הופעתו של בני גנץ השבוע מלמדת שהוא פרויקט שיווקי של יועצים. "שתיקתו" הרת המשמעות, המבוימת, יצרה קשב ציבורי. זה ייאמר לזכותו. וברור שהוא בולע את כל הקשב מדמויות כמי ציפי לבני או גל הירש.
עם זאת, התחושה שהפעילות הציבורית של גנץ מחושבת על ידי להקת יועצים - מפחיתה מקומתו. לנגד עינינו הופך גנץ למנהיג סינתטי, שפועל על פי נוסחאות, ובמסגרת קונספטואלית נתונה. הוא מתח ביקורת קשה על מדיניות הביטחון של רה"מ נתניהו, אך לא במהות אלא כרגיל - לפי נוסחת אהוד ברק, "ביטחון עושים במעשים ולא במילים". זהו המשך ישיר לאסטרטגיה הוותיקה - "לראות את הבעיה הערבית דרך הכוונת". ברור לחלוטין שכל מדיניותו של נתניהו בצפון לא היתה מתגשמת אם היתה לישראל מנהיגות מסורתית הפועלת לפי תכתיבים של ראשי מערכת הביטחון.
ההתפתחות המשמעותית השבוע היתה החבירה בין בוגי יעלון ואנשיו לבין גנץ. בבוקר שלפני נאום גנץ דיברתי עם יועז הנדל. שאלתי אם יישב ליד גנץ על הבמה הערב, הוא עדכן שהוא נמצא במיאמי בסדרת נאומים והופעות.
הנדל שוחח עם גנץ ואפשר להבין שכפי שעלה בנאום השבוע, גנץ משווק עמימות ימנית. אבל צריך לזכור את חוק הברזל: מה שאיננו ימני, הופך בהדרגה לשמאלני. העמימות "הימנית" מסתירה מאחוריה נסיגה מ־97 אחוז משטחי יהודה ושומרון, על כל הכרוך בכך. זהו פירוש הסיסמה של "גושי ההתיישבות".
גנץ הכריז כי לא יעלה על הדעת ראש ממשלה שיכהן כשיש נגדו כתב אישום; אך למעשה גם ההודעה של היועמ"ש לממשלה, אם תבוא בעוד כשבועיים, אינה בגדר "הגשת כתב אישום". עד הגשתו נגד נתניהו ותחילת משפט - גנץ יוכל לחבור לקואליציה. עמימות.
מי שכבר סנדל את עצמו - זהו יעלון, כשאמר שלא יישב בממשלת נתניהו. אם מישהו חושש מבני גנץ, אפשר לסמוך בנושא הזה על בוגי יעלון - הוא יכשיל אותו.
ההתקפות האישיות של הימין על גנץ מוגזמות. אותה הרצאה ממאי 2015 בירושלים, בכינוס שארגנה ניצנה דרשן־לייטנר מ"שורת הדין", היתה מרשימה. הרבה יותר מנאומו השבוע. כשפירט רא"ל (מיל') גנץ את החלטתו לגבי תקיפת בית החולים וופא בסג'עייה, זה לא נשמע כסקופ גדול. אם כי היה ברור שהוא חושף גישה לוחמתית משפטית מסוימת של צה"ל. לכן רשמתי את האמירות הללו בשעתו.
בתקשורת אף אחד לא שם לב לנאום ההוא. המסר העיקרי של גנץ היה אז שהאויב מכוון את המלחמה שלו נגד אזרחים וגם משתמש באזרחים כאמצעי הגנה עבורו; ואילו המשפט הבינלאומי אינו נותן מענה לזה וגורם לכך שישראל עוד לפני תחילת המערכה כבר הפסידה בזירה הבינלאומית. זה היה צריך ללמד את גנץ לקח לגבי מהותן של מערכות משפט.
התבטאותו השבוע כי "כספי המדינה שייכים לאזרחים ולא לשכבה אחת מסואבת" - מדאיגה. היא מרמזת על תפיסה מגושמת של "צדק חלוקתי", תפיסה מיתולוגית חסרת יסוד, שלממשלה יש כסף ואותו היא מחלקת. היועצים והמומחים כבר יסבירו לגנץ איך מנהלים כלכלה, איך עושים שלום. איך עושים ביטחון - הוא כבר יודע.
כשהיה רמטכ"ל, כלכלה וביטחון נפגשו אצלו לא טוב. הוא השבית אימונים של יחידות קרביות לתקופות ארוכות; והוא השבית לפחות טייסת קרב אחת, בעצה אחת עם שותפו, שר הביטחון יעלון.
גנץ הוא מעין עמוס עוז עם דרגות רב־אלוף. הוא אמור לשדר נוסטלגיה לכל מה שהיה, באמצעים מלאכותיים של כל מה שמוחק את כל מה שהיה.
יובל שטייניץ כמשל: ב־2015 רשם הליכוד ניצחון גם בזכות המזל • אלא שהפעם הפריימריז במפלגה קריטיים מתמיד
יובל שטייניץ הוא במקורו איש אקדמיה. ד"ר לפילוסופיה. בהשוואה לאנשי אקדמיה לפניו שנכנסו למערכת הפוליטית, הוא כנראה היחיד שהצליח והגיע לצמרת המדינית. היה פרופ' יגאל ידין, אבל הוא היה קודם כל דימוי ביטחוני עם מקטרת, עם הרבה אנכרוניזם של ארכיאולוג. אוריאל רייכמן ופרופ' בן ששון נכשלו, שמעון שטרית היה ולא השפיע. היה פרופ' אמנון רובינשטיין שגם הוא הצליח בתפקידיו כשר בממשלה. גם בתקשורת וגם בחינוך.
שטייניץ הוא אחד משני או שלושת השרים הטובים ביותר שכיהנו בעשור האחרון. עיקר ההישגים בכלכלה רשומים על שמו - עם הגב של רה"מ מאחור.
עכשיו מתנהל בליכוד מאבק של שיסופי גרונות. עתיד המפלגה בבחירות הקרובות תלוי במידה רבה ביכולתה להקפיץ בפריימריז את צמרת הנבחרת הטובה ביותר, ולהשאיר למאסף את אלה שמעניקים צבע פרוע לליכוד.
אז נכון שיאיר לפיד כבר חזר בו מהרעיון להקפיא את פיתוח מאגר לוויתן. אבל מי שחושב על רעיון כזה בשילוב הרחקת אסדת הגז לעוד עשרות קילומטרים - מלמד על עצמו. התערבויות כאלו בכלכלה גורמות נזקים שלא ניתן אחר כך לתקן. ההחלטות של שטייניץ בשנותיו הראשונות כשר אוצר, ובייחוד התקציב הדו־שנתי, הפכו למפתח של היציבות בצמיחה המלווה בתחושת הביטחון של המשקיע.
כשר האנרגיה הוא השתדרג לרמה של יחסי חוץ. החזון שלו הוא הורדת זיהום האוויר הנובע משימוש בפחם כדלק בתחנות הכוח למינימום. אוניית הגז הדחוס שעוגנת 10 ק"מ מחופי גבעת אולגה תיעלם, ואיתה הסכנות הנלוות למצבור חירום מהסוג הזה. בסופו של דבר הוא רואה את מתווה הגז מניב לישראל כ־30 מיליארד שקלים בשנה, "שזה שווה לתקציב משרד החינוך", הוא אומר.
מה שאנשים לא יודעים על שטייניץ - שיש לו יכולת ליצור קשרים אישיים קרובים ומשפיעים. למשל, ראש ממשלת יוון ציפראס. האיש היה במקורו קומוניסט אנטי־ציוני. היום אוהד מושבע של ישראל. כמובן, בגלל טורקיה ובגלל הסיוע הכלכלי והביטחוני שישראל מסוגלת לתת לו. ה־OECD שדרג את המוניטין של כלכלת ישראל. שטייניץ, עם הקשרים שרקם עם אנחל גורייה, לוקח קרדיט על ההצטרפות לארגון הבינלאומי החשוב.
ב־2015 הליכוד רשם ניצחון אלקטורלי של צירוף נסיבות ומזל. לא בזכות תכנון מבריק. הפעם, גדעון סער, שטייניץ, ישראל כץ, אבי דיכטר, ניר ברקת ועוזי דיין יחד עם יריב לוין, גילה גמליאל וציפי חוטובלי נותנים תחושה של ספסל עם הרבה עומק במערך של הליכוד.
עיתונאי, רפלקס יש לך? מעצרו של רוג'ר סטון יכול לרמז גם על המציאות בתקשורת הישראלית, שבה עורכי החדשות הם לא הבוסים האמיתיים
רוג'ר סטון נעצר במסגרת התיאטרון המצולם של התובע המיוחד מולר. הוא מואשם בכל מיני עבירות כמו שיבוש הליכי חקירה, תוצר לוואי של החקירות עצמן נגד טראמפ. אבל הסיפור המעניין הוא מה מביא אותו בכלל לזירה של טראמפ והחקירות. מעצרו והאישומים נגדו הם תולדה של היותו מניפולטור של התקשורת.
"סטון הצליח להניע את הנרטיב ששלט בתקשורת ב־2016", כתבה אמנדה מרקוט באתר "סלון", "וזאת באמצעות דחיפה חוזרת ונשנית של תיאוריות קונספירציה, בעזרת ויקיליקס. תיאוריות שהיו הבל מוחלט ובכל זאת השיגו כיסוי תקשורתי אינסופי, קצר נשימה, מתנשף, במה שמכונה 'התקשורת המכובדת'".
למשל, התכנים שעלו ממיילים שנפרצו במטה הילארי קלינטון. לטענת הכותבת, סטון המציא את סיפור בריאותה הבעייתית של הילארי. זוכרים את המעידות המגוחכות, את השיעולים? "סטון לחץ על הכפתור והמדיה הקדישה לזה כיסוי נרחב. זו היתה הצלחה עצומה. בעניין זה אפילו שאלות של כתבים בכירים ותגובותיה של הילארי נחשבות לחלק מניפוח הספין הגדול".
אבל האמירה המעניינת של סלון היא כי "התקשורת התייחסה אל רוג'ר סטון כאל עורך המטיל משימות, ומכתיב להם תוך כדי כך את הכיסוי של הילארי קלינטון".
שלט בנרטיב. רוג'ר סטון // צילום: אי.פי.אי
מעבר לכך שמניפולציות כאלה מתרחשות וזו לא סיבה למעצרים ולכתבי אישום, הסוגיה מעלה מחשבה על כך שגם בחדרי החדשות בישראל מישהו שולט, וזה אינו המפיק או עורך המהדורה.
מובילי התקשורת מזלזלים ברשימת ההדלפות שעורכי דינו של נתניהו הגישו ליועץ המשפטי. יותר מ־120. מאחורי הנתון הזה מסתתרת המשטרה, וכפי שהתברר השבוע בכנס ה־INSS בעקבות האיום הסמוי של אלשיך, שרואה לנגד עיניו כתב אישום על שוחד, אפשר לטעון שאנשי המשטרה - אולי בעזרת הפרקליטות - הם העורכים החשובים בחדרי החדשות המקומיים.
ההדלפות של קטעי שיחות, של תמלילים, של יומני יוזף - מדי ערב - מלמדות שעורכי המהדורות חדלו לחשוב. הם מופעלים בלחיצת כפתור. רק אל תגידו "רייטינג". זה לא רייטינג. בסופו של דבר מישהו במשטרה מכתיב את המשימות העיקריות של מערכת חברת החדשות או התאגיד. זה תפקיד ההדלפות. בתאגיד משמש ככתב אדם שהוא פשוט דובר המשטרה.
דבר נוסף מטריד: אלשיך אמר את הדברים במכון למחקרי ביטחון באוניברסיטת תל אביב. זהו מעוז הממסד הביטחוני. המוסד, בראשותו של עמוס ידלין, פגע בעצמו בכך ששימש במה למופע שמהווה עבירה על החוק. המכון בכל זאת עשה זאת כדי לבטא סולידריות עם הממסד החקירתי־משפטי שעמל להפיל את ראש הממשלה.
תוסיפו לתקשורת את הסם החזק ביותר היום - הטוויטר. ב"וושינגטון פוסט" כינו השבוע את הטוויטר "הקריסטל־מת' של חדרי החדשות". מי שראה את הסדרה המופתית "שובר שורות" - יודע היטב מהו הסם הזה. אתה לא צריך לחשוב, אם לרגע אתה לא יודע מה לעשות - מופיע ציוץ טוויטר של מישהו. מניפולטור כלשהו, שיוצר רפלקס מותנה בקרב כתבים. אך השליטה בנרטיב לא מכתיבה את מי יחקרו ואת מי לא. ואפילו אם יוגש כתב אישום או לא.
בראש של צ'אבס: כישלון הסוציאליזם בוונצואלה הוא רק צד אחד של הסיפור. הצד השני הוא האנטישמיות שהפכה לדנ"א של המשטר שם
כולם מתייחסים עכשיו לכישלון הסוציאליזם של הוגו צ'אבס וניקולאס מדורו בוונצואלה, והתוצאות הכלכליות הקטסטרופליות שלו. אבל הנקודה החשובה יותר היא מרכזיותן של האנטישמיות והאנטי־ציונות באידיאולוגיה של המשטר הוונצואלי.
הוגו צ'אבס, מייסד המשטר, השמיע הרבה אמירות אנטישמיות. "יש בעולם מספיק לכולם. אבל מיעוטים מסוימים, צאצאי אותו עם שצלב את ישו, ואלה שגירשו מכאן את בוליבאר ובמידה רבה צלבו אותו... השתלטו על כל מקורות העושר בעולם", אמר פעם. צ'אבס הציג את ישראל פעם אחר פעם כמדינה המבצעת רצח עם, ומתוחזקת ושורדת בזכות כת של יהודים עשירים אמריקנים, השולטים בדעת הקהל בעולם.
מי שהחדיר לצ'אבס את ההשקפות הללו, מתוך מודעות לצורך ליצור אויב מאחד תוך שימוש בוטה באנטישמיות, היה אינטלקטואל פוליטי ארגנטינאי בשם נורברטו סרסולה, ששימש יועצו הקרוב במשך כמה שנים. הגיבור ההיסטורי הגדול של סרסולה היה חואן פרון. הוא הטיף ליחסי קרבה בין הצבא לחברה, שימש מרצה במוסקבה כחבר באקדמיה למדעים, והתנדנד חליפות בין ארגוני שמאל קיצוניים לארגוני ימין ניאו־נאציים.
סרסולה האמין במנהיגים צבאיים כריזמטיים, המחוברים לרגשות לאומיים. כארגנטינאי, אחד מאירועי המפתח בעיצוב השקפת עולמו הפרו־ערבית והפרו־איראנית היה הפיצוץ בבניין ה"אמיה" בבואנוס איירס לפני 25 שנה. בין חבריו היו הרבה יהודים. אך זה לא הפריע לו לקבוע: "גיליתי שבקרב יהודי ארגנטינה לא ניתן לבצע הפרדה בין פרטים השונים כביכול אחד מהשני. הם אלמנט אחד. היהודים הם קבוצה המאוחדת בשנאה".
צ'אבס אימץ את השקפותיו על ארה"ב וישראל כסוכני קונספירציה גלובלית. הוא טען שארגונים יהודיים הם שעומדים מאחורי פיצוץ בניין הקהילה היהודית. היהודים חותרים לשלוט בהיסטוריה.
אפשר לקבוע בוודאות שגם אם ייפול משטרו של מדורו, לא תיעלם האנטישמיות כיסוד באידיאולוגיה המלכדת את השמאל הרדיקלי. המחלה הזאת חודרת במלוא עוצמתה לארה"ב, שהפכה לכאוטית יותר, ובלתי מובנת יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו