ניסו אביטן סוגר חשבון עם הפרשנים

זה דווקא לא היה השבוע של ניסו אביטן. הקבוצה שלו, הפועל חדרה, הפסידה 2:0 למובילת הליגה והאלופה שבדרך, מכבי תל אביב, אף שהיא שיחקה לא רע. 

"נשארנו עם המחמאות ובלי הנקודות", הוא אומר. "אני רוצה לקחת נקודות בכל משחק, מול כל קבוצה. אבל היכולת שלנו במשחק הזה, בעיקר במחצית השנייה, תעניק לנו ביטחון ואמונה ביכולת שלנו בהמשך הדרך". 

אבל נדמה שדווקא המשחק הזה, שבו הפגינה החבורה שלו רוח קרב למרות יחסי הכוחות הבלתי אפשריים, מסמל יותר מכל את מסע הקסם המופלא שעברה הפועל חדרה בהנהגתו כמאמן. הקבוצה, שעלתה לליגת העל בקיץ האחרון, אחרי 39 שנים בליגות הנמוכות, כבשה בסערה את הטבלה ואת הלבבות ובעטה לכל הרוחות בתחזיות המעליבות של הפרשנים יודעי־הכל. למרות שאין לה מגרש ביתי בעיר, למרות שיש לה תקציב זעום, למרות שלא משחקים בה כוכבים נוצצים. 

כל סיפור הסינדרלה הזה כמעט לא נכתב, כי ניסו בכלל חשב לפני שנה וחצי לפרוש ממקצוע הכדורגל, שהוא אהבת חייו. זה קרה לו אחרי שבבאר שבע התייצב מאמן חדש, ברק בכר שמו, והחליט לא לקדם אותו למשרת עוזר המאמן. ניסו, שעשה שנים ארוכות במחלקת הנוער של הקבוצה, הרגיש מתוסכל ומאוכזב.

"הרגשתי שאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי, שאני דורך במקום, תקוע. אף מאמן שהגיע לבאר שבע לא מינה אותי לעוזר שלו. לא ניר קלינגר, לא אלישע לוי. את ברק הכרתי בקורס מאמנים משותף שעשינו, וציפיתי שייקח אותי כעוזר.

"התאכזבתי כשזה לא קרה, לא הסתרתי את זה. אבל אני איש של מערכת, והמשכנו לעבוד בהרמוניה. בתוך תוכי הייתי מתוסכל. שיתפתי את אשתי בהחלטה שלי לפרוש מכדורגל, שהוא עולם לחוץ ותובעני. היא והילדים ראו שלא טוב לי, שאני לא מתקדם לאימון קבוצה בוגרת. החלטתי להתרכז בעסקים שלי וליהנות מהחיים".

ואז הגיע הטלפון. "השעה היתה 4 אחר הצהריים, יום חם של סוף אוגוסט 2017 בבאר שבע. אני במגרש, עוד דקה יוצא לאימון הנוער. ידעתי שזאת השנה האחרונה שלי שם, ואני פורש. 

"אני רואה שיחה מאורן גולן, יו"ר הפועל חדרה. הכרנו רק חודשיים קודם לכן, בנבחרת הוותיקים בכדורגל. אמרתי לעצמי, נו, בטח רוצה ממני המלצה על שחקן. אני עונה, והוא אומר לי: 'שמע, אתה עוד לא יודע, אבל אתה המאמן הבא של חדרה. תבוא אלי בלילה ונחתום'.

"היו לי גלי חום בגוף, כמעט התעלפתי. שאלתי אותו אם הוא השתגע. אבל הוא היה רציני. הלכתי לאימון הנוער כמו זומבי. לבאר־שבעי, ואני גאה להיות כזה, קשה לפרוץ גבולות, בגלל המרחק הגדול מהמרכז. אבל הבנתי שיש לי כאן את צ'אנס חיי, ושאני חייב להוכיח את עצמי ולהצליח".

