"את לא קשורה לענף"; "זה עולם של גברים"; "אין לך מושג". אלו רק חלק מהפנינים שאיתן נאלצת להתמודד נופר סקורקה מדי שבת במגרשי הכדורגל בישראל. אבל לעוזרת השופט הבינלאומית יש לא מעט מושג, אולי אפילו יותר מלחבר'ה המתלהמים בטריבונה.
סקורקה, הייטקיסטית בת 30 מאזור, נדבקה בחיידק הכדורגל מאביה ומאז פשוט מסרבת לשחרר. קצת לפני גיוסה לצה"ל היא לקחה את האהבה הזו צעד אחד קדימה והצטרפה למ.כ.נ רמת השרון, אז בליגה השנייה לנשים. בחייה מחוץ למגרש הרגישה סקורקה בנוח במרכז העניינים, כך שטבעי היה שעל המגרש תתפקד כפליימייקר. המרחק מהשער לא מנע ממנה להבקיע 21 שערים ולהוביל את הקבוצה לליגת העל ולגמר גביע המדינה. משם, ההתקדמות לקבוצת הצמרת מכבי חולון היתה סלולה.
במשך שש שנים שיחקה סקורקה כדורגל מקצועני, עד שפציעות חוזרות אילצו אותה לקבל החלטה שלימים תשנה את חייה. "הייתי חייבת להפסיק לשחק, אבל לא רציתי לרדת מכר הדשא", היא מספרת על ההסבה הקיצונית, "חיפשתי דרך להישאר חלק מהכדורגל, אז עשיתי קורס שופטים ופשוט התאהבתי".
לפני שלוש שנים הצטרפה סקורקה לאיגוד השופטים, ומאז היא מבלה שלוש פעמים בשבוע באימוני כושר מטעמו. הכל לקראת סופי השבוע, שבהם היא משמשת עוזרת שופט, או קוונית אם אתם מתעקשים, בליגה א' לגברים.
ההתקדמות שלה באיגוד היתה מהירה, על גבול המדהימה: מליגות הילדים, הנערים והנוער, דרך גמר גביע המדינה לבוגרות ועד למפגש בליגה הלאומית בין הפועל מרמורק להפועל פ"ת ומשחק ידידות בין נבחרת ישראל לצעירה. והדובדבן שבקצפת? בתחילת השנה הפכה סקורקה לאחת משבע הנשים היחידות בישראל שזכו לקבל תג בינלאומי מפיפ"א (קדמו לה צביה מלכה, רחלי גלאם ומאי מועלם כעוזרות שופט, ולילך אסולין, רחל כהן ומיתר שמש כשופטות ראשיות).
"כשהודיעו לי על קבלת התג עברה בי צמרמורת", היא נזכרת, "הרגשתי שהגשמתי חלום. המסר שלי בעניין הזה הוא שהכל אפשרי. אני כבר מחכה לטורניר הראשון שלי מעבר לים".
"בטוחים שאני לא שפויה"
לצערה של סקורקה, ולמעשה של רוב שופטי הכדורגל בישראל, להתפרנס משיפוט בלבד זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אז היא דאגה גם לעניין הכלכלי, השתלבה בעולם ההיי־טק, וביומיום היא בודקת תוכנה בחברת "פיימקס". "בחברה מקבלים באהבה את העובדה שאני מתעסקת בשיפוט", היא מספרת, "ולשמחתי, גם מאפשרים לי לצאת לכל האימונים והמשחקים על פי לוח הזמנים של האיגוד. הם תומכים בי מאוד בעניין הזה".
והמשפחה והחברות מהמגרש?
"במשפחה בטוחים שאני לא שפויה, בגלל כל האיחולים שההורים שלי מקבלים בכל משחק, אבל גם מפרגנים לי בגדול. הבנות ששיחקו איתי יודעות שיש קו הפרדה ברור: נופר על המגרש, ונופר מחוצה לו".
"השינוי המתבקש היה לפתח עור של פיל ולהתנתק מרעשי הרקע", מספרת סקורקה על התהליך, "לא פשוט להפוך משחקנית אהודה לשופטת שסופגת קריאות שוביניסטיות. אני מנסה לקשר את זה לאמוציות של המשחק ולהתעלם".
תגדירי שוביניסטיות.
"אישה יכולה לעשות כל עבודה של גבר, ולפעמים אפילו טוב יותר, אבל ברוב המגרשים בארץ זה תמיד מלווה בתחושת זלזול. מבחינתי, המטרה העיקרית היא רק התוצאה הסופית. אני סופגת הערות שוביניסטיות, על גבול האלימות והמטרידות. עצוב שזה ככה, אבל אנחנו, השופטים, כבר רגילים לזה".
סקורקה כשחקנית. הפסיקה לשחק, בלי לרדת מהדשא // צילום: מירים אבו גאנם
את סקורקה כנראה שום הערה שוביניסטית זו או אחרת כבר לא תשבור, כי את היעדים הבאים שלה היא כבר סימנה: "בעוד חמש שנים מהיום? אני רוצה לטפס הכי גבוה שאפשר - לליגת העל לגברים ולטורנירים בינלאומיים".
את מאמינה שזה אפשרי?
"ברור, אני עושה הכל כדי שזה יקרה (צוחקת): תמיד נכנסת למגרש ברגל ימין".
ומה קורה כשרגל ימין בוגדת ואת טועה?
"כולם טועים, גם הגדולים ביותר. אנחנו בני אדם לפני שאנחנו שופטים, וזה נכון גם לגבי שחקנים ומאמנים. בעבר קרה שטעיתי ולא נרדמתי בלילה, המחשבות על דברים שאולי יכולתי לעשות אחרת פשוט ריסקו אותי".
השוביניזם לא ייעלם בקרוב, גם לא הקושי שחוות נשים בניסיון להשתלב במשחק של כולם. והמתלהמים? תמיד יהיו כאן, ואפילו כבר מטפחים את הדור הבא והמשודרג שלהם. אבל במגרש המשחקים הפרטי שלה, סקורקה מביסה את שלושתם מדי שבוע - כאוהדת, כשחקנית לשעבר, ועכשיו כשהיא מצוידת בדגל משובץ ומתרוצצת על הקווים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
