בקמפיין הליכוד מחלקים את הזמן שנותר עד הבחירות לפי שבועות. כמו בצבא - כל שבוע עם הנושא שלו, האופי שלו וסדר היום המוכתב שלו. עד כה ידעו במטה הליכוד בעיקר רק צרות. סדר היום הוכתב על ידי אחרים. העסק דשדש וקרטע, כאשר אנשי הקמפיין מצאו את עצמם בעיקר הודפים ומתגוננים. ליריבים היה קלף חזק: בקשת החסינות שהגיש נתניהו לכנסת. לא בטוח שאפשר לנצח עם הג'וקר הזה בחירות, אבל להשתלט באמצעותו על סדר היום היה די קל.
השבוע חל המפנה. מה שהיה אמור להיות אחד מרגעי השיא בקמפיין החסינות, כאשר מליאת הכנסת התכנסה לאשר את הקמת הוועדה לביטול החסינות, התנדף מהר מאוד לחלקיקים בלתי נראים כשנרמס תחת סדר יום מדיני במשקל עשר טונות שהנחיתו נתניהו וטראמפ.
מהירות האירועים והנסיעה המפתיעה לוושינגטון תפסו את מרבית השחקנים במגרש הפוליטי לא מוכנים, בראש ובראשונה בני גנץ. כשהמריא לוושינגטון להיפגש עם טראמפ עוד היו לו אשליות שבקרב על הנרטיב, חסינות מול תוכנית המאה, יש לו סיכוי. לכן מיהר לחזור לארץ והחמיץ את החגיגה המרכזית. גם אביגדור ליברמן עוד הספיק ערב הצגת התוכנית לעקוץ את נתניהו על ה"בריחה" לוושינגטון כשגם הוא חשב שהחסינות תתפוס רכזי באירועי השבוע. ההפקה שהרים טראמפ בחדר הטקסים המזרחי בבית הלבן, בהשתתפות בכירי הממשל, שגרירים, סנאטורים ושועי עולם נוספים, בסדר גודל שאיש לא שיער והעריך, הדהים את הנוכחים, ועוד יותר את אלה שנשארו בארץ. והשאר, כמו שאומרים באמריקה, היסטוריה.
שולפים את ה"אס" המדיני
בליכוד מתכוונים לסחוט את התפוז המדיני המתקתק עד לטיפה האחרונה. בשבוע הבא צפוי להיפגש נתניהו עם מנהיג מדינה ערבית גדולה שלישראל אין יחסים עימה ולחזק את המסר כי אין מדינאי ישראלי שמגיע לקרסוליו. גם חגיגות הסיפוח לא ישככו כל כך מהר. החל מדיון והצבעה בממשלה ועד לאפשרות להביא את האישור לפתחה של הכנסת, לא כי יש צורך חוקי, אלא יותר כדי למקסם את ההישג, לסכסך את כחול לבן ולהציג גבולות גזרה ברורים יותר בין הימין לשמאל לקראת הבחירות הקרבות.
התוכנית עצמה, כפי שהוצגה על ידי הנשיא האמריקני טראמפ, אינה כזאת שהימין האידיאולוגי יכול באמת לחיות איתה. המפה שצורפה לתוכנית דומה מדי למפת הסכמי אוסלו הזכורים לשמצה. אז, אפילו לא דיברו על מדינה אלא רק על אוטונומיה. יצחק רבין המנוח אפילו לא העלה בדעתו להעביר שטחים נרחבים במערב הנגב לשליטת הערבים במסגרת חילופי שטחים. נתניהו היה בדבריו זהיר בהרבה ולא הזכיר הקמת מדינה ערבית נוספת בשטחי ארץ ישראל, וגם לא התחייב או חתם על התוכנית כולה כמכלול. טראמפ גם לא דרש זאת ממנו.
ההבדל הגדול בין תוכנית אוסלו לתוכנית המאה הוא בעיקר בהיפוך הסדר שהיה נהוג עד כה לגבי המקלות והגזרים. עד כה דרש העולם, וישראל קיבלה, להניע את ההסכם באמצעות מקלות לישראל והבטחה לקבל בסיום התהליך את הגזרים, ואילו כעת מקבלת ישראל את הגזרים תחילה, ואם תהיה התקדמות אז בסוף תחטוף גם את המקלות. בגלל ש־27 שנים עברו מאז ההסכם האומלל ההוא, עשורים של דיבורי סרק, טרור ושנאה, שלא קידמו את השלום במילימטר - אם כבר אז להפך - מעדיפים בימין כעת לחטוף את התופינים שזרק טראמפ, מתוך תקווה שבזה זה ייגמר. כפי שנגמרו כל הניסיונות עד כה בלא כלום.
העובדה שבמחנה השמאל דחו את התוכנית של טראמפ מכל וכל רק שירתה את נתניהו בניסיונותיו לשווקה לבייס הימני. אם הם כל כך מתנגדים, כנראה יש פה משהו טוב. לפעמים מספיק לראות את אווירת האבל השוררת באולפני הטלוויזיה המרכזיים כדי לרצות לפתוח בקבוק שמפניה, בלי להבין אפילו עד הסוף מה בדיוק קורה.
שוב עצת אחיתופל היא שהביאה את גנץ לעברי פי פחת. בצמרת כחול לבן לא הבינו את גודל השעה. משק כנפי ההיסטוריה לא שקשק חזק דיו באוזניהם כשהחליטו להוליך את העומד בראשם למחוזות ההזיה, להטיס אותו עד לבית הלבן בשביל תמונה עם הנשיא והבעת תמיכה חפוזה בתוכנית החלקית שהוצגה לו, ולהחזיר אותו באותו היום לדיוני החסינות במליאה, והכל כדי להיצמד לסדר היום האובססיבי שהכתיבו אנשי הקמפיין. בפועל הוכיחו שוב ששיקול דעת בריא ומחשבה מדינית שקולה רחוקים מגנץ כמרחק גבעת הקפיטול ממשכן הכנסת. אם הקוריוז שנותר מביקורו של דונלד טראמפ בישראל היה המרדף לסלפי של אורן חזן עם הנשיא בטקס קבלת הפנים בנתב"ג, הרי בהשקת תוכנית המאה הפך את עצמו גנץ לרגע הקומי. ההבדל היחיד הוא שבשביל להשיג את התמונה היה חזן צריך לנסוע אז רק עד נתב"ג.
התוכנית המדינית מעניקה הזדמנות לא רק לליכוד אלא גם למפלגה שמימין לה, כמו גם למפלגה שמשמאל לכחול לבן. אצלם הדברים ברורים בהרבה. ימינה של נפתלי בנט תומכת בסיפוח ומתנגדת לכל השאר. העבודה־מרצ מתנגדת לסיפוח ולתוכנית כולה.
להכות בברזל החם
ביום שלישי בלילה שוחח רה"מ נתניהו מוושינגטון עם שר הביטחון ועדכן אותו בנעשה. במהלך השיחה התרשם השר בנט שהפעם נתניהו רציני. שהוא מתכוון באמת ללכת על זה. בנט, למוד ניסיון ואכזבות, ידע שלמרות רצונו של נתניהו להביא לאישור הממשלה כמה שיותר מהר את החלת הריבונות, דברים עשויים להשתבש.
שר הביטחון בנט // צילום: אורן בן חקון
במשך שנים מדבר בנט על סיפוח, וכשנכנס לפוליטיקה ב־2013 היה כמעט היחיד שדיבר על כך. בנט החליט שהפעם, למרות הבחירות, אי אפשר לתת להזדמנות החד־פעמית הזאת לחמוק. הוא ויתר על האפשרות לתקוף את נתניהו מימין ולהביע התנגדות נחרצת להקמת מדינת טרור בליבה של ארץ ישראל הכלולה בתוכנית, והתמקד בדרכים לסייע לתוכנית הסיפוח לקרום עור וגידים.
במהלך השיחה ביניהם אמר בנט לנתניהו כי יש להביא את הסיפוח כולו כמקשה אחת ולא בשתי פעימות. בנט הסביר לראש הממשלה שמה שלא תספח עכשיו, אי אפשר לדעת אם תספח אי פעם. מציאות של התנחלויות מבודדות, שעליהן הוחל החוק הישראלי אך לא על כל השטח מסביב, היא מציאות מסוכנת שאסור להיתקע איתה, אמר לו בנט. מייד אחרי השיחה החליט שלא להמתין - ולהתחיל לפעול. הוא הנחה את מערכת הביטחון להכין את המפות לסיפוח מהיר של כל ההתיישבות ובקעת הירדן בפעימה אחת. העובדה ששימש מנכ"ל מועצת יש"ע, שמכיר כל פינה ובלוק במקומות המדוברים, הביאה לזירוז התהליך שאמור להיות מושלם ומוצג לנתניהו כבר בסוף השבוע.
בנט סבור שעל נתניהו להציג את התוכנית לכנסת ולקבל את אישורה. הרוב לכך מובטח, בשל הודעתו של אביגדור ליברמן שישראל ביתנו תתמוך בכל החלת ריבונות שתבוא לפתחו. בינתיים תובך כחול לבן כאשר כל החלטה מצידה, להתנגד או לתמוך, עשויה להביא לבריחת מצביעים ממנה ימינה או שמאלה.
המדינה שלא מזכירים
זמן קצר אחרי שנודע על הנסיעה, באמצע השבוע שעבר, לקראת ביקורו של סגן הנשיא מייק פנס במסגרת כינוס ראשי המדינות בפורום השואה בישראל, החליט ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, שהוא אורז את מיטלטליו ונוסע לוושינגטון על מנת לפקח מקרוב אחר המתרחש.
כמוהו עשו גם ראש מועצת יש"ע דוד אלחיאני, מנכ"ל המועצה וראשי מועצות נוספים. עם נחיתתו החל בסדרת פגישות עם גורמים אוונגליסטיים ואנשי ממשל שעימם הוא בקשר, על מנת לוודא שתוכנית המאה מונחת בצד הנכון של ההיסטוריה, ולא חזרה על משגי קודמותיה שהקריבו את חיי המתיישבים על קורבן השלום שבושש לבוא.
כשנודע לפמליית נתניהו שדגן נמצא באזור, ביקשו ממנו לבוא להיפגש עם ראש הממשלה. שתי פגישות קיים דגן עם נתניהו. רה"מ הבין שאם יצליח לרתום את דגן לתהליך יהיה קל יותר לשווק אותו. כמו בנט, גם דגן סבר שעל נתניהו להביא את כל הסיפוח בפעימה אחת, והפציר בו שלא לקבל את עקרון הקמת המדינה הערבית. אם זה חלק מהתוכנית של טראמפ והוא רוצה להגיד את זה אז שיגיד את זה, אמר לו דגן, אבל אתה לא חייב לקבל כל מה שהוא אומר. לא כתוב בתורה או בחוקה הלא קיימת של מדינת ישראל שחייבים לקבל כל תכתיב אמריקני. ודאי שאל תביא את זה להחלטת ממשלה. אסור שזה יירשם על שמך.
בעוד כמה שנים - עשר, עשרים, שלושים - אמר לו דגן, כשיגיע ראש ממשלה שירצה להתקדם במו"מ המדיני, הוא ישתמש בשם שלך כדי להצדיק את הסכמתו לתת להם מדינה. "נתניהו קיבל את עקרון המדינה בהחלטת ממשלה, יגיד אותו ראש ממשלה עתידי", הסביר דגן. "אבל בנאום בר־אילן כבר אמרתי שאני מסכים למדינה מפורזת", השיב לו נתניהו.
"הנה אתה רואה", אמר דגן, "אתה כבר מצטט את עצמך על משהו שאמרת לפני כמה שנים, תחשוב מה יעשו מחליפיך למורשת שלך ולהצדקה שלהם ללכת למהלך כזה". דגן גם ביקש מנתניהו שלא יסכים להפרדה בין גושי התיישבות לבין התנחלויות מבודדות. ברגע שאתה מסכים להפריד ביניהם וקובע שהגושים יסופחו, אתה בעצם אומר מה אתה מוכן לפנות, וזה אסור שיקרה, אמר לו.
כשנתניהו נחת בוושינגטון, התוכנית של טראמפ כבר היתה עשויה אבל לא אפויה כל צורכה. נתניהו ידע שעם נחיתתו יהיה עליו לבקש תיקונים ושינויים לתוכנית שאפשר יהיה לחיות איתה ושלא תגרום לו צרות מבית. לצורך משימה זו הביא איתו את השר יריב לוין, שנכנס בעובי הפרטים, עמל במשך שעות ובעיקר סייע לשגריר בוושינגטון רון דרמר, שפעל מאחורי הקלעים וריתך את העסקה למימדיה ההיסטוריים.
לוין נמצא בתמונת התוכנית כבר חודשים ארוכים. נתניהו מינה אותו לפרויקטור המרכזי מטעמו לרכז את כל ההיבטים בתוכנית, מדיניים, פוליטיים ומשפטיים, כדי לוודא שלא רק שהביקור בארה"ב יהיה מוצלח אלא גם הימים שלאחר מכן עם שובם ארצה ורצונם לקדם את הדברים.
בשיחות עם דגן נכח גם לוין, שחיזק את דבריו של ראש מועצת השומרון ועמד מול האמריקנים לשנות ולתקן את המצריך תיקון. במהלך נאומו לא הזכיר נתניהו הקמת מדינה. דבר כזה גם לא נמצא על סדר יומה של הממשלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו