הדרך המתעקלת בין הבניינים החדישים והעצים המוריקים בפתח תקווה נראית פסטורלית. ציוץ הציפורים ממלא את החלל. שער הברזל הלבן, שנגלה לפתע וחוסם את הנסיעה, לא מפר את השלווה. רק כשמתקרבים, שמים לב לארבעה שלטים המודיעים כי כאן מתמודדים עם אחד הפחדים הגדולים שמטלטלים את העולם כבר יותר מחודשיים.
צמד המילים "נגיף הקורונה" הוא הדבר הראשון שתופס את המבט בשלט שמבשר שעל פי הנחיות משרד הבריאות, "מותרת נוכחות מלווה אחד בלבד לכל מטופל", וגם אזהרה לאנשים שאמורים להיות בבידוד שלא להיכנס לשטח בית החולים. האותיות מאירות העיניים מעלות את מפלס הפאניקה. השער החשמלי העצום נפתח בחריקה קלה, חושף מאחוריו מחסנים ומבנים ארעיים, הנראים כמו חצר אחורית של מפעל. "פחד אלוהים כאן", אומר שליח שגולש פנימה ברכב גדול. "אני פורק ציוד ובורח. פה זה סוף העולם".
רק בסוף הכביש מתגלה המקום שלקח על עצמו משימה מורכבת ויוצאת דופן. זו "מחלקת הקורונה" של בית החולים השרון, השייך למרכז הרפואי רבין. 28 חולי הנגיף, נכון ליום שלישי, מאושפזים בתשעה חדרים מבודדים, במתחם שהיה עד לפני עשרה ימים מחלקה פנימית ד'.
כבר בכניסה, אחרי שעוברים את המאבטח שעוטה מסיכת מנתחים, מאמירה הבהלה לגבהים חדשים. רופא ואחות, שנראים כמו בדרכם אל הירח, עומדים ליד הדלפק של מרכז השליטה והבקרה במחלקה, כל אחד מהם עטוי בסרבל לבן, בכיסוי ראש אטום, במשקף שעוטף חצי מראשם ובכפפות צחורות. על גבם נכתב באדום בוהק: "צוות בידוד".
הם פוסעים באיטיות, כמו מהלכים על קרקע נטולת כוח כבידה, ונעלמים מאחורי אחת הדלתות. כעבור כמה שניות ניבטות דמויותיהם מתוך מסך ענק שתלוי על הקיר במרכז השליטה, כשהם עושים את דרכם אל החדרים המבודדים הנמצאים במבנה סמוך. על גבי המסך המפוצל נראות גם מיטות בית חולים, שלצידן מסתובבים החולים - מבוגרים וצעירים, נשים וגברים, חילונים ודתיים. מרביתם שקועים עמוק בתוך הסלולרי, אחרים פוסעים מפוהקים במסדרון. התחושה היא שמדובר בבית "האח הגדול" - גרסת הקורונה.
הכניסה למתחם המבודד // צילום: אריק סולטן
מנהל המחלקה, ד"ר דרור דיקר, הוא התרופה המתאימה לחולים, שחלקם חשים כרגע שהציבור הכללי מתייחס אליהם כאל מצורעים. פניו משדרות רוגע, ומעיניו הכחולות, שתואמות את צבע הכיפה שעל ראשו, בוקעת חמלה. עד לפני עשרה ימים התרכז בחולים עם בעיות בכלי הדם ובסובלים מסוכרת או מבעיות השמנה, אולם במבצע בזק בן שלושה ימים וחצי עברה המחלקה שלו מטמורפוזה קיצונית.
"המקום פה נקי", אומר ד"ר דיקר בחיוך, כשהוא מבחין בנו דבוקים לקיר כמו חוששים שהנגיף יפרוץ מתוך המסך ויסמן אותנו כמטרות נעות. "אף אחד מאנשי הצוות לא מסתובב במוקד השליטה והבקרה עם מסיכות, כי הכל מאוד סטרילי. הצוות מתמגן בחליפות חלל רק אם הוא נדרש להיכנס
לחולים. חשוב לשמור על אופטימיות. אני מאמין שהמלחמה הזו לא תימשך עוד חודשים רבים, ובסופו של דבר מערכת הבריאות בישראל תביס את האויב".
אין הבדל מהותי בין מרכז השליטה והבקרה של מחלקת הקורונה לבין כל חמ"ל צבאי ממוצע. באמצע ניצב דלפק עץ גדול ומעוגל ועליו ארבעה צגי מחשב. ממולם המסך הגדול, שמציג 24 שעות ביממה את חדרי הבידוד, את המסדרון הארוך המוביל אליהם ואת חדרי הביניים המשמשים להסרת הסרבלים ולטיהור.
בצד אחד של הדלפק יושבת רופאה שבוחנת צילומי רנטגן. מהעבר השני יושב אח ועיניו נעוצות במחשב שמפיק צפצופים מונוטוניים ורציפים ומציג את מדדי לחץ הדם והדופק של שישה מהחולים. אח נוסף מתרכז בתיקים הרפואיים של המבודדים, ואחות שלישית יושבת ביניהם, כשעל ראשה אוזנייה גדולה המחוברת למיקרופון.
ממש כמו בבית "האח הגדול" בטלוויזיה, צופה האחות הזו בחולים ומדברת אליהם באמצעות מערכת שנקראת "טלמדיסין" (TELEMEDICINE), ונקראת כאן "האחות הגדולה". מערכת זו מאפשרת לאנשי הצוות לפעול רוב הזמן מרחוק, בעזרת טכנולוגיה משולבת וחדישה יחסית. בכל חדר עם חולים יש רמקול עם צג טלוויזיה, שממנו החולים שומעים בקשות, הוראות ושאלות של הצוות, וגם רואים מי מדבר איתם. אם חולים רוצים משהו, הם לוחצים על פעמון, והזמזם במרכז השליטה מצפצף.
האחות מעדכנת את אחד המאושפזים ש"תכף תיכנס אליך הרופאה לקחת ממך בדיקת דם" - אחת הפעולות שעדיין דורשת מגע יד אדם.
בחדר ההלבשה, לצד הדלפק, מתארגנת רופאה צעירה בשיער אסוף. אחות מומחית מהמחלקה לזיהומים מסייעת לה ללבוש את חליפת הסרבל שעשויה מבד לבן מיוחד שמזכיר במרקמו נייר קרפ עבה. החליפה מכסה הכל, מהרגליים ועד לראש, ומצוידת ברוכסן קדמי. רק הפנים נשארות גלויות, ועליהן עוטים ראשית מסיכת מנתחים, ואחריה משקף מעוגל גדול שמקיף את הפנים, למעט אחורי הראש. הרופאה לובשת את החליפה מעל למדי בית החולים הירוקים.
האחות, מצידה, עוטה חלוק צהוב ארוך, שיערה ספון במין כובע מקלחת אטום שעוטף את כל השיער, על עיניה המשקף הגדול ואת ידיה מכסות כפפות כחולות.
שתיהן חוצות בתחילה חדר נקי מווירוסים שמחוטא באופן תדיר, ונכנסות יחד לחדר ביניים, שמכונה חדר התפשטות (כי בו פושטים את הבגדים המזוהמים לפני המעבר לחדר נקי), המוביל מצידו למחלקה. הרופאה נבלעת במתחם הבידוד, ובדרכה מתעכבת ליד צעיר במכנסי טרנינג שחורים עם קפוצ'ון לראשו. האחות ממתינה במקומה. כשהרופאה מסיימת לקחת את דגימת הדם מאחד החולים, מתקיים בחדר ההתפשטות - שבו ממתינה לה אחות ממחלקת הזיהומים - טקס הסרת חליפת הסרבל המזוהמת, שנמשך דקות ארוכות וגורם לשאר הצוות לבהות בשקט במסך, כמו בצפייה בסרט מתח.
שלב מיגון הצוות // צילום: אריק סולטן
"הורדת הסרבל דורשת מיומנות, אחרת הנגיף יעבור אל הבגדים שמתחת", מסביר מנהל המחלקה, בעוד האחות נראית פותחת את רוכסן הסרבל ומייד אחר כך זורקת את הכפפות לפח, מחטאת את ידיה באלכוג'ל של בתי החולים ועוטה כפפות חדשות. רק אז היא מכניסה את ידיה לתוך הסרבל, תוך שהיא מקפידה שלא לגעת בחלקו החיצוני המזוהם, ומגלגלת אותו במומחיות כלפי מטה, תוך הקפדה שהחלק החיצוני לא ייגע ברופאה. הרופאה עוברת לחדר נקי, שם היא מחליפה גם את המדים הירוקים, ואילו האחות נשארת מאחור לחטא את החדר במטליות כלור מיוחדות.
השהות במחיצת כל כך הרבה חולי קורונה לא מלחיצה את אנשי הצוות?
ד"ר דיקר: "אנחנו מאוד נזהרים ונכנסים אליהם רק במקרים מיוחדים, אם צריך לחבר עירוי, לעשות צילומי רנטגן או לקחת בדיקות דם", הוא מסביר. "בניגוד לתחלואה אחרת, שבה בטיחות החולה היא בראש מעייניי, עם הקורונה זה אחרת. כאן בריאות הצוות היא החשובה ביותר. למדנו לקח מסין ומאיטליה, שם קריסה של הצוותים הובילה לקריסת מערכת הבריאות. אם הצוות הרפואי יחלה, חלילה, לא יהיה מי שיטפל בחולים - וייווצר כאוס".
השבוע התפרסם ששני רופאים מאיכילוב נאלצו להיכנס לבידוד ביחד עם חולים, עקב חשש שנדבקו בקורונה.
"זה נורא. חייהם של כלל החולים בארץ יהיו בסכנה בלי הצוות הרפואי. מי יעשה ניתוחים וצנתורים או יעניק טיפול מציל חיים? מעולם לא נתקלתי בפנדמיה כזו, מגיפה שמתפשטת בכל העולם, וכדי לטפל בנפגעים ממנה צריך להיות מונע מתוך תחושת שליחות.
"למחלקות הפנימיות מעולם לא היתה ההילה של הנוירוכירורגיה, למשל, למרות שאנחנו מתעסקים עם חולי שחפת, וירוסים עמידים לאנטיביוטיקה ובידוד דומה. ההד התקשורתי והחשש מהלא נודע שמייצר הווירוס שמים אותנו בחזית. המחלקות הפנימיות הפכו ליחידות העילית במלחמה בקורונה".
הקשר בין ד"ר דיקר (57) לבין בית החולים השרון הוא סימביוטי, מאז נולד ממש כאן, להורים שנשמו את עולם הרפואה. אביו שימש מנהל בית החולים, אף שלא היה רופא, ואילו אמו עבדה במקום כטכנאית אק"ג במכון הלב.
"חיי שזורים במקום הזה, וכילד התרוצצתי במסדרונות וישבתי בישיבות ההנהלה של אבא שלי. מאחר שהתגוררנו בפתח תקווה, העיר שבה אני גר עד היום, הגעתי לכאן אחרי הלימודים כדי לאכול צהריים, ולאחר מכן נשארתי בצהרון שהיה מיועד לילדי העובדים, עד שההורים הגיעו לקחת אותי הביתה.
"תמיד רציתי להיות רופא, וההורים גם דחפו אותי לכך. כתלמיד תיכון בן 16 עבדתי בחופשות כסניטר. דחפתי מיטות והעברתי חולים בין המחלקות. אחרי שנה נתנו לי לסייע לאחיות לעשות אק"ג במיון. חלמתי ללכת לעתודה צבאית וללמוד רפואה, אבל לא התקבלתי, אז שירתתי שלוש שנים ברבנות הצבאית. אחרי השחרור ניגשתי שוב לפסיכומטרי והתקבלתי לפקולטה לרפואה בטכניון".
מרכז השליטה והבקרה של המחלקה // צילום: אריק סולטן
בגיל 26, בשנתו החמישית ללימודים, התחתן עם דניאלה, שעוסקת בשיווק נדל"ן, וכדי להתפרנס עבד בסופי שבוע כאח בבית החולים מאיר בכפר סבא. בנו הבכור עידן (30), ששירת עד לאחרונה כקצין בפרויקט חבצלות היוקרתי של חיל המודיעין, נולד בעת שעשה התמחות - אף היא בבית חולים השרון. שנתיים אחר כך נולד תומר (28), כיום סטודנט שנה שלישית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בת הזקונים, ירדן (21), משרתת בצה"ל.
"לילדים שלי אמרתי תמיד שלא משנה לי מי, אבל אחד מהם חייב ללכת ללמוד רפואה, כדי להמשיך את השושלת", הוא מחייך בעודו מכין לעצמו כוס אספרסו במשרד הזמני שהוקם ליד מרכז השליטה. "השארתי להם את ההחלטה. בסופו של דבר, חוץ מתומר, גם אשתו מסיימת עכשיו לימודי רפואה בתל אביב, ואשתו של עידן השתחררה איתו מחבצלות ונרשמה אף היא לרפואה".
חלום חייו של מנהל המחלקה היה להיות רופא בפנימית של השרון. "התחלתי בפנימית ג', וב־1999 עברתי לפנימית ד' כסגן מנהל מחלקה. מ־2001 ועד היום אני מנהל המחלקה, ולרגע לא נמאס לי".
את ההחלטה להפוך את מחלקתו ליחידה לטיפול בחולי קורונה קיבלו מנהל בית החולים, ד"ר איתן חבר, ומנהל המרכז הרפואי רבין, ד"ר איתן ורטהיים.
"הסיבה העיקרית להחלטה היא מבנה המחלקה, שמנותק משאר בית החולים ובעל מערכת אוורור נפרדת", מסביר ד"ר דיקר. "כשנשאלתי על כך לפני כשבועיים וחצי, ביקשתי להתייעץ קודם כל עם אשתי, ואחר כך עם הצוות הרפואי. אי אפשר להטיל כזו משימה על מישהו שאינו רוצה בה. אשתי תמכה, והצוות ענה בחיוב פה אחד. הרמנו מחלקה במהירות. עבדו פה טכנאים ופועלים, שבנו מסדרונות חדשים ומבודדים, הציבו דלתות חשמליות, התקינו מצלמות במעגל סגור וחיברו את מערכת התקשורת".
כשאתה חוזר הביתה, אין בך חשש שתדביק מישהו מבני המשפחה?
"אמא שלי, שהיא בת 94 היום, מתגוררת אצלנו ביחידת דיור נפרדת. בגלל חוסר הוודאות, אני מעדיף שלא לראות אותה בימים האלה, וגם לא את שני הנכדים החדשים שלי, בני העשרה חודשים וחמישה חודשים, ילדיהם של עידן ותומר".
הוא מושיט את ידו אל הטלפון הנייד, שמונח על השולחן ולא מפסיק לצלצל, ומציג בגאווה את תמונות הנכדים שנשלחו אליו שעה קודם לכן. הרצינות שהיתה נסוכה על פניו מתפוגגת, ולחלוחית קלה עולה בעיניו. "אני מתגעגע אליהם, וגם לאמא שלי", הוא אומר. "אבל כשיש הוראות מהממשלה, כמו לא לסכן מבוגרים, אני ממלא אחריהן.
"למרות שמרכז השליטה בטוח, עדיין לא עברנו את תקופת הדגירה בת השבועיים, ואי אפשר לומר שמדי פעם לא מתגנבת דאגה. כל אחד מהצוות כאן יכול היה להידבק גם בתור לסופרמרקט, וזאת הסיבה שאנחנו נמצאים כאן או בבית. הנטייה שלנו היא לא להסתובב בחוץ ולא לבוא במגע עם קהל שיכול להדביק אותנו. אז אני כאן.
"לא הלכתי לבית הכנסת, כדי שאם חלילה תהיה שם התפרצות של הנגיף, לא יקשרו את זה לעבודה שלי פה. אני פועל כך למרות שאני מודע לזה שאי אפשר לעצור את החיים, וצריך להפנים שהרוב המוחלט של הציבור יעבור את המחלה ללא סימפטומים".
מסדרון שמוביל אל מתחם המאושפזים // צילום: אריק סולטן
בחדרו של ד"ר דיקר בולטת מיטה נמוכה, הצמודה לקיר ומזכירה מיטה צבאית. ממול, על הרצפה, ניצב ציור פורטרט של ואן גוך - ולידו נעלי ספורט. על הספרייה הסמוכה מונחת סלסילה ענקית מלאה בחטיפים ועטופה בנייר צלופן. הרופא לא מתאפק ולוקח שתי קוביות שוקולד. "אני מתעסק עם בעיות השמנה", הוא מחייך במבוכה. "אבל לפעמים חשוב להכניס לגוף קצת אנרגיה. הפעם האחרונה שאכלתי היתה לפני יותר משמונה שעות".
את בוקר יום ראשון השבוע הוא פתח במספר דרמות בלתי צפויות שנמשכו עד לשעות הלילה המאוחרות. זה התחיל כשלאחת החולות המבוגרות עלה החום. רופאה ואח נכנסו אליה וחיברו אותה לאינפוזיה, מאחר שהקורונה מייבשת את הגוף, דבר שעלול להתפתח לבעיות בכליות. גם חולה צעיר יותר הודיע שהוא כבר לא מסוגל לשתות וביקש שיחברו אותו לעירוי.
המעקב אחר החולה המבוגרת נמשך כל היום, וכשהחום שלה לא יורד מבקש ד"ר דיקר להכניס טכנאית רנטגן שתבצע לה צילום ריאות. כשהתמונה נשקפת בחדר הבקרה, הוא נראה מודאג. "הצילום לא טוב. יש לה דלקת ריאות ויראלית", הוא אומר שקט לאחת הרופאות.
"זאת הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים כאן בחולה עם מעורבות ריאתית במחלה", הוא מסביר. "כשאדם לוקה בדלקת ריאות חיידקית, אנחנו נותנים לו אנטיביוטיקה. במקרה הזה אין במה לטפל. מעכשיו היא מוגדרת כחולה בינונית, ולא קלה, ואני מקווה שהיא תוכל להתגבר לבד על הדלקת, כי שאר המדדים שלה, כמו רמת החמצן בדם (סטורציה), דופק ולחץ דם, נראים בינתיים ממש טוב. אם זה יחמיר, ננסה את הטיפול הניסיוני בתרופה נגד מלריה, שזכתה להצלחה בניסוי קליני על מאה חולים בסין".
באיזו תרופה מדובר?
"'כלורוקווין' (CHLOROQUINE), שניתנת כבר 70 שנה נגד מלריה, והיא מוכרת למטיילים ולתרמילאים במדינות עולם שלישי. היא נבחרה לניסוי שנגד הקורונה אחרי סדרת בדיקות וסינונים, מאחר שיש לה יכולת למנוע מפולשים זרים לגוף להמשיך ולהתרבות".
אפרופו סין והמאבק בקורונה בעולם, יש לך עם מי להתייעץ?
"אני בקשר עם קולגות שלי מאיטליה, מצרפת ומספרד, שאיתם אני גם חולק את תפקיד נשיא הפדרציה האירופית לרפואה פנימית. בכל יום אני מחליף איתם רעיונות והצעות לטיפול".
ההתנהלות האיטלקית רחוקה מלהיות מופת לטיפול במגיפה.
"השאננות האירופית או התנהלות הממשלה לא קשורות לקולגה שלי מאיטליה. כמנהל מחלקה פנימית בבית חולים במילאנו, הוא זה שמקבל בכל יום את חולי הקורונה, וחשוב לי ללמוד מההצלחות שלו ולמנוע את הכישלונות שלו. ממנו שמעתי, למשל, כי לא ניתן להנשים חולי קורונה באותה הצורה שבה מנשימים חולה רגיל. אם נגיע לנקודה הזו, אוכל לנצל את המידע שקיבלתי ממנו".
כשד"ר דיקר חוזר לחדרו, נשמעת על הדלת נקישה קלה. פנימה נכנסת אביגיל רוט־דומן, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בבית החולים, והממונה על רווחת העובד. אחד מילדיה, בן 17, מתנדב במגן דוד אדום ונמצא כעת בבידוד ביתי. "בדיקת הקורונה שלו יצאה שלילית", היא מספרת על המתח שליווה אותה בבית בימים האחרונים. "אני מקווה שהכל בסדר גם עם בת ה־15 שלי. גם היא מתנדבת במד"א, והעלתה היום קצת חום".
אביגיל היא מהאנשים הראשונים שבהם נתקלים החולים שמגיעים לכאן. היא חייכנית ושומרת על קור רוח ורגישות, גם כשהם מוציאים עליה את תסכוליהם וחששותיהם להישאר בבית החולים. היא מגיבה כך גם כשבתה בת ה־9 מתחננת אליה שתעזוב את מקום העבודה, כי היא מפחדת מהקורונה.
"כל החולים שמגיעים לכאן חווים חרדה עצומה. הם נלקחים מבתיהם בצו רפואי, נקרעים מהמשפחות, ומגיעים למקום זר שבו הם צריכים לישון עם אנשים שהם אינם מכירים, וגם לחלוק איתם מקלחת משותפת", היא אומרת באמפתיה.
לדבריה, כשהחרדה מתפוגגת, האווירה במחלקה המבודדת משתפרת. "למרות הזמן הקצר נוצרו חברויות בין המאושפזים, למרות הפרשי הגילים, שנעים כאן מ־17 ועד 82. הם משחקים יחד קלפים ומעלים סרטונים משותפים לרשתות החברתיות. לרוב אפשר לראות את הצעירים מסייעים למבוגרים יותר במדידת לחץ דם ובחיבור למוניטור".
מהרגע שהוקמה המחלקה, לד"ר דיקר היה חשוב לשים דגש גם על הרווחה הנפשית של החולים. כך, למשל, בעצה אחת עם מנהל בית החולים ומנהל המרכז הרפואי רבין הוחלט להדביק דשא מלאכותי על המרצפות האפורות ברחבה הקטנה והסגורה שנמצאת במחלקה.
"שמנו עציצים עם טפטפות, כיסאות ואפילו כוננית עם ספרים שתרם הצוות. יש להם טלוויזיות בחדרים, ובקרוב נביא להם גם קונסולות משחק. השבוע, תלוי במצבם הגופני, יגיע מדריך טאי צ'י, להעביר להם שיעור דרך הטלמדיסין, במטרה שיפעילו את הגוף. בהמשך תקופת האשפוז הם יוכלו להאזין באמצעות הסמארטפונים לקורסים ולשיעורי העשרה של האוניברסיטה הפתוחה, ונעלה עבורם ליוטיוב הרצאות מסודרות על רפואה, כדי שיקבלו מידע מהימן על נגיף הקורונה.
"כאדם דתי, חשבתי שלחולים תהיה חשובה גם תחושת השבת, בוודאי בסוף השבוע הראשון שלהם כאן. הבאתי מחבר ספר תורה מתקופת השואה, כדי שיוכלו לקרוא בו את פרשת השבוע. כשהבנתי שלא ניתן יהיה לחטא את הספר אחרי שהוא יוכנס למחלקה, קיבלנו אישור מרבנים להקריא את הפרשה מרחוק ביום שישי בצהריים. מי שהקריא בשבוע שעבר היה הבעלים של הספר. זה היה אחד הרגעים המרגשים עד כה במחלקה".
כשהערב יורד והחשיכה עוטפת את המחלקה המבודדת, מכבים החולים את האור והולכים לישון. המצלמות בחדרים רגישות לחושך, והמסכים מציגים את המתרחש בצבעי שחור־לבן.
למרכז מגיעה ד"ר תמר גוטסמן, מנהלת המחלקה למחלות זיהומיות ומניעת זיהומים בבית החולים. היא לבושה בג'ינס וסריג, ושיערה המתולתל נע מצד לצד בתיאום עם צעדיה. ד"ר גוטסמן ליוותה את ההקמה של יחידת הקורונה ומגיעה אליה מדי יום.
ד"ר תמר גוטסמן
אין לה מגע עם החולים עצמם, אבל היא משוחחת איתם דרך מערכת הטלמדיסין.
"חשוב לי לדעת אם אני יכולה לצפות מראש את הסימנים שיאותתו לי שחולה הולך להידרדר, כדי שאפשר יהיה להיערך לטיפול מראש", היא אומרת. "מטריד אותי שאני לא יכולה להקדים רפואה למכה, שאי אפשר לדעת מהם הסימנים שיובילו לחיבור של חולה למכונת הנשמה".
איך מתנהלים מול וירוס שאף אחד בעולם כמעט שלא מכיר?
"קוראים המון ספרות ומאמרים שיצאו בשלושת החודשים האחרונים, ולומדים לסנן את המידע הלא רלוונטי והלא מבוסס. אחד הדברים שמפחידים את הציבור בקורונה הוא התמותה, אבל קשה לחשב אותה רק ביחס לחולים מאומתים. להערכתי, הרבה מהחולים עוברים מתחת לרדאר בגלל תסמינים קלים. ייתכן ששיעורי התמותה נמוכים מהנתון שמדווח כרגע, ושעומד בין שלושה לארבעה אחוזים".
חוץ מהמחלה ומהחרדות, יש גם רגעים של הומור במחלקה?
אחד האחים מרים את ראשו מהמסך ומתנתק לרגע מהתיקים הרפואיים. "יש כאן חולה שכל בוקר מספר לנו בדיחות", הוא צוחק. "בכל פעם שאנחנו רוצים ממנו משהו, הוא אומר 'רגע, תן לי לספר לך קודם משהו מצחיק'. זה מפחית מהלחץ".
אנשי הצוות מנצלים רגע נדיר של שקט. הם מספרים גם על חמשת החברים, כבני 30, שיצאו יחד לעשות סקי באירופה, וכשחזרו החליטו להיכנס יחד לבידוד. הם ישבו בביתו של אחד מהם, המשיכו את החופשה, אולם לא הביאו בחשבון שאם אחד מהם חולה, הוא ידביק גם את השאר. כעת כל החמישה מאושפזים יחד באותו חדר במחלקה.
ד"ד גוטסמן נזכרת בסיפור משעשע, אך גם נוגע ללב. "לפעמים אני מוצאת את עצמי מתעסקת כאן עם דברים שלא חשבתי שאעשה אי פעם עבור מטופלים", היא מחייכת. "לאחת החולות יש חתול, והיא מאוד דאגה לו מהיום הראשון שנכנסה לכאן.
היא שוחחה עם אביגיל ועם הרופאים, והם התקשרו לבת משפחה שמתגוררת בסמוך, בבקשה שתיכנס לדירה ותאכיל אותו. בת המשפחה מאוד חששה, באופן טבעי. היא דאגה שתידבק בקורונה. ביקשו ממני לשוחח איתה, כאשת מקצוע, ולהסביר לה את המשמעות הזיהומית. אמרתי לה להיכנס לדירה עם מסיכה וכפפות, לשים לחתול אוכל - וכשתצא תזרוק את המיגון ותחטא ידיים".
ד"ר דיקר מחייך. "לדעתי, פרשת החתול טרם הסתיימה. אני אמור להתקשר לצער בעלי חיים כדי שיטפלו בו עד שהחולה תבריא".
בשעת לילה מאוחרת, ד"ר דיקר מפנטז על כמה שעות שינה. טלפון ממשרד הבריאות הורס את תוכניותיו, מאחר שחולה קורונה נוסף עושה את דרכו אליו ויעלה את מספר המאושפזים ל־25. בשיחה עולה כי החולה חזר מטיול באירופה עם חתנו, והוא לא מרוצה מחובת האשפוז ומבקש להישאר בבידוד בית, כי הוא מרגיש טוב יחסית. רק החום עלה לו קצת.
"אני מבין אותו", אומר ד"ר דיקר בשקט. "מי רוצה להיקרע ככה מהמשפחה שלו? חלק מהחולים מרגישים בריאים, והם לא שמחים להגיע לכאן בגלל קצת חום. במקרה אחר הם לא יעלו בדעתם להגיע לכאן בשל תסמיני שפעת קלים. למדנו להתמודד עם הכעסים, ואנחנו מקבלים אותם בהבנה".
בעודו מדבר, נכנס למשרדו המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, אלון עוזרי, ומניח פתק על השולחן. הוא מספר שהחולה החדש ייכנס בתוך דקה ושהוא מציג בקשה שחתנו, שנדבק גם הוא בנגיף, יתאשפז יחד איתו. ד"ר דיקר מרים טלפון למשרד הבריאות ומסכם שהחתן יגיע במקום חולה אחר, ויהפוך לחולה ה־26 במחלקה.
בינתיים האמבולנס של מד"א נכנס אל האזור הסגור, דרכו עוברים רק המאושפזים. החולה יורד מהאמבולנס בעצמו ופוסע ברגל, כשחולצת טריקו לגופו ומסיכה על פניו. רופאה ואחות מקבלות את פניו בסרבלים הממוגנים, ומובילות אותו לתוך המחלקה. כשהוא נכנס לחדר, הבלבול וההלם ניכרים היטב על פניו.
אלון ניגש אל הטלמדיסין, לוקח את האוזנייה ומודיע למאושפז שהחתן בדרך פנימה. החולה מחייך קלות. "זה שאתה אוהב ככה את החתן שלך, כבר יש לך פלוס אצלי", צוחק אלון. וד"ר דיקר מוסיף: "אני מקווה שהוא יאהב אותו ככה גם אחרי שהם ייצאו מהבידוד כאן". החולה פורץ בצחוק משוחרר.
כשאתה מסתכל על כל החולים כאן, אחרי שלמדת להכיר אותם ואת הדינמיקה ביניהם, חשבת מה יקרה אם אחד מהם ימות, חלילה, לעיני חבריו?
ד"ר דיקר: "הפחד שלי הוא שמישהו יקרוס לפני שנספיק להתמגן. זה ממש מדיר שינה מעיניי. אנחנו מתרגלים כל הזמן את הפעולות, כדי לקצר זמנים. בהתחלה חשבתי שאולי אחד מאנשי הצוות יישאר בחליפה למקרה חירום, אבל זה בלתי אפשרי להסתובב בה יותר מכמה דקות. היא חמה ומסורבלת.
"המציאות הנוכחית אמנם מייצרת לנו אתגרים, אבל אני מקווה שלא ניאלץ לעמוד באתגר הזה. אם חלילה יקרה תרחיש דומה, ההשפעה שלו על שאר החולים תהיה מורכבת וקשה".
מה דעתך על ההחלטה להפוך בקרוב את כל בית החולים לכזה שמיועד לטיפול בחולי קורונה?
"בעיניי זה מצוין, וזאת תעודת הערכה לפועלו של בית החולים. בתוך ימים ספורים יהפוך השרון ליחידי שיתעסק רק בנגיף, וכרגע משחררים חולים הביתה או לבתי חולים אחרים. בתוך זמן קצר ייבנו פה מערך מטורף ותשתיות חדשות שיכללו מרכזים לשליטה ולבקרה, דלתות כפולות ומערכות מולטימדיה. יהיו פה 200 מיטות, עם 1,000 רופאים מטפלים. זה יאפשר לרופאים להתמקצע בנגיף וללמוד אותו".
ד"ר דיקר מציין כי אחד הדברים שמטרידים אותו הוא יחס הציבור, שלעיתים מנדה את הצוות הרפואי שמטפל בחולי הקורונה, מחשש להדבקה. "מסתכלים על האנשים כאן כמו על נגיף מהלך, בלי לדעת שדווקא פה הכי בטוח, משום שאנחנו מקפידים על סטריליות. לא קל לשמוע מאחות במחלקה שהשכנים בבניין שלה בורחים ממנה בכל פעם שהיא עולה במדרגות. רופאה אחרת מסתירה את מקום העבודה, מחשש שתקבל יחס דומה.
"אם הציבור רוצה שנמשיך להיות יחידת החילוץ שלו, הוא לא יכול להתנהג ככה למי שמסורים לעבודתם ולחברה. אם אנחנו לא נעשה את העבודה הזו, ולא נטפל בחולים, מי יעשה אותה במקומנו?"
tala@israelhayom.co.il