ריקודים בחדר ההלבשה

והוא הצליח, ועוד איך. אביטן (47), אדם ביישן ומאופק עם חיוך כמעט מתנצל, הגיע לחדרה הקפריזית ולמודת הכישלונות באטרף של חייו. הוא החזיר את עיר הארובות המנומנמת שבין חיפה לתל אביב לליגה הבכירה, אחרי 39 שנים עקרות ומתסכלות בליגות הנמוכות, וגרם לתושבים לצהול, כמו שעשה - 41 שנים לפניו - הכוכב האלמותי שלום (שולם) שוורץ ז"ל, שעל שמו קרויה הקבוצה. 

כשמדברים עם ניסו על משחק העלייה, שבו ניצח 0:1 את נצרת עילית, הוא זורח. "בשריקת הסיום רצתי כמו מטורף, בכיתי, מה לא. אני איש מאופק, עד היום אני לא יודע מה אחז בי".

בפרלמנטים של "הפיאצה" של חדרה, במרכז העיר, מתנפחים מגאווה. ניסו מפרק את ליגת העל כמעט מדי שבוע. הוא ממוקם עכשיו במקום השישי עם 29 נקודות, שתי נקודות פחות מבני יהודה שבמקום השני, ונקודה יותר מהפועל באר שבע, האלופה.

בשבוע הבא הוא יפגוש ברבע גמר גביע המדינה את מועדון ספורט כפר קאסם מליגה א', ויש סיכוי לא רע בכלל שחדרה שלו תגיע לחצי הגמר. כמה כובעים צריכים לזלול כל הפרשנים, שהחזירו את חדרה לליגה הלאומית עוד לפני ששיחקה דקה אחת בליגת העל.

"אם הייתי מקשיב למה שאמרו על הקבוצה שלי, הייתי צריך לברוח מהארץ בקיץ", אומר ניסו, בלי טיפה של שמחה לאיד. "לקחתי הכל, והחלטתי להשתמש בזה לטובת הקבוצה. היו פעמים שנסעתי מחדרה לבאר שבע, ובדרך שמעתי עוד תוכנית ספורט ברדיו, שבה אומרים עלינו שאנחנו בושה ובדיחה. כל אחד מקצין את הביטויים נגדנו כדי לקבל עוד רייטינג.

"זה העליב אותי. עצרתי בצד, לקחתי עט ונייר, ורשמתי ציטוטים שלהם. אספתי גם כתבות עלינו בעיתונים, שירדו עלינו, ותליתי הכל בחדר ההלבשה במגרש האימונים שלנו. אמרתי לשחקנים: 'אנחנו נראה להם. לא נתבכיין, ננשוך שפתיים, נילחם, ונצליח'. זה הכניס אותי לאטרף, לדרייב אדיר".

לפני פתיחת העונה הוא התמודד עם לחץ כבד. "זאת השנה הראשונה שלי כמאמן בליגת העל, והיה לנו זמן קצר מאוד להתארגן ולבנות קבוצה. אנחנו עם התקציב הכי קטן אי פעם בליגת העל, פחות מ־9 מיליון שקלים, והייתי צריך לייצר סגל טוב ותחרותי עם תקציב שחקנים של 3.8 מיליון. יש אצלי לא מעט שחקנים, בהם חיילים, שמקבלים 5,300 שקלים בחודש, שכר מינימום. אנחנו צוחקים כל הזמן שזה בערך תקציב המים המינרליים של הקבוצות הגדולות. 

"הייתי מבולבל, נסער, הרגשתי שאני הולך אל הלא נודע. ידעתי שאני חייב לעבוד 24 שעות ביממה כדי שתהיה לי קבוצה". 

אביטן עבד ימים ולילות בדירה הקטנה ששכרה לו הקבוצה בנאות גולף בקיסריה, שם הוא מתגורר לבדו, הרחק מהמשפחה שנשארה בעומר. צפה בקלטות וידאו שסוכני שחקנים זרים העבירו לו, ערך סינון קפדני והזמין כמה שחקנים למבחנים בקבוצה.

"אני מקפיד לא להחתים שחקנים זרים לפני שאני בוחן אותם באימונים ובמשחקי אימון. לכן אני מזמין רק כאלה שיש להם סיכוי להיקלט אצלי. אני יודע שזה שונה ממאמנים אחרים, שמחתימים שחקנים לפי ביצועים בקלטות, אבל זאת הדרך שלי".

בדירה ששוכרת לו הקבוצה בקיסריה (מחזיק בספר על המאמן האגדי אלכס פרגוסון). "יש רגעים שאני מרגיש בדידות, במיוחד אחרי הפסד"

יצא לו בינגו: אנז'־פרדי פלומה וקווין טאפוקו הצרפתים הוחתמו בשכר מצחיק של 6,000-5,000 דולר לחודש. כך גם לוסיו מרניאו הברזילאי והשוער אוסטין אג'ידה, אקס באר שבע. אביטן הרגיש במחנה האימון של הקבוצה בפולין שיש לו סגל ראוי שיוכל להתמודד בליגת העל.

"חיפשתי שחקנים רעבים. הסוכנים הציעו לי המון שחקנים בכירים, שהיו מוכנים להתפשר בשכר ולהגיע לחדרה כדי להציל את הקריירה שלהם, אבל לא רציתי. חיפשתי מציאות זולות יחסית. במחנה האימון הבנתי שלא נהיה בשר תותחים בליגה, כמו שכולם היו בטוחים".

ואז הגיע גביע הטוטו. חדרה לא הפסיקה להפסיד. "זה ערער אותי", מודה אביטן. "הביטויים נגדנו הלכו והחריפו. אמרו עלינו שאנחנו הבדיחה של הליגה. ברור שזה פגע בי. סימנו יורדת בטוחה, וכל מה שנשאר זה רק לראות מי תהיה היורדת השנייה. 

"אמרתי לעצמי, אין מצב. זה לא באופי שלי להרגיש מסכן, מקופח. ידעתי שאני חייב לעבוד עוד יותר קשה ולהחדיר בשחקנים שלי את האמונה שהם טובים, ושנפתיע את כולם".

חדרה של אביטן, שאפילו מגרש ביתי אין לה והיא מארחת את משחקיה בנתניה, פתחה בסערה והובילה את הטבלה. הפרשנים תפסו את הראש בתדהמה. "ניצחנו חמישה מששת המשחקים הראשונים - נגד הפועל תל אביב (1:2), בית"ר ירושלים (0:1), הפועל חיפה (0:2), בני סכנין (1:2) וקריית שמונה (0:1). משחק אחד סיימנו בתיקו. אני חושב שהקבוצות האלה לא התכוננו אלינו כמו שצריך, ועזר לנו שכל הפרשנים היו נגדנו.

"ידעתי שאני חייב לשמור את הקבוצה עם הרגליים על הקרקע, להישאר צנועים ולהמשיך לעבוד קשה. לא חשבתי שאנחנו אלופי העולם, וגם כשהובלנו את הטבלה טרחתי להגיד שהמטרה שלנו היא בסך הכל להישאר בליגה. הייתי חייב לשמור על המערכת שלא תיכנס לסחרור ולתחושות של התנשאות וזלזול. זה מתכון לאסון בטוח".

והוא הצליח. "היום אני יכול להגיד בביטחון שנישאר בליגה", הוא מחייך. "עבדנו קשה מאוד בשביל זה, ואני שמח מאוד. אנחנו נילחם על מקום בפלייאוף העליון, ויש לנו סיכוי גדול להגיע לחצי גמר הגביע. אסור לנו חלילה לזלזל בכפר קאסם, אבל יש פה הזדמנות גדולה. ברור שאנחנו חולמים על גביע.

"אם היית אומר לי לפני שנה וחצי שנעלה ליגה, הייתי אומר שאתה צריך להתאשפז. גם אם היית אומר לי שנעשה כזאת עונה. אבל אני לא אגיד את זה על הגביע".

