בצהרי 12 בדצמבר, שלושה ימים לאחר הפיגוע המחריד בצומת עפרה, ניצבו שירה ועמיחי איש־רן מול האינקובטור של בנם הפעוט. היא על מיטת בית החולים, הוא בכיסא גלגלים. שניהם הביטו בעובר שנולד בחודש השביעי להיריון ושכב בפגייה במצב אנוש, מחובר לצינורות הזנה וחמצן. שירה ליטפה בעדינות את גופו הקטנטן, ובעלה עטף אותם במבטו כמו מנסה לגונן עליהם מרוע הגזירה העומדת בפתח.
הם ליטפו את פלומת השיער הכמעט שקופה של הבן, אחזו באצבעותיו הקטנות והביטו בפניו מבעד למסך של דמעות. "היה מדהים לפגוש את הבן שגדל אצלי בבטן שבעה חודשים", עולה לחלוחית בעיניה של שירה. "הוא היה כל כך יפה ושלו. הסתכלתי על האף הקטן והחמוד שלו, על המצח שקיבל מעמיחי ועל העור החלק שלו. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותו. אני בטוחה שהנשמה שלו הרגישה שאנחנו מרעיפים עליו אהבה.
"אמרנו לתינוק שלנו שאנחנו אוהבים אותו, שהוא שליח של עם ישראל, ושהעם היהודי התאחד סביבו בשלושת ימי חייו. זה היה רגע מיוחד ומרגש, והיה קשה להיפרד ממנו. מצבו הידרדר במהירות, ואין דרך קלה לומר לילד שלך שלום ולדעת שלא תראה אותו יותר. זכינו להכיר אותו ולסגור מעגל".
שעות ספורות אחר כך נפטר הפעוט, שקיבל לאחר מותו את השם עמיעד ישראל. "הוא סיים את תפקידו בעולם הזה, ונותרנו בלעדיו, עם רצון להמשיך את המורשת שהשאיר", נשבר קולו של עמיחי. "אסור שהוא יהיה אנקדוטה של שכול וטרור. חשוב לנו ליצור מיזם לזכרו, שמטרתו אחדות ישראל.
"אנחנו קוראים לכל העם לעזור לנו. פתחנו אימייל מיוחד, amiad.yisrael@gmail.com, שאליו אנשים יוכלו לשלוח רעיונות איך לקדם אהבה ושלום בארץ. שירה ואני יודעים שזו הטרגדיה הפרטית שלנו, אבל בזכות האהבה שמקיפה אותנו מאז הפיגוע נוכחנו לדעת שאנחנו לא לבד באבל הזה".
• • •
שירה (21) ועמיחי (23) שוהים בחדר משותף בבית החולים שערי צדק בירושלים. עמיחי כבר שוחרר למעשה מאשפוז, אבל בחר להישאר לישון לצד אשתו.
החדר עמוס לעייפה. על הרצפה קרטונים של חטיפים וממתקים, שקיות של בגדים, ערימה של כיסאות פלסטיק לבנים ומעליהם שפע של בובות פרווה, בלונים ואיחולי החלמה על בריסטולים גדולים. את הקירות הלבנים והקרים ממלאת צבעוניות עליזה. פרפרי נייר כחולים נמתחים מהדלת עד למיטות, ובהם תמונות שהביאו חברים ובני משפחה, שבהן נראים בני הזוג מחובקים ומבלים באירועים.
שירה, שנורתה בירכה והקליע יצא מבטנה כשהוא מותיר אחריו חור גדול, שוכבת ליד החלון. עמיחי, שנפגע ברגלו משלושה קליעים, יושב על המיטה במרכז החדר ומתנייד בעזרת הליכון. פניו מתעוותות מכאב כשכף רגלו השמאלית נוגעת ברצפה. בימים הקרובים יעברו השניים לבית החולים הדסה הר הצופים, שם יתחילו את השיקום הארוך.
זירת הפיגוע בעפרה, 9 בדצמבר 2018. "הפצע של שירה נראה נורא", משחזר עמיחי // צילום: דובר צה"ל
שירה נולדה לחיים ולליאורה סילברשטיין וגדלה בבית אל לצד אחיה התאום, אריאל, אחיותיה התאומות (16) ואחיה הקטנים (14, 11 ו־8). לאחר שסיימה את התיכון באולפנה ביישוב, התגייסה באוגוסט 2015 לשירות הלאומי. בשנה הראשונה שימשה מדריכת סיורים בגבעת התחמושת, ובשנה השנייה הפכה למדריכה במדרשת הרובע בעיר העתיקה בירושלים.
כשהשתחררה ביולי 2017 חזרה לשמש מדריכה בגבעת התחמושת, ובמקביל נרשמה ללימודי הוראה עם התמחות באנגלית ובקידום נוער בסיכון במכללת אורות ישראל באלקנה. בעודה שוקדת על לימודי הכנה לפסיכומטרי, הציע חבר להכיר לה את האיש שיהפוך לאהבת חייה.
עמיחי גדל בפסגת זאב בירושלים לגלילה ולרב רפי איש־רן, ויש לו אחות (25) ושני אחים צעירים (20 ו־17). לאחר שסיים לימודים בישיבה תיכונית, עבר ב־2013 לישיבת ההסדר באלון מורה. בסוף השנה השנייה, אוגוסט 2015, התגייס לצה"ל עם מחלקה של בני ישיבות ושירת כשנה וחצי כלוחם בגדוד 13 בגולני. במארס 2017 חזר לישיבה כחלק מהמסלול הצבאי, והוא צפוי להשתחרר בעוד כחודשיים.
"הסיפור שלנו קצת הזוי", היא צוחקת. "תיארו לי את עמיחי כבחור ירא שמיים עם מידות טובות ולב רגיש, ובמקביל גבר שאוהב לעשות כושר. אמרו לי שהוא גם אמן שעושה עבודות עץ ושיש לו אישיות חמה. זה תפס אותי".
בבית החולים, עם האמהות גלילה (מימין) וליאורה. "אם שרדנו, סימן שעדיין יש לנו מה לעשות בעולם הזה"
עמיחי: "אותה תיארו לי כבחורה שמחה וכיפית, אבל גם עמוקה ואכפתית. זה נראה לי שילוב מנצח, והחלטתי להתקשר. שירה ענתה לי תשובות קצרות, חסרות סבלנות, הייתי בטוח שהיא רובוטית כזאת. ממש לא נשמעה כמו הבחורה שתיארו לי".
שירה מתפרצת לדבריו. ידה, המכוסה בסימנים כחולים ואדומים מהפציעה, מצביעה לעברו. "הייתי מרוכזת בלימודים לפסיכומטרי ואמרתי לו בקיצור שיחכה עוד שבוע, אם מתאים לו. ביום הבחינה הוא השאיר לי הודעה 'בהצלחה בפסיכומטרי', וזה היה נחמד בעיניי. באותו ערב דיברנו, והשיחה זרמה בכיף".
כמה ימים אחר כך הם קבעו להיפגש בטיילת של פסגת זאב. עמיחי עלה על האוטובוס מאלון מורה והגיע 20 דקות מוקדם יותר. שירה הודיעה לו שהיא מאחרת בשעה, אולם בפועל הגיעה באיחור של שעה וחצי, בגלל בעיה עם כרטיס הרכבת שלה.
"כשירדתי מהרכבת הייתי נסערת, ומייד נפלתי על עמיחי עם מה שחוויתי. אני חושבת שהוא היה קצת בשוק ממני". עמיחי: "בזכות זה נשבר הקרח, והמפגש הראשוני לא נראָה כמו ראיון עבודה".
עיני הדבש של שירה בורקות לשמע דבריו. "בסוף הערב הוא הציע להסיע אותי הביתה, ואני נמסתי. כשהגעתי הביתה, סגרתי מאחוריי את הדלת, וכמו בסרטים נשענתי עליה ונאנחתי מהנאה".
במשך שלושה חודשים יצאו לפגישות ודיברו בטלפון עד השעות הקטנות של הלילה. ואז, בנובמבר 2017, הפתיע עמיחי בהצעת נישואים ליד הכותל. "חשבתי לעצמי שאנחנו בשלים לשלב הבא", הוא אומר. "רציתי שנהיה שנינו לבד במקום האהוב עליה. לא קניתי טבעת, כי ידעתי שהיא תרצה לבחור בעצמה".
שירה שוב צוחקת. "הייתי מוכנה לחתונה כבר אחרי חודש וחצי של חברות. אני מודה שקצת דחקתי בו עם כל מיני שאלות בסגנון 'לאן אנחנו מתקדמים מכאן?' לפחות הוא נתן לי לבחור את הטבעת".
• • •
קשה להתעלם מהעצב העמוק הניבט מעיניהם של בני זוג שהפכו להורים שכולים בגיל שבו רבים מתלבטים באיזה חוג ללמוד באוניברסיטה, או לאיזה יעד לטוס לחו"ל. המבקרים הרבים המציפים את חדרם עד השעות הקטנות של הלילה מציעים עזרה, חלקם שואלים על הטרגדיה ופותחים שוב את הפצעים הכואבים.
החיוכים חוזרים לפניהם כשהם מספרים על החופה, שנערכה בפברואר 2018 באולם מפואר בירושלים. בקליפ החתונה נראית שירה כנסיכה בשמלה לבנה. שיערה הערמוני גולש עד מותניה, וההינומה מוצמדת לראשה בעזרת זר פרחים קטן בוורוד ולבן. עמיחי בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים, מפזז במעגל עם חבריו, ופניו עוטות אושר עילאי.
אחרי החתונה הם עברו להתגורר בדירת גן שכורה באלון מורה. שירה מספרת איך עמיחי פינק אותה, בנה שולחן מתקפל למטבח, מעמד לעציצים, כלי לתבלינים, שלט עץ לדלת, וגם מתלה מיוחד לעיתוני הקומיקס המונחים בשירותים.
"הוא מוכשר", היא לוחשת, וידה מסדרת שערה סוררת שהחליקה מתחת לכיסוי הראש החום. "בכל פעם הוא מפתיע אותי בחפץ אחר שבנה. אני ממש לא יצירתית. אפילו לבשל לא ידעתי כשהתחתנו, אבל עכשיו אני עושה ארוחות לחברים ולמשפחה.
"ביישוב התאהבתי מייד. התושבים הם אנשים חמים, יש הווי של משפחה אחת גדולה. זה המקום שבו אני רוצה לגדל את הילדים שלי. אז אמנם אנחנו מרוחקים מהעיר, אבל יש שם קסם שקשה להסביר. הגינה שלנו פונה לשכם ולהרים, והשמיים תמיד מדהימים בשעת השקיעה".
כשלושה חודשים לאחר נישואיהם גילתה שירה שהיא בהיריון. לא היה גבול לאושר שלהם.
ביום חתונתם. "סיפור ההיכרות שלנו היה הזוי"
"ממש חיכינו לזה", אומר עמיחי בעיניים נוצצות. "חששתי שיהיו לה מצבי רוח, שהיא תשלח אותי באמצע הלילה לקנות לה גלידה וכל מיני דברים כאלה. אבל חוץ מהבחילות, שנמשכו עד החודש הרביעי, היא היתה ממש רגועה. כשהיה לה קשה, הכנתי לה אוכל ודאגתי שיהיה לה נוח.
"היה חשוב לי להיות מעורב בהיריון. לא פספסתי שום בדיקה או אולטרה־סאונד והתרגשתי מכל התקדמות. ידענו שיש לנו בן, אבל לא גילינו לאף אחד. חשבנו על שמות. השם עמיעד ישראל לא היה ביניהם".
הוא פונה אל שידת הפלסטיק הלבנה שליד המיטה ושולף מהמגירה את הנייד שלו. מראה בגאווה סדרה של תמונות היריון, שצולמו במועדים שונים באותה פוזה ליד הספה השחורה בסלון הבית. בכל אחת מהן מחזיקה שירה פתק שעליו נכתב בטוש כחול השבוע שבו היא נמצאת, ועמיחי מחבק אותה.
"הילד היה מאוד פעיל ולא הפסיק לזוז ולבעוט", היא אומרת בכאב. "לפעמים עמיחי ישב לידי, שם את היד על הבטן ואמר לו, תן לי 'כִיף', ואז התינוק בעט. זו היתה תקופה מאושרת מאוד, נהניתי להיות בהיריון. אין אושר גדול יותר מחיים שגדלים בתוכך".
נערכתם לקראת הלידה?
שירה: "יש לנו בבית חדר אירוח עם ספה נפתחת, והיה ברור שהוא יהפוך לחדר ילדים. אחותו של עמיחי תכננה להעביר אלינו עריסה, וחברים נתנו לנו מנשא לתינוק, הוא עדיין מונח בסלון. שבוע וחצי לפני הפיגוע הלכנו יחד לכנס נשים בהיריון של שערי צדק. הסתובבנו בין דוכנים שהציגו עגלות ומוצרים ליולדת ולתינוק. ראיתי ערכה של שמנים וקרמים שמצאה חן בעיניי, אבל לא הספקתי לקנות. למחרת התקשרתי לחברה וביקשתי לרכוש את הסט. החבילה הגיעה בחופשת חנוכה, אבל אחד השמנים היה חסר. ביקשתי שישלחו חדש. הוא הגיע אחרי שעמיעד ישראל נפטר".
בתקופת ההריון, לפני הפיגוע. "אנחנו שומרים בבית את תמונות האולטרה־סאונד"
עמיחי בוחן את גלריית התמונות בנייד. "תראי אותנו שלושה ימים לפני הפיגוע", הוא מראה צילום שלו ושל שירה שבו הם עומדים גב אל גב בעת בילוי בבאולינג. ידיה מערסלות את בטנה, וצחוק מאושר נמתח על שפתיה כשהיא מביטה בעמיחי, שהכניס כדור מתחת לחולצתו ונראה כאילו גם הוא בהיריון.
"איך נהנינו באותו יום", נסדק קולה. "לא קל לי להסתכל למטה על הגוף שלי ולראות שאין עוד בטן. אני מחייכת, אבל הלב שבור".
• • •
יום ראשון, 9 בדצמבר, בא אחרי סוף שבוע מאושר. הזוג הצעיר שהה בבית הוריו של עמיחי וחגג איתם את הימים האחרונים של חנוכה. "השבת היתה מדהימה", מחייך עמיחי בערגה. "הדלקנו נרות ושיחקנו בסביבונים עם שני האחיינים שלי, בני שנתיים ו־4. הסתכלתי על הילדים וחשבתי שבזמן הזה, בשנה הבאה, נשב אנחנו עם הבן שלנו באותה סיטואציה".
שירה: "התלבטנו אם להישאר בירושלים עד יום שני, אבל רציתי לחזור הביתה לקראת הערב, כי קבעתי ללילה תור לקוסמטיקאית. עכשיו זה נשמע כמו שטויות, אבל באותן שעות זה מה שהטריד אותי. כיוון שאין לנו רכב, ההורים של עמיחי הקפיצו אותנו למחסום חיזמה, ובסביבות 20:45 לקחנו טרמפ לצומת עפרה. משם תיכנַנו לקחת אוטובוס או טרמפ לאלון מורה, מה שיבוא קודם".
לא חששתם בגלל השעה המאוחרת?
עמיחי: "זו טרמפיאדה מרכזית, ממש בכניסה לעפרה, וכל הצומת מואר. המקום לא נחשב מסוכן. יש שם תמיד שני חיילים שמאבטחים, והמון אנשים".
שירה ועמיחי עמדו ליד תחנת האוטובוס בצומת, בין קוביות הבטון שנועדו למנוע פיגועי דריסה. לעמיחי היה קר, אבל הרוכסן של הסווטשירט היה תקוע. שירה ניסתה לסייע לו, ואז שמעה מישהו קורא בשמה. שתי נערות, חברות של אחיותיה, עמדו בתחנה ונופפו לה בידיהן. אחרי שחיבקה אותן, חזרה לעמיחי.
"עמדנו לא רחוק משפת הכביש", היא משחזרת. "הסתכלנו על קבוצה של אנשים שעמדו ממול והדליקו נר שמיני בחנוכייה ששמו לידם. אחד החיילים שמאבטחים את הצומת עמד בסמוך.
"פתאום שמעתי רעש של יריות. ידעתי מייד שמדובר בפיגוע. כשראיתי נתזים צהובים בכביש לידי, ידעתי שהאש מכוּונת אלינו. הרגשתי מכה חזקה בבטן ונפלתי על הרצפה. אמרתי לעצמי שאין מצב, זה לא קורה לי. פיגועים קורים לאנשים אחרים.
"הייתי בהכרה, וחשבתי מה יקרה אם המחבלים ייצאו מהרכב וימשיכו לירות בי כשאני על הקרקע. שמתי את היד על הבטן והתכווצתי. צרחתי. פחדתי רק על התינוק".
הלוויית התינוק עמיעד ישראל ז"ל. "אמרנו לו שהוא שליח של עם ישראל, שהעם התאחד סביבו בשלושת ימי חייו" // צילום: אורן בן חקון
עמיחי לא הבחין ברכב של המחבלים מתקרב לצומת, ולא ראה את הנוסע שליד הנהג מוציא מהחלון רובה. "בהתחלה הייתי בטוח שאחד החוגגים ליד החנוכייה הביא איתו זיקוקים. רק אחר כך אנשים צעקו שזה פיגוע, והאינסטינקט הראשון שלי היה לרוץ לתפוס מחסה, ביחד עם שאר האנשים בתחנה. לא היה לי ספק ששירה רצה לידי, אבל אחרי שנייה הבחנתי שהיא לא לידי.
"הרגשתי כמו מכות ברגל וידעתי שנפגעתי מכדורים. לא היה לי אכפת. צרחתי כמו משוגע 'שירה, שירה'. חזרתי על עקבותיי והבחנתי שאחד החיילים יורה על המחבלים בזמן שהוא צועק שיחפו עליו.
"שירה שכבה על הרצפה בתוך שלולית ענקית של דם. חששתי שהיא עומדת למות. סביבה התקבצו אנשים, הם שמו ידיים על הבטן שלה, והיא צעקה עליהם שלא ייגעו בה, כי פחדה שהתינוק ייפגע.
"הזזתי אותם וסוככתי עליה. הרמתי קצת את החולצה שלה וראיתי חור ענק עם המון דם. שמתי את הידיים על הפצע וצעקתי שיקראו לאמבולנס".
שירה: "לא הייתי מודעת למצב שלי. אמרתי לעצמי כמו מנטרה, 'הכל בסדר, הכל בסדר', כדי להירגע. לא כאב לי כלום, ולא חשבתי שאני יכולה למות שם.
"בתוך שניות הגיע אמבולנס של מד"א עם פרמדיק. הם היו בכוננות בעפרה והגיבו במהירות".
שירה הונחה על אלונקה והוכנסה לאמבולנס. עמיחי התבקש לשבת מקדימה, ליד הנהג.
"הפצע שלה נראָה נורא", הוא אומר. "כששמעתי את הפרמדיק מדווח בקשר שהיא במצב קריטי, הלב שלי נפל". גם שירה שמעה את דברי הפרמדיק. "הייתי עדיין בהכרה והתעצבנתי. מה קריטי? מה לא יציב? אני בסדר והכל תותים. כאב לי קצת, כי האמבולנס נסע דרך כבישי כורכר והאלונקה קפצה כל הזמן.
"רק כשהתקרבנו לשערי צדק הרגשתי שאני נחלשת. ראיתי מין שלג שחור מול העיניים ואמרתי לפרמדיק שאני כנראה מאבדת את ההכרה. הוא לא ויתר ודיבר איתי כל הזמן כדי שאשאר ערה. זה לא כל כך עזר. הרגשתי שאני שוקעת".
• • •
כשהגיעו לבית החולים הוכנסה שירה לחדר הטראומה. עמיחי ניסה לדלוק אחריה כשהוא מדדה על רגל אחת, אבל אחד הרופאים לקח אותו הצידה והשכיב אותו על מיטה.
"צעקתי שיעזבו אותי ויטפלו רק בשירה. הרופא התעלם וגזר את הג'ינס שלי. ראיתי ששני קליעים פגעו לי בשוק, והשלישי בירך. היו לי חורים של כניסה ושל יציאה, והפצעים דיממו. זה היה נס, כי אף כדור לא פגע בעורק ראשי או בעצם.
"הרופא אמר שצריך לנקות את הפצעים ולכן ייתן לי מורפיום, וגם זריקה להרדמה מקומית. הוא לקח מזרק עם מחט ענקית והכניס אותו ישר לתוך הפצעים. חשבתי שאני מת. בחיים לא כאב לי ככה. אחר כך לקחו אותי לחדר הניתוח".
בזמן שתפרו את הפציעות ברגלו של עמיחי, שכבה שירה על שולחן הניתוחים במצב אנוש. כדור אחד פילח את ירכה, קרע את העורק והווריד הראשיים, והמשיך לנוע לאורך דופן הבטן, עד שיצא החוצה כמה סנטימטרים מתחת לטבור. רק לאחר שקיבלה מנות דם רבות ומצבה התייצב מעט, היא עברה ניתוח קיסרי בהול.
"קרו לנו המון ניסים בפיגוע הזה", אומרת שירה. "העובדה שהכדור לא המשיך לחלל הבטן ולא פגע בכבד, בקיבה או ברחם זה הנס הראשון. נס נוסף הוא הפגיעה של עמיחי, שהיתה יכולה להיות קשה יותר. אפילו הפרמדיקים שהיו במקרה ליד הצומת זה נס. ניצלתי גם בזכות הבן שלי.
"איבדתי כמעט חמישה ליטרים של דם, שזו הכמות הממוצעת שנמצאת בגוף של כל אישה, אבל בהיריון כמות הדם גבוהה יותר בגלל העובר. הרופאים אמרו לי שהילד פשוט שילם בחייו כדי שאני אחיה. כשגוף האדם נכנס למצב של שוק, הוא מרכז את המאמצים בלב ובמוח ומפסיק להזרים דם למקומות שאותם הוא רואה כפחות חשובים. זו הסיבה שלא הגיע מספיק חמצן לתינוק. במקום שאני אגן עליו כאמא, הוא למעשה הגן עלי".
ב־4 לפנות בוקר הוצאה שירה מחדר הניתוח, מורדמת ומונשמת. עמיחי היה שבור. כשהוא פצוע ונעזר בכיסא גלגלים, התרוצץ בין המחלקה האורתופדית, שבה אושפז, לבין הפגייה, שבה שהה בנו, והיחידה לטיפול נמרץ, שבה שכבה שירה.
"לא היה לי מה לעשות חוץ מלהתפלל", הוא אומר בשקט. "בהתחלה שירה היתה בסכנת חיים, ונראה היה שמצבו של התינוק יציב. ככל שעבר הזמן, כך מצבה השתפר ומצבו הידרדר. לבדי, בלי שירה לצידי, קיבלתי את ההודעה שהבן שלנו סובל מפגיעה קשה ואין עדות לפעילות מוחית. הרופאים רמזו שלא בטוח שהוא ישרוד.
"ביקרתי אותו ארבע פעמים לבדי. אמרתי לו שאני אוהב אותו וביקשתי ממנו שיחזיק מעמד. הוא שכב באינקובטור ללא תזוזה, ונתנו לי לגעת בו. בכל פעם ששמתי את האצבע בכף היד שלו, האצבעות נסגרו, וזה נתן לי תקווה. אחר כך הבנתי שמדובר ברפלקס לא רצוני".
• • •
שירה התעוררה ביום שלישי בערב, 48 שעות לאחר הפיגוע. היא הביטה במשפחתה שהקיפה את מיטתה, ובקול חלוש ותנועות ידיים שאלה היכן עמיחי.
"מייד שמתי לב שכבר אין לי בטן. שאלתי מה קורה עם התינוק. אמרו לי שהוא שרד, אבל לא האמנתי. חשבתי שמשקרים לי. עמיחי אמר בקיצור: 'הוא בפגייה, המצב לא פשוט. צריך תפילות'.
"בהתחלה עוד האמנתי שהילד יחיה. הרי הוא נולד במשקל 1,900 גרם, בדיוק כמו שאני נולדתי".
למחרת בצהריים, זמן קצר לאחר שלוחמי הימ"מ הצליחו לחסל את המחבל היורה, סאלח ברגותי, ובעודם מחפשים אחר שותפו לפיגוע, נקראו ההורים להיפרד מבנם.
"הבנתי שזה הסוף", בוכה שירה. "הרופאים אמרו שהוא לא מגיב למגע או לכאב, לא בוכה ולא פוקח עיניים. זמן קצר לאחר שנפרדנו ממנו, הוא נפטר. כל המשפחה בכתה איתנו".
על פי היהדות, תינוק שלא מלאו לו 30 יום אינו מקבל שם מהוריו, והוא נקבר ללא הלוויה, ומבלי שמשפחתו תדע היכן המצבה. "כאן היתה חריגה", מסביר עמיחי. "הרב שמואל אליהו הוציא פסק הלכה שמדובר במקרה מיוחד, משום שכל עם ישראל התפלל עליו. זו הסיבה שיכולנו לבחור לו שם. אחר כך גם עשו לו ברית מילה לאחר מותו, למרות שכמו צדיק עם נשמה גבוהה, הוא נולד נימול חלקית".
"היה ברור שאנחנו נותנים לו שם עם משמעות", מוסיפה שירה. "רצינו שם סמלי, עם קשר לעם ישראל, משהו שיבהיר שהעם שלנו יישאר כאן לנצח. לקח לנו המון זמן לחשוב על שם חזק מספיק. עמיחי הציע 'עמיעד', ושנינו הרגשנו שזה זה. רצינו גם שם שני והיה ברור שהוא יהיה 'ישראל'.
"אמנם לא היינו בהלוויה, כי המצב הרפואי של שנינו לא אפשר את זה, אבל התנחמנו בכך שמאות אנשים שלא הכרנו באו להיפרד מהבן שלנו".
• • •
ביום רביעי שעבר התקיים בבית החולים טקס כתיבת ספר תורה על שמו של עמיעד ישראל. שירה הובלה לאולם בקומה התחתונה על כיסא גלגלים, לבושה בחלוק בית החולים. היא ישבה ליד השולחן הארוך, אמה מצד אחד ועמיחי מהצד השני, ולא אמרה מילה.
לאחר שהאירוע הסתיים, נותרה לשבת במקומה. עיניה סקרו את הנדבן מברזיל, שתרם לספר יותר מ־100 אלף שקלים וביקש לשמור על עילום שמו, את בני משפחתה ואת הסקרנים שהציצו פנימה. במשך דקות ארוכות היא נראתה אבודה. אצבעותיה ליטפו מבלי משים את נקז האינפוזיה בידה, מדי פעם סידרה במבוכה את הצעיף האפור שעל כתפה.
לאחר שחזרה עם עמיחי לחדרם, רווח לה. היא שכבה על המיטה, ועמיחי התיישב בכורסה שלצידה והפציר בה לאכול, ולא לדלג על משקה החלבון, האמור לזרז את ההחלמה של פצעיה.
באותו ערב באה לבקרה מיכל סלומון, ששכלה לפני כשנה וחצי את בעלה, אלעד, אביו יוסי ואחותו חיה בפיגוע הדקירה בחלמיש. היא חיבקה את שירה בחום, ואחר כך הסתודדו במשך שעה ארוכה.
"לפעמים אני תוהה למה האסון קרה דווקא לי ולעמיחי", אומרת שירה. זרם של דמעות פורץ לפתע מעיניה וגולש במורד לחייה אל הכרית. "זו שאלה כואבת, שלעולם לא תחזק אותנו, אלא להפך. לפי האמונה שלנו, שום דבר לא קורה לחינם, מהשמיים בחרו בנו. זה קשה, אבל אולי ידעו שאנחנו חזקים. עמיעד ישראל הגיע לעולם לשלושה ימים, וסיים את התפקיד שלו כאן. הוא הרוג מלכות, שנרצח על רקע יהדותו. הנשמה שלו גדולה, והוא איחד את עם ישראל".
עמיחי: "היינו מוותרים על הכל כדי שעמיעד ישראל יישאר בחיים ונוכל לגדל אותו. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר שהוא יהיה כאן איתנו. אנחנו לא מבינים למה זה קרה, וכאן נכנסת האמונה. אם שרדנו, סימן שעדיין יש לנו מה לעשות בעולם הזה. לא ניתן לאף מחבל לשבור אותנו. אנחנו צריכים להודות על הטוב ועל הניסים שקרו לנו, כי התוצאה היתה יכולה להיות גרועה בהרבה".
שירה: "אני מתנחמת בחיבור שעמיעד ישראל עשה בארץ ובעולם היהודי. קיבלנו מכתבים מכל מיני מדינות, והמון יהודים סיפרו שהתפללו בשבילנו.
"כשאני מסתכלת לאחור, לימים שלפני הפיגוע, אני רואה תקופה מדהימה ושמחה בחיים שלנו, ולא אתן למחבל להרוס לנו את הזיכרונות הטובים. הוא אמנם לקח נתח גדול מההווה ומהעתיד שלנו, אבל בשום אופן הוא לא ייקח גם את העבר.
"אז יש רגעים קשים, ואנחנו בוכים לא פעם, כי ללדת ילד זה להביא נצח לעולם. להרוג אותו זה לגדוע את הנצחיות. אבל אנחנו לא ניכנע. ברגע שיתאפשר לנו מבחינה רפואית, וכשהקב"ה יחליט, נביא עוד ילדים יהודים, שיגדלו על המורשת של אחיהם.
"ה' נתן לנו עומק בלתי נתפס של צער, ואני מאמינה שמעכשיו מחכים לנו גבהים בלתי נתפסים של שמחה. הניצחון שלנו יהיה בהקמת בית של שמחה".
עמיחי: "לא נחיה מעכשיו כדי לשרוד את מה שקרה לנו. נחיה חיים אמיתיים ונשמח בהם, לצד הזיכרון הכואב של עמיעד ישראל.
"הפיגוע שינה לנו את הפרספקטיבה, הבנו שהחיים גדולים מאיתנו. כל הבעיות היומיומיות מתגמדות לעומת מה שחווינו".
שקלתם לעזוב את השומרון בעקבות הרצח?
שירה: "ממש לא. חשוב לנו לחזור לאלון מורה, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה אידיאולוגית. אני מאוד מתגעגעת לבית ויודעת שמחכה לנו התמודדות. המנשא לתינוק מחכה בסלון, ושם הוא יישאר. זו המציאות שלנו, ואנחנו צריכים לעמוד מולה.
"יש בבית את תמונות ההיריון והאולטרה־סאונד. כרגע לא נוכל לעשות אלבום ילדים, אבל לא נחביא את הצילומים. נצרף אותם לאלבום של השנה הראשונה לנישואים".
אתם מתכוונים להגיע לקבר של עמיעד?
שירה: "בוודאי, אבל אין לנו מושג מתי. נעשה את זה כשנהיה מוכנים. כל יום הוא צעד חדש. התהליך שאנחנו עוברים עכשיו מְשלב אבל ושמחה. אנחנו כואבים את מה שחסר, אבל משתדלים לראות את הטוב. זו הסיבה שהלכנו השבוע לחתונה של אחיו של עמיחי. רקדנו ושמחנו, כי זה הניצחון של הרוח שלנו".
עמיחי מסכם: "זו באמת הרוח של עם ישראל, שהוא עם אחד ונצחי. חשוב לי לומר, במיוחד משום שאנחנו נכנסים לתקופת בחירות, שאסור לתת לדעות השונות לפגוע באחדות ובאחווה שלנו".
tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו