שתי ילדות ומטבע מרגש אחד

ורד אלקלעי בת ה־7 לא רצתה שבת דודתה וחברתה הטובה ביותר, לידי, תשכח אותה. רגע לפני שנאלצו לעזוב את ביתם בסופיה בירת בולגריה ולהיפרד, היא חיפשה חפץ להעניק לה ומצאה בכיסה מטבע. ורד לא האמינה שהיא תראה את לידי או את המטבע שוב, אבל השתיים שרדו ונשארו חברות טובות עד היום.

"אני לא יודעת מה אתה יודע, אבל כל יהדות בולגריה ניצלה בשואה", מספרת ורד בת ה־83 מכפר סבא, כיום אם לשניים וסבתא לחמישה. "בשלב מסוים הנאצים רצו להעלות אותנו על רכבות ולשלוח למחנות ההשמדה, אבל אז התערבו הפרלמנט, המלך וראש הכנסייה הבולגרית. כולם התנגדו. הגרמנים התקפלו, ובמקום לשלוח את כולם לפולין, הם אמרו שעל כל היהודים לעזוב את הערים הגדולות.זה היה במארס 1943, הייתי אז בת 7".

לסיפורים נוספים בפרויקט המיוחד:

•נרות שבת לפני המלחמה

•"אמא אמרה: 'אם הם היו יהודונים, הייתי בעצמי מטביעה אותם'"

•"היומן הסודי חיכה שאגיע אליו"

•"שנתיים חיינו מתחת לרצפה"

ורד ומשפחתה עברו לגטו בעיר שדה בבולגריה, שם שהו במשך שלוש שנים. "זה לא היה גטו כמו בפולין, זה היה יותר פתוח. רוב הגברים נלקחו למחנות עבודה, שלא היו כל כך גרועים כמו בפולין, כי נתנו להם לאכול. היהודים היחידים מבולגריה שנשלחו למחנות ההשמדה היו היהודים שלא היתה להם אזרחות בולגרית - 12 אלף יהודים סרבים, שסופחו לבולגריה. כל השאר ניצלו. לאחר שהסתיימה המלחמה חזרנו לסופיה, ולמרבה הפלא כל הדירות של היהודים נשארו כפי שהיו. הבולגרים לא התנכלו ליהודים".

ורד אלקלעי עם רב"ט עופר שנהב // צילום: יהושע יוסף

רב"ט עופר שנהב (19) מהרצליה, המשרת בבית ספר למקצועות התעופה של חיל האוויר, מקשיב לסיפור ומבקש מוורד להיזכר ברגע עזיבת הבית. "היתה שעת ערב והיה כבר חושך ברחוב. היינו צריכים לעלות בעוד שעתיים לרכבת כדי לעזוב את סופיה. נפגשתי עם לידי בפינת הרחוב, ושם היה המפגש המרגש. חיפשתי מה לתת לה למזכרת וזה מה שמצאתי, את המטבע. לא חשבתי שאפגוש אותה שוב".

עופר אומר כי "הסיפור של ורד היה מעניין. אני חושב שחשוב לשמוע גם סיפורים שהם פחות קשים מסיפורים ששומעים בדרך כלל". לדבריו, "החוויה היתה מיוחדת. הזדמנות לנסות משהו חדש ולצאת מאזור הנוחות, ונוסף על כך, לתרום לאדם אחר ולהמחיש, אפילו קצת, זיכרון מיוחד שהיה לו".