"יובל מת, אנחנו מתים מבפנים, והמחבל עוד חי"

ההודעה עלתפיסת המחבלהגיעה אל הוריו שליובל מוריוסף, מוטי ואילנית, סביב השעה 06:00. מוטי היה בתפילה בבית הכנסת כשהמג"ד התקשר. הוא לא היה יכול לדבר, וכששמע את הבשורה מיהר לשלוחהודעה לאישתושעדיין ישנה בבית.

"עניתי לו 'יימח שמו'", היא עדיין כועסת, "הרגשתי שאני בוערת מבפנים. מצד אחד, זה נותן איזו הרגשה של שלמות שתפסו אותו. עדיף לדעת שהוא נתפס מאשר מסתובב חופשי. אבל הכעיס אותי מאוד שהוא חי. אנחנו מתים מבפנים, יובל מת, והוא ימשיך לחיות. אם הוא היה מחוסל, לא הייתי חושבת מה קורה איתו בזמן הזה, מה הוא אוכל ושותה, ומי דואג לו. לפחות זה היה נחסך ממני. הייתי יודעת שסגרו איתו חשבון".

חודש עבר, ובית המשפחהבאשקלון עדיין מתקשה לחזור לשגרה. בחמישי שעבר קיבלו ארגזים ובהם ציוד של יובל ז"ל מהצבא, ארגזים שבינתיים נותרו סגורים בחדרו. "עוד לא הצלחתי להחזיר את הבית לנורמליות, לשגרה", אומרת האם, "השגרה היתה חשובה מאוד ליובל. הוא תמיד רצה לדעת שהכל רגיל".

יובל, מספרים ההורים, תמיד הקפיד לומר שהם משפחה רגילה, אף ששתיים מאחיותיו נולדו עם תסמונת גנטית הגורמת לעיכוב התפתחותי, פיזי ושכלי. שתי האחיות, מורג (25) וליבת (16.5), היו כל עולמו והוא היה כל עולמן. עד היום הן מסתובבות בבית ואומרות "בואו נתקשר ליובל", כשאמא אילנית מנגבת את הדמעות ומסיטה את הנושא. אף אחד לא באמת יודע אם הן מבינות את גודל האובדן, את החוסר הגדול. האחות השלישית, מיתר (18), נותרה היחידה שמתווכת ביניהן לבין עולם המבוגרים.

מעולם המשפחה לא ביקשה עזרה, אף ששתיהן חולות סיעודיות, בעיקר בגלל יובל. "לפעמים היינו מדברים על זה שאולי נביא עזרה, אבל יובל היה מטיל וטו", אילנית מוחה את הדמעות, "היה אומר לנו שהוא כאן, שהוא יכול לעזור. והוא עשה את כל מה שהיה יכול כדי לעזור. היה שולח אותנו לנוח ונשאר לשמור עליהן. מעולם לא ביקשנו ממנו לעשות את זה, אבל הוא התעקש".

"כל מה שהוא אהב בחיים זה נתינה", אומר אביו מוטי. "והוא עשה את זה עד הרגע האחרון, כשהחליף חבר במשמרת. הרי הוא לא היה צריך להיות שם. הוא היה צריך לצאת הביתה קודם. אבל הוא רצה לעזור, לתת. כזה הוא היה".

הראיון המלא - בגיליון "שישבת"