בנובמבר 2017 ערך צה"ל את "סקר המוטיבציה" האחרון בקרב המיועדים לשירות ביטחון. הנתונים, שלא פורסמו עד כה, היו רעים, חד־משמעית: רק 64 אחוזים הביעו רצון לשרת ביחידות קרביות.
זה היה שיאה של מגמה עקבית. אם ב־2010 הביעו 80 אחוזים מוטיבציה לקרבי, בנובמבר 2015 כבר נרשמה ירידה ל־71 אחוזים ובנובמבר 2016 ל־69 אחוזים. בעקבות נתוני השפל של 2017 החליט צה"ל לגנוז את הפרטים וגם להפסיק את "סקר המוטיבציה" כמדד מרכזי.
אפשר להתווכח עד כמה הסקר הזה היה מדעי מלכתחילה, ועד כמה הוא מייצג באמת. צעירים בני 17 טרודים בדברים אחרים: לימודים, בילויים, חבר/ה, נסיעות לחו"ל; "דור הטרולי" קוראים להם בלשכות הגיוס. צה"ל לא באמת בראש שלהם. ככל שמתקרבים לגיוס, המוטיבציה עולה. זה הופך עבורם לעניין מעשי, ומי שמתגייס רוצה (לרוב) שירות משמעותי.
ועדיין, תפוח האדמה הלוהט הזה מונח כאן. גם אם "סקר המוטיבציה" בעייתי - הוא נעשה בעקביות במשך שנים והנתונים שלו חד־משמעיים, ואין סיבה להניח שב־2018 הם היו שונים. התעלמות מהם עלולה להיות קטסטרופלית, לא פחות. לרוע המזל, הם מטרידים בינתיים בעיקר את צה"ל, ובמידה פחותה את מערכת החינוך. ברמה הלאומית זה כמעט לא מעסיק איש, למעט כמה ח"כים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. המתמודדים בבחירות ידברו הרבה "ביטחון" בחודשים הקרובים, אבל יעשו מעט מאוד, אם בכלל, לטפל בשלל הבעיות שעלולות לשנות את פניו של צה"ל - ולא לטובה; מפרופיל המתגייסים וכמותם, דרך משך השירות ואופיו ועד לצבא הקבע - שגם חלקים ממנו נתונים במשבר לא פשוט.
חלומות על 8200
לצה"ל אין בעיה למלא את היחידות הקרביות. יש לו בעיה לגרום גם לטובים להגיע מרצון ליחידות מסוימות, ויש לו בעיה גדולה בשומנים. בעבר היו במערך הלוחם הרבה יותר חיילים, אך השורות התדלדלו. חלק מזה נובע מקיצור השירות הסדיר ל־32 חודשים. בשנה שעברה, כאשר נכנס החוק לתוקף, שחרר צה"ל במכה אחת אלפי לוחמים: חלקם השלימו שלוש שנים, וחלקם שנתיים ושמונה. לוקח זמן למערכת לאזן את עצמה מחדש; קיצור נוסף, ל־28 חודשים, שאמור להיכנס לתוקף בשנה הבאה, עלול להיות הרסני. באכ"א מזהירים כי הוא יפגע אנושות בחוד הלוחם.
בצבא שוברים את הראש בסוגיית המוטיבציה. זה מאבק לא פשוט: בהיעדר מלחמות קיומיות, הביטחון איבד מזוהרו. הצעירים מרגישים פחות צורך מיידי להגן על הבית. הבון־טון עבר מגולני ושריון למקומות אחרים, ולא רק סייבר; גם מי שכבר הולך לקרבי, מעדיף קרבי "רך": הגנה אווירית ופיקוד העורף.
קשה להאשים את הצעירים. ישראל של 2019 מקדשת את הפרט ולא את הכלל. ה"אני" החליף את ה"אנחנו". הנוער רוצה להיות עשיר ומפורסם. היי־טק ייתן לו את זה, גבעתי לא. מערכת החינוך מתגאה (ובצדק) בעלייה החדה בהיקף הלומדים מדעים ברמה גבוהה. הצד השני של המטבע הוא שמדובר בטובים, שאחר כך לא רוצים להגיע לשירות קרבי בצבא.
יחידת הסייבר של צה"ל // צילום: דובר צה"ל
זה נראה לרוב כך: ילד בכיתה ט' משתכנע שמתמטיקה ומחשבים הם "צורך לאומי". הוא לומד שלוש־ארבע שנים, ואז, לקראת סוף התיