות. הם אלו שמרגישים את הסכנות בתוך ביתם, סכנת הקורונה וסכנת השנאה.
מי שיודע לקרוא את החרדים רואה את 99 האחוזים שמזועזעים מהמיעוט האלים. רואה רוב שמקיא את השוליים מתוכו. רואה את הפיצול הלא פחות ממדהים בין הרב אדלשטיין לרב קנייבסקי, ואת סירוב הראשון לפרסם את מכתבו של האחרון שקרא לחזור אל הישיבות. מי שמבין מה קורה שם, ראה על גשר קוקה קולה המוני בני־ברקים שמתקרבים אל הישראליות בצעדים גדולים. רגע לפני קרע, שנייה לפני "התנגשות חזיתית אדירה", דווקא בימי הקורונה, החרדים משתנים לנו.
המפגש האנושי בפסח, מסיכה אל מסיכה, בין משפחות חרדיות לחיילי פיקוד העורף היה אבן הדומינו הראשונה. החיילים הכירו נשים וגברים שהתגלו כבעלי פנים, לא כ"הם" - והחרדים הכירו צעירים וצעירות נפלאים במדי חאקי וארגזי מזון. זו המדינה הציונית ששלחה להם חיבוק, סיוע, ואפס גזירות שמד.
אחר כך היה האינטרנט. שנים שוכנעו החרדים שהוא אם כל הרעות וכעת התברר שהוא גם אב הרבה טובות. קיצורי הדרך שהוא מציע לחיים המודרניים, האפשרות לסינון תכנים, העושר התורני העצום. שדרן רדיו קול חי, אבי מימרן, סיפר שבמלחמת המפרץ החרדים הכניסו את הרדיו לבתים. כשסדאם חוסיין התקפל מכאן, מכשירי הרדיו נשארו. הקורונה הביאה את האינטרנט לבית החרדי, ויש מצב שהוא נשאר.
ולבסוף, האכזבה מהרבנים, שחלקם לא פענחו נכון את המציאות. בריכוזים חרדיים בארץ ובעולם היתה תחלואה גבוהה מאוד. האמונה שהתורה היא החיסון היחיד התבררה כמסוכנת. המשבר הכלכלי והפסקת התרומות מחו"ל לאברכים יביאו לתנועה נוספת של חרדים שעולים על הגשר, יוצאים לשוק העבודה, מִשְׂתַּרְאֵלִים (הופכים ליותר ישראלים).
***
וזה מה שאני אומרת לילדים שלי כשהם אומרים על קבוצה מסוימת שהיא איקס: מותר לייחס לשבט אחר דעות בלתי נסבלות; אסור לייחס תכונות אופי. מותר להכליל שהם טועים וחושבים עקום; אסור להדביק להם אישיות עקומה או טבע מסוים. תתנגד לתפיסות עולם, לא לבני אדם.
הדרך להשתחרר מייחוס תכונות אופי לבני שבט אחר היא לסמן את האדם מהמחנה האחר שאתה מכיר אישית. המתנחל שאתה מכיר, הערבייה שאתה מכיר, השמאלן מהעבודה, החרדי מהבניין, האתיופית מהלימודים, החילוני שמתאמן איתך. אם אתה חי פה ואתה לא מכיר נציג מכל קבוצה מרכזית, אנא דקור בקיסם את הבועה שאתה חי בה.
רובנו מכירים איים של שבטים, מתחמי שגרירות אנושיים שנבנו באזור שלנו או בעבודה שלנו, ובדרך כלל אנחנו מתייחסים אל אותו שגריר כאל "הבסדר־יוצא־הדופן" - ולא שמים לב שכמעט כל האחרים הם הבסדר־יוצאי־הדופן, שהאחר שאנחנו מכירים הוא בעצם דגם סטנדרט של השבט שלו.
יש כמעט מיליון חרדים בישראל, וכמעט מיליון דרכים להגדיר מהו חרדי.
***
בעידן שלפני הקורונה, הגעתי לתפילת שבת בבית הכנסת האתיופי בשכונה שלי. בית כנסת שתמיד נראה לי מרהיב וחוץ־לארצי, וכל תפילה בו היא טיול. הלבוש, התפילה, הטקסים. זו היתה שבת שהוקדשה לארץ ישראל, לכבוד ט"ו בשבט. בסוף התפילה עלה אחד המבוגרים לספר על החמדה לארץ באתיופיה, על הציפייה לעלות לירושלים. הם הזמינו גם את אשר, עולה מארה"ב, לספר על הגעגוע האמריקני לארץ שבה לא דרך, ערגה למולדת שבה לא נולד.
קינאתי בהם. המשפחה שלי סתם היתה פה. שנים על שנים, דורות על דורות, ירושלמים בלי געגוע. בחברת מהגרים כמו ישראל זו פדיחה להיות מישהי שאין לה עדה, שאין לה מאכל לערב עדות בתנועת הנוער, ושום סיפורי עלייה מעניינים. כישראלית נינת ישראלים, אין לי אלא להצדיע למהגרים. זו חתיכת טראומה לעקור ממקומך. תנועה חורצת בך קמטים.
בעשור האחרון זזו רוב החרדים מאות קילומטרים בלי להחליף דירה. שינויים בגודל המשפחה, בהרגלי הצריכה, בתעסוקת נשים, בגיל הנישואים, באחוז הגירושים. עלייה בגיוס, עלייה בהשכלה. מלחמה פנימית בנורמות חברתיות פסולות. צעדים ראשונים בעולם ההייטק, במחוזות היצירה והאמנות. שינויים בתרבות הפנאי, החופשות והבילויים. גם השפה משתנה ("לאכול כאפה").
עבור חלקם, הקורונה תהיה כרטיס העלייה לארץ. עם מבטא זר, תרבות עשירה, קודים משלהם - המטוס נוחת בנתב"ג. עוד נפגוש ישראלים חדשים, חרדים, שעלו לארץ בימי הקורונה בלי לעבור דירה. ברוכים הבאים, אחים.
emilya@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
