למרות הסכנה הברורה, רינה רצתה להישאר עוד קצת בחוץ. בכל זאת, לשכב שעות ארוכות מתחת לרצפת הסלון היה עינוי יומיומי. אלא שבאותו הלילה נכנסו לבית קצינים גרמנים - ורינה הרגישה את נשיפת המוות קרובה מאי פעם.
רינה שיינברג נולדה ב־1933 בפינסק, אז בתחומי פולין, למשפחה אמידה. כשהעיר נכבשה על ידי בריה"מ, סבה ואביה שילמו כופר לרוסים וכך לא נלקחו לעבודות כפייה. "הילדות היתה גן עדן", נזכרת רינה.
אלא שהמזל נגמר ב־1941, כשפינסק נפלה בידי הגרמנים. מקץ כמה חודשים בוצע טבח ביהודי העיר. גם אביה של רינה, יצחק, נרצח.
לסיפורים נוספים בפרויקט המיוחד:
• "אמא אמרה: 'אם הם היו יהודונים, הייתי בעצמי מטביעה אותם'"
• "היומן הסודי חיכה שאגיע אליו"
הנותרים גורשו לגטו ושם חיו בעוני מחפיר ובצפיפות. רינה ואמה, מניה, נמלטו מהגטו ולבסוף שבו לבית המידות שהיה בבעלות המשפחה. שורה, העוזרת, הסתירה את השתיים בשוחה שנחפרה מתחת לרצפת הסלון. וכך, בן־רגע, הפכה שגרת חייהן לשהייה "במקום דחוק שבו לא היה אפשר לשבת, אלא רק לשכב".
שנתיים שלמות(!) עברו על האם ובתה באופן הבלתי נתפס הזה. "ידעתי שצריך למות", היא מספרת על ההשלמה שליוותה אותה בימים ההם, "רוב הזמן הייתי קוראת, ומדי פעם היינו יוצאות בלילה מהשוחה. רציתי להישאר בחוץ עוד קצת - בכל זאת הייתי ילדה - אבל לא לקחנו סיכון מיותר".
לילה אחד הסכנה הפכה למיידית. זה קרה כשקצינים גרמנים ששהו בחצר האחורית של הבית, נכנסו לפתע לסלון שתחתיו הסתתרו מניה ורינה. הן מיהרו לצלול לשוחה, והעוזרת שורה הניחה בחופזה את השטיח של הכלבה מעל לפתח. כאן שיחק לשתיים המזל: הכלבה ההרה המליטה גורים. "לגרמנים היה כבוד לכלבים", אומרת רינה, "אז הם לא התקרבו לפתח, וכך למעשה ניצלנו. העובדה ששרדתי היא נס".
לאחר המלחמה, ב־1945, הגיעו מניה ורינה לחופי איטליה, וממנה לא"י. בצבא שירתה כקצינת ת"ש ועבדה כגננת. בגיל 24 התחתנה עם דויד צ'צ'קס, ניצול שואה בעצמו. היא אם לשבעה וסבתא ל־22.
לסיפורה של רינה הקשיבה טוראית ליב וקסלר (18), שרטטת טכנית בחיל הים, שציירה את חיי הילדה ואמה בשוחה. "נשאבתי לתוך הסיפור המדהים שלה", אמרה ליב, "היא מקסימה, ואני שמחה על ההזדמנות שנפלה בחלקי".