בשנות גלותו באומת הטוויטר, צבר אהוד ברק עדת מעריצים שנהתה בחדווה אחר שפת הביבים האלימה שבה נהג להשתלח ללא רסן בנתניהו. ככל שגידף וקצף ושצף וניבל את הפה, כך התמוגגו הברקיסטים יותר ויותר. הם העריצו את החוצפה, וחשבו שהיא, בניגוד לנרפות הרופסת של מנהיגי שמאל אחרים, מבטאת את החספוס והעוז הנחוצים להבסת הקינג־קונג הבלתי מנוצח של הפוליטיקה הישראלית. אפשר להבין אותם. ברגעי ייאוש גידופיו החריפים העניקו להם רגעי פורקן; הם נעצו את ציוציו הארסיים בבובת הוודו של נתניהו.
צילום: גיל קרמר
אבל הם פספסו בגדול את אפקט הבומרנג: כל ציוץ בריוני וסרטון איומים שבו התיימר ברק "להסתכל לנתניהו בלבן של העיניים", רק העצים את תדמיתו של ראש הממשלה. זה אל"ף־בי"ת של תקשורת פוליטית: אסור לבנות את היריב כבלתי מנוצח. מתחת לכל מסר, שוכב רובד משמעות נרמז, ויש מי שקולט אותו.
הניגוד האירוני הזה עבר כחוט השני במסיבת העיתונאים שבה הודיע האיש שחזר מן הכפור על שובו - בפעם הרביעית - לזירה הפוליטית. קשה היה להתעלם מהמתח הקוטבי בין דף המסרים למציאות הידועה, ולא ברור איך האפקט הקומי נעלם מעיניהם של כותבי הנאום. כך קרה שמי שהכריז ב־2011 שבתוך שבועות ספורים יגיע עידן בשאר אל־אסד אל סופו - מתיימר להתנבא בשנית, הפעם על סוף עידן נתניהו. ראש הממשלה עם הכהונה הקצרה ביותר מאיים על המנהיג ששבר את השיא של בן־גוריון בלשכת ראש הממשלה, שזו ההזדמנות האחרונה שלו לפרוש מרצון. אפשר לקרוא לזה נאום השמן והרזה.
ברק, חזר לזירה הפוליטית // צילום: גדעון מרקוביץ'
אבל מעריצי ברק מכונסים בתוך חדר תהודה. הם מהדהדים זה את זה, אטומים לרושם החיצוני, ולא מבינים שהם נצבעים בהדרגה בצבע הפריך של אלילם. שוחרי פתרון שתי המדינות מתמסרים לאיש שגאה כי "חשף את הבלוף של ערפאת" וחיסל את אוסלו; נאמני מפלגת העבודה מתרפסים בפני האיש שהותיר ממנה עיי חורבות; שוחרי שותפות יהודית־ערבית נוהים אחר האיש שבמשמרת שלו נורו באש חיה מפגינים ערבים - ונהרגו; שונאיו המושבעים של נתניהו כרוכים אחר האיש שהעניק לו שקט תעשייתי והבטיח את שלטונו.
כעת הם מתפללים שאגרופיו הקפוצים יורידו להם את הירח. לא ברור איך נעלם מהם הקניבליזם של ברק גם הפעם; אם הייתי בשמאל, הייתי נבהל מפיצול המחנה בין תת־גוש כחול לבן לתת־גוש ברק־עבודה. גם להם ברור כשמש שרבע מנדט לא ייגרע מגוש הימין לטובת ברק ומפלגתו החדשה, אבל זה לא מפריע להם להשליך שושנים לרגליו, שבקרוב מאוד ידרסו חלקה ועוד חלקה משדות השמאל המצומקים. כמה מנדטים ממרצ וכמה מהעבודה הוא יגרוף? ואם יחבור אל שתיהן למעין חזית שמאל מחודשת, כמה מנדטים ייגזלו מכחול לבן?
אבל בעיקר קשה להבין איך שכחו הברקיסטים את ההשפעה המאגית של מילות הקוד בשפת הבומרנג של השמאל: "את נתניהו צריך להפיל", "נתניהו עם המשיחים הקיצוניים וההנהגה המושחתת שלו" או "להחזיר את ישראל 'שלנו' למסלול"... כמה מערכות בחירות יעברו עד שיבינו שם שהשיח הילדותי הזה לא נתפס מבחוץ כ"קרבי ונחוש", אלא כתמצית היוהרה? בכלל לא בטוח שזה אפילו יספיק לגייס סביב ברק "בייס" משמעותי; אבל זה בדיוק הדלק שמבעיר את המחנה הלאומי.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