גם אם תגיעו לגמר מול מכבי?

"כן. במשחק אחד, הכל יכול לקרות. אני תמיד עולה כדי לנצח".

בסדר עם האמונות הטפלות

די מנומנמת חדרה, על 100 אלף תושביה. אבל נדמה שהכדורגל וההצלחה הפנומנלית בשנתיים האחרונות הזריקו לעיר הרבה חמצן. מועדון הכדורגל שייך לעירייה ומנוהל על ידי היו"ר אורן גולן, שביומיום הוא קבלן דירות יוקרה. לימינו עומדים איציק בן תורה, שחקן עבר ואחד מסמלי המועדון, המנהל איציק טפירו, ואחרים. 

יש כאן הרבה אמונות טפלות. האוהד מאיר מזרחי, המכוּנה "המכשף", מפזר לפני כל משחק סוכר בחדר ההלבשה. בשנה שעברה הביא חלב עיזים, וגם שום ומלח. המנהל הנמרץ טפירו סידר לניסו את הסַפר גולו מפרדס חנה, שמסדר לו את השיער בקפידה, רצוי ביום קבוע בשבוע, כדי שהקבוצה לא תמעד חלילה. וכשניסו מסתובב ברחובות העיר, ניגשים אליו אוהדים ומפצירים בו ללבוש אותה חולצה כמו בניצחון האחרון, שואלים באיזו מסעדה אכל לפני המשחק, ועוד ועוד.

ניסו אומר שהוא לא ממש מאמין באמונות הטפלות, "אבל אם למישהו זה עושה טוב, וכל עוד זה לא פוגע בקבוצה, אין לי בעיה עם זה. זאת עיר מיוחדת, עם הרבה טמפרמנט מסביב לקבוצה".

חדר ההלבשה שלהם הוא אחד השמחים שיש. המעסה המסור סופגי אחראי, בין השאר, גם למורל, ובכל בוקר הוא מביא מוזיקה קצבית ממיטב הרפרטואר המזרחי. אחרי ההפסד לקריית שמונה (2:1) הגיע אביטן לאימון ולא שמע מוזיקה בחדר ההלבשה. "אתה מבין לאיזה מצב הגענו? אנשים נכנסו כאן לדיכאון כי הפסדנו. מייד דרשתי להשמיע מוזיקה והבהרתי שלא קרה שום אסון, ממשיכים הלאה". 

אנחנו נפגשים אצלו בבית, כמה ימים לפני המפגש עם מכבי תל אביב. אביטן יושב על הספה בסלון הקטן, חמוש בלוח מגרש, וצופה בהקלטה של משחק הליגה האחרון של מכבי נגד בית"ר ירושלים. רושם לעצמו הערות על הלוח, וגם במחברת. "אני תמיד מאמין שאפשר לנצח. גם את מכבי, וגם אם הייתי מגיע לשחק מול ברצלונה".

ועדיין, שני הכוכבים הגדולים שלו, קווין טאפוקו ופרדי פלומה, עזבו לטובת קבוצות נוצצות יותר וכסף גדול. הראשון עבר לבאר שבע, אף שדובר על כך שיעבור לבית"ר ירושלים; השני נחת בבית"ר. השוער אג'ידה נפצע וצפוי להיעדר כחודש וחצי.

אומרים שעזרת לבאר שבע לקנות את טאפוקו, כי רצית לשמור על יחסים טובים איתם, אף שהכל כבר היה סגור עם בית"ר.

במדי המאמן. "לא חשבתי שאנחנו אלופי העולם" // צילום: אריק סולטן

"זה נשמע יפה, אבל זה תלוש מהמציאות. עם קבוצות אחרות אני לא צריך להיות ביחסים טובים? רציתי למנוע את המעבר של קווין ושל פרדי, כי חשבתי שמוטב להם להישאר איתנו, ושבקיץ הם יימכרו במחיר גבוה יותר. ברגע שהבנתי שזה רצונם, המשכתי הלאה. אי אפשר להשאיר שחקנים בכוח".

אבל כעסת מאוד על אורן גולן, שמכר את טאפוקו למעשה ללא ידיעתך.

"כעסתי שהוא מכר את קווין ללא ידיעתי לבית"ר. היתה לנו שיחה קשה על כך, כשנסעתי בלילה לעומר. אורן הסביר לי שלא היתה לו ברירה, כי אין לו איך לשלם משכורות לשחקנים. הוא ביקש שאבין אותו. היחסים בינינו כל כך חזקים, וקיבלתי את זה. יש לו אחריות כלכלית. בבוקר למחרת קמתי כמו חדש, הבנתי ששני השחקנים לא איתנו והתחלתי לעבוד על מילוי השורות בשחקנים חדשים". 

זעמת גם על תומר קשטן, מאמן קריית שמונה, בסיום המשחק שלכם מולם (1:2 לק"ש). סירבת ללחוץ את ידו. 

"היה שיח ביני ובין השופט הרביעי, והבעתי בפניו מחאה על תוספת הזמן בסיום המשחק. תומר היה שם, והוא פנה אלי בצורה בוטה ומעליבה. רק בשל כבודו לא אציין מה הוא אמר לי. נעלבתי. הוא גם התלהם ואמר שקיבלנו מתנות מהשופטים. זה היה מאוד־מאוד לא יפה. 

"אז כעסתי. הוא בא ללחוץ לי את היד כשהמשחק עוד התנהל, אמר: 'יאללה, בוא נגמור את זה'. אני עוד הייתי בתוך המשחק, חם והכל. אם הוא היה מחכה כמה דקות ובאמת היה בא ומתנצל - הייתי לוחץ לו את היד. אני מכיר את תומר, הוא אחלה בן אדם".

אתה מדבר על כבוד ועל תרבות בכדורגל, ודווקא אתה אמור לשמש דוגמה לאוהדים ולילדים שרואים אותך. 

"אני באמת בתפקיד שאמור לשמש דוגמה, ואני מתייחס בכבוד לכולם. אבל כל אחד שהיו מטיחים בו את הדברים שקשטן הטיח בי, היה כועס באותו רגע". 

יש תחושה שמעמד המאמנים בישראל בשפל המדרגה. בכל שני וחמישי מפטרים פה מאמן. 

"יש בכדורגל המון לחץ ואמוציות, ולא כל בעלי הקבוצות יודעים לעמוד בלחץ הזה. מצד שני, גם המאמנים צריכים להיות חזקים יותר. ברגע שמאמן מסכים לעבוד עם חוזה שבו הוא מקבל פיצוי של חודש אם מפטרים אותו, אז היד על ההדק כלפיו תהיה הרבה יותר קלה. אני לא מסכים לעבוד כך. מאמן צריך לעבוד עם חוזה, שבו כתוב שאם מפטרים אותו, הוא מקבל את המשכורת שלו עד סוף העונה או עד סוף החוזה. זה מה שיש לי בחדרה.

"כדורגל הוא מקצוע אכזרי. אנחנו עכשיו במצב מצוין, אבל אם פתאום ארסק את חדרה עם הפסדים, גם המעמד שלי יהיה בסכנה. לכן יש לי עסקים משלי - חניונים וסניף דואר בבאר שבע - שנותנים לי משענת כלכלית, כדי לא להיות תלוי רק באימון ולפחד מכל החלטה שעלולה לשלוח אותי הביתה".

החלום הגדול שלך הוא לחזור הביתה ולאמן את באר שבע? 

"זה לא החלום הכי גדול, זה אחד החלומות. הכי כיף לחזור ולאמן במקום שבו גדלת וצמחת, ושבו שיחקת ואימנת בנוער. אבל כולי נתון עכשיו להצלחה של הפועל חדרה. לדעתי, לבכר יש חוזה בבאר שבע לעוד שנתיים, וזה יותר ממה שיש לי בהפועל חדרה.

"החלום הכי גדול שלי הוא לאמן בחו"ל. להצליח שם. וברור שבעתיד גם להגיע לאימון נבחרת ישראל".

ברק בכר הוא המאמן הכי טוב בישראל?

"הוא המאמן הכי מצליח בארץ, לפי התוצאות בשנים האחרונות, וברור שהוא אחד המאמנים הכי טובים. הוא עשה דברים מדהימים בבאר שבע, אני מפרגן לו". 

העונה הוא נכשל בגדול.

"אני לא מתעסק בבאר שבע. זה לא הוגן ולא חברי לדבר על מה שקורה בקבוצות אחרות. לכל מאמן יש את הקשיים שלו. אני קונה, אחרי שלוש אליפויות, עונה רביעית כזאת".

בשנה הבאה תישאר בחדרה?

"אני באמת לא יודע. יש לי חוזה לעוד עונה, ואנחנו מתכננים גם את העונה הבאה, אבל גם בחדרה מבינים שיהיו לי עוד תחנות בקריירה. חשוב לי מאוד להשאיר בחדרה קבוצה חזקה וטובה. אם הייתי רוצה, הייתי כבר עוזב את חדרה. היו לי חמש־שש הצעות מקבוצות בליגת העל, בסוף השנה שעברה והשנה, אבל אני מחובר מאוד לחדרה. יש כאן הנהלה מדהימה, וזה קסם של מקום".

מנתח את המשחקים בסלון

ניסו (ניסים) אביטן הוא בנם האמצעי של פרלה ודוד. שלום אביטן, חלוץ העבר האגדי של הפועל באר שבע, הוא דוד שלו.

בגיל 6 נסעה המשפחה לקרובים בקנדה, שם פתח האב רשת מכבסות במונטריאול. הם חיו בקנדה ארבע שנים, ושם למד אביטן אנגלית וצרפתית. הוא מבין גם ספרדית, בזכות אמו שעלתה ארצה מספרד ("השפות עוזרות לי מאוד עם השחקנים הזרים").

בצירוף מקרים, הסוכן של טאפוקו מתקשר, ואביטן משוחח איתו בצרפתית שוטפת. "הוא רוצה להציע לי עוד שחקנים", יאמר בתום השיחה. "סיפר לי שעשו כתבה בצרפת על ההצלחה שלנו עם קווין ופרדי". 

אביטן היה חלוץ פורה בקבוצת הנערים והנוער של הפועל באר שבע, וגם בנבחרות הנערים והנוער של ישראל. את ההזדמנות האמיתית שלו קיבל בקבוצה הבוגרת של באר שבע בעונת 1995-1994, בגיל 22. "נזכרו בי אחרי שהעפתי אותם מהגביע עם מכבי יבנה מהליגה הלאומית. אני מרגיש החמצה בקריירה כשחקן, כי יכולתי להגיע ליותר".

אחרי באר שבע עבר להפועל תל אביב, שם שיחק שנתיים וכבש 22 שערים בשתי עונות. בין השאר, כבש שער בדרבי מול מכבי (הפועל ניצחה 1:2), ורביעייה נגד הפועל פתח תקווה (2:6). לבאר שבע חזר בעונת 98'-99', אחרי שהספיק לשחק גם בבני יהודה ובהפועל אשקלון. בהמשך ירד לליגות הנמוכות (בית"ר באר שבע, דימונה, אופקים), ובגיל 30 פרש ממשחק פעיל.

"מגיל צעיר מאוד ראיתי את עצמי כמאמן. הייתי מסתכל על המאמנים שלי ולומד מהם המון. היה לי מאמן בבאר שבע, ויטלי שבצ'נקו, שהיה מה ללמוד ממנו, ושמעתי על השיטות של אלי גוטמן כשאימן בבאר שבע. למדתי גם ממשה סיני, מדרור קשטן, מגילי לנדאו ומאחרים". 

את קריירת האימון החל בעירוני אופקים מליגה א'. הוא אימן בקבוצות הנערים והנוער של באר שבע, ובעונת 2012-2011 היה עוזרו של גיא לוי בקבוצה הבוגרת, אבל עזב במהלכה וחזר לנוער. בשש השנים האחרונות אימן במחלקת הנוער של באר שבע, עד שהגיע הטלפון מחדרה.

משפחתו מתגוררת ביישוב עומר, סמוך לבאר שבע. האישה אסי (47), מנהלת את סניף הדואר המשפחתי ("זכינו במכרז"). יש להם ארבעה ילדים: שני (22), סטודנטית לפיזיקה באוניברסיטת בן־גוריון; עדי (20), רקדנית; רואי (18), שחקן מבטיח בקבוצת הנוער של הפועל באר שבע שעומד לפני גיוס; ואיתי (13).

"אשתי והילדים באים לכל משחק שלי, בכל מקום בארץ", הוא מספר. "אבל אסי בכלל לא צופה במשחק. ברגע שהקבוצה היריבה עוברת את החצי, היא שמה ידיים על העיניים ומורידה רק כשאומרים לה שהכדור עובר לחדרה".

ואתה גר לבד, רחוק מהמשפחה.

"יש רגעים שאני מרגיש בדידות, במיוחד אחרי הפסד, אבל בסך הכל אני מרוצה מאוד. אני לא מסכן, יודע לדאוג לעצמי".

אתה מבשל?

"בטח, אוהב את זה. אני מכין חביתה, סלטים, שקשוקה, אורז, בשר, חזה עוף. לא נשאר רעב. אני הכי אוהב להיות בבית, כשיש לי שקט לעבוד, לראות עוד שלושה־ארבעה משחקים של היריבה הבאה שלנו". 

את אסי הכיר בתיכון בבאר שבע. "למדנו באותה שכבה במקיף ו'. בטיול השנתי של י"ב התחלנו לדבר, ואחרי שבע שנות חברות התחתנו, בגיל 25.

"כשהגיעה ההצעה מחדרה, אסי פרגנה לי. אמרה: 'סע, קח את זה, הכל יהיה בסדר'. היא ידעה כמה זה חשוב לי, כמה חיכיתי שיבוא מועדון עם מנהלים שבאמת רוצים דווקא אותי, והיה לי חשוב שהיא תתמוך".

בעונה שעברה הוא גר בדירה שכורה במרכז חדרה. בקיץ האחרון עבר לנאות גולף. "זה כנראה סטארט־אפ לא רע, המרחק מעומר. אני מגיע הביתה שלוש פעמים בשבוע, לפעמים רק ל־12 שעות, אז אין לי ולאסי זמן לריב ולהתווכח, ובמהלך השבוע יש הרבה געגועים".

סדר היום שלו עמוס. "אני קם ב־5 בבוקר, ביקיצה טבעית. שעות הבוקר המוקדמות הן שעות העבודה הכי טובות שלי. שעתיים שלמות אני חורש על משחקים ושחקנים, וכל מה שצריך כדי לשפר את הקבוצה".

ב־8 בבוקר הוא כבר במגרש בחדרה, הראשון להגיע. "הצוות שלי, עוזרי המאמן רון קלר והראל סלע, מאמן השוערים מאיר טלבי ומאמן הכושר דוד בובליל, מגיעים ב־8:30, ואנחנו יושבים על האימון שמתחיל ב־10. אחרי האימון, בסביבות 12, הולכים עם הקבוצה לאכול צהריים במסעדה. ואז אני חוזר הביתה וממשיך לעבוד עד הערב".

אתה מבלה לפעמים?

"מדי פעם, עם חברים, בעיקר אני אוהב לעבוד בדירה. לפעמים אני לוקח לפטופ לבית קפה ועובד שם". 

מתי אתה מספיק לנוח? לישון?

"אל תצחק עלי. יש לא מעט ערבים שאני קורס ונרדם כבר ב־8 בערב". 

erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו