בימים האחרונים של החופש הגדול, בגחון שרוט מזחילה, חיפשתי איך להעסיק את הילדים. הכסף נגמר, האטרקציות מוצו. מצד שני, המזגן היה מדויק למגדר שלי והילדים בהו במסכים בעיניים ורודות. למי העוז לנתק את עדר הזומבים מהמסך? למי הכוח לצאת מהבית? ובכל זאת: אי אפשר להעביר ככה חיים.
מצאתי רעיון שמשאיר את האור התכלכל דולק, לא דורש יציאה מהמזגן, אבל משקיט את המצפון: חיברתי את המחשב לטלוויזיה (לבד! איפה מקבלים פרסים על דבר כזה?), פתחתי את התיקייה במחשב שבתוכה מרוכזים כל הסרטונים מהינקות ומהילדות שלהם, הראיתי להם איך מדלגים עם העכבר בין הסרטונים - חלקם הוסרטו במצלמת וידאו ואחרים במכשירים הסלולריים - והלכתי לקלף לי מנגו. אני מאלה שמקלפים מנגו במקלף, חשוב לציין.
טרם הספקתי לגלף פס אחד במנגו וכבר התחלף השקט בצחוקים ובפטפוטים. זו הפעם הראשונה שבה הם נחשפו אל עצמם ככה, במרוכז, מבחוץ. משפחה בהתהוות, ילד ועוד ילד מתווספים, אחד לומד ללכת, אחיו לומד לדבר. בפרספקטיבה היסטורית מדובר בפירור: כולה 14 שנים מאז לידת הבכור. בשבילם זה מסע אל לפני הספירה.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
שעות הם ישבו וצפו יחד. אחרי ימים של דממת בית עלמין חופש־גדולית, כל אחד במסך שלו, פתאום המסך הרעיש אותם. בעיניים בורקות וחומות, ובכלל לא ורודות, הם התווכחו אם להריץ קדימה במסיבת חנוכה בגן. חזרו שוב על הריקוד במשקפי השמש, מתפקעים מצחוק. ניסו לזהות את פרצופי החברים מהפעוטון. שוטטו בין הלידה של עיני, לעלייה לכיתה א' של נרי, לברית של עברי, לחלאקה של סיני. אומרים "יא, איך אמא היתה רזה", ו"יא, איך דוד שמעון היה צעיר", ו"איזה חמוד הייתי".
החלקים שבהם נראית משפחה - אבטיח בחוף הים, חופשה באוהל - הכבידו את האוויר והזכירו את חסרון הבית האחד. אבל ברוב הסרטונים אני לא מופיעה - לא מחרדת מצלמות, אלא כי תמיד הייתי זאת שמוציאה מצלמה ומתעדת בעצמה. צעיר בניי צפה בסרטון שאותו צילמתי אני ובו נראה אביו כשהוא משחק איתו כתינוק, ואחיו סביבו, מפזרים משחקים על השטיח. "אמא", אמר, "הבית הישן של אבא היה ממש גדול". הסברתי לו שזה הבית של אבא ושל אמא יחד. הוא לא זוכר את זה. נדמה לו שתמיד היו שניים.
עברתי בשדה המסך כשהבאתי מנגו וענבים, ונשארתי לשבת איתם. נזכרת. נצבטת. איך גדלו מהר. איך היה קשה גידולם, אך מתוק ומלא חסד. איך הייתי בודדה בתקופות רבות. איזו אמא טובה־דייה הייתי. כשצילמתי את אחד מהם זוחל על רצפת הקראווילה (ביישוב בשומרון שבו גרנו), נחשפה מעליו התקרה ועליה כתם עובש ענק וירוק. ככה זה כשאת חיה בבית מקרטון: מישהו עלה לתקן את דוד השמש, בצעדיו סדק את הפח המגולוון ששימש גג, ומאז חדרו מים אל הבית בכל חורף. למה גרתי שם? למה הסכמתי לדור בתנאים קשים? אני זוכרת את תחושת השליחות שהייתי חדורה בה. ולא מצטערת.
לפרקים הופעתי אני על המסך, שמנה ורזה לפי מצב ההריונות, בבגדי בית בריח חלב אם וכתמי אוכל, או חגיגית לקראת אירוע משפחתי. בנקודה מסוימת בזמן צררתי את שיערי הארוך בקוקו מגולגל, ומעל המצח מתחתי מטפחת ראש צמודה. בנקודה הזאת לא הלכתי בפוני. חשבתי שזה פחות יפה. וכך הגחתי פתאום אל הסלון של אמילי בת ה־40: אישה בת 30 בלוק מזעזע, פני ירח שמנמנות, מבריקות, ומעליהן מטפחת שמאיימת לעצור את החמצן למוח. כוכבי הסרטונים היו הילדים, אבל אני מהבהבת ברקע, רוקדת איתם במסיבה בגן, מצטלמת איתם בבוקר התחפושות, מאכילה תינוק בגבינה, ובכולם אני נראית כמו ישבן.
למה אף אחד לא אמר לי כלום? היו סביבי חברות, גיסות, שכנות - אף אחת לא יכלה להגיד לי: אמילי, תשני פריזורה? לא היתה אף אחת ישרה להגיד לי: תוציאי שוונצים או פוני, תעבי את המטפחת, תקשרי אותה אחרת? זה לא נראה רע בהשוואה לאופנה היום, זה נראה רע נקודה. ואני תוהה אם היום אני שוב בוחרת משהו על העוקם, ואין חבר אמת אחד שיתריע.
• • •
את ל' פגשתי בפעם הראשונה במחנה בני עקיבא בחופש שבין ח' ל־ט'. ידעתי שאלמד באולפנה בעפרה וכבר בחופש הגדול שמחתי להכיר בנות שיהיו בשכבה שלי. חודש אחר כך, עם פתיחת שנת הלימודים, נפגשנו שוב. ארבע שנים למדנו יחד, חצי יובל עבר מאז, ובכל פעם שאני מעלה את ל' לנגד עיניי, אני רואה דבר אחד: גרעין עגבנייה קטנטן.
הדברים המשונים שאתה זוכר לגבי אנשים הם אקראיים וזדוניים כמו מדוזות. בפגישתנו הראשונה באותו מחנה קיץ, ללחי של ל' היה דבוק גרעין של עגבנייה. גלעינון בהיר בצורת שקד וסביבו הילה אדמדמה המשוח באלכסון בין הנמשים. מאז היא שטפה את פניה אלפי פעמים, יש להניח שגם התקלחה, אבל הגרעין לא מש מראשי.
השאלה שיש לשאול היא לא מה עשתה עגבנייה טרייה במחנה קיץ שהתזונה בו היתה מבוססת על פסטה בדבוקות ועל מושבת חיידקי מיץ פטל בג'ריקן. וגם לא איך עשה דרכו הגרגיר הלח אל הלחי של ל' או מדוע לא נמחה מייד. מה שמונח פה הוא חידה תרבותית: איך זה שאף אחת מהחברות שלה לא אמרה לה, "הי, ל', יש לך פה משהו".
אנחנו לא מעירים לחברים שלנו. לא כשמדובר בגרגיר מביך על הלחי, ולא כשהקולגה המבוגר והאהוב מתחיל להעביר הלוואה וחיסכון בשיערו. כולם רואים את הקרחת, אדוני, יש לנו 360 מעלות של נוף, האשליה שאתה מייצר מול הראי בהדבקה פרוביזורית קורסת כשעושים סיבוב. אבל אנחנו לא מעירים. פחד להביך, פחד לפגוע, פחד להיתפס מתנשאים. אם ארמוז למישהי שכדאי לה לקנות הלבשה תחתונה תומכת יותר, איחשב חטטנית וחצופה. אם אמליץ לשכן על דיאטה, זה מעליב. אם אפנה חברה לקוסמטיקאית, זו כבר אכזריות לשמה. אפילו להגיד למישהי שיושבת לידי בחתונה שיש לה חומוס על הסנטר מעורר בי דאגות - אז להטיח בה שהגיע הזמן לצבוע שיער?
אבל הערה מועילה, שנאמרת מלב אוהב ובאופן נעים, יכולה להציל מישהו. אולי - כמו במקרה של ל' האומללה - לשנות את הרושם הראשוני שנחרץ במוחם של אחרים.
המסר שלי, שנכתב בדם מטפחת, מכוון יותר לנשים. כי לנשים יש סיסטרהוד שיכולה להציל ממוות. לעיתים אני רואה מישהי עם "גרעין עגבנייה" בולט על הלחי ושואלת איפה כל החברות שלך, אני רוצה לראות עיניים. היכן האחת שתגיד לה שהיא יפהפייה, ושיהיה לה הרבה יותר יפה במכנסיים ארוכים? היכן זאת שתהיה חברה אמיתית ותכוון את השכנה לגוון מייק־אפ מתאים יותר? היכן אחוות הנשים כשמדובר במי שכולם רואים לה את הקפלים שהחולצה הצמודה־מדי יוצרת בגב, ורק היא לא רואה? היכן האחת שתסביר לאמילי שנת 2010, שהמטפחת הזאת הופכת את הראש שלה לביצה והיא צריכה לשנות סגנון? אחת, שתיגע בה בקצה הכתף ותגיד לה שהז'קט מהמם, אבל לא עושה לה טוב לגוף?
• • •
כך תהיי חברת אמת: נהגי באבירות, נהגי בנדיבות. תתחילי במחמאה, תמשיכי בהצהרה לגבי הכנות והאהבה ביניכן, ותוסיפי שזה בשבילה, למענה. זה מה שחברות טובות עושות, לא? יכול להיות שהיא תנטור לך. את המעשה הטוב שלך עשית גם אם תזעף, ועבור קמטי זעף יש בוטוקס (החברה הבאה כבר תמליץ לה). ברוב המקרים היא תתגבר ותודה לך. מי שבאה בטוב, נקלטת בטוב. והיתר: איפה הייתן בקיץ 2010 ולמה לא הערתן לי על המטפחת?
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו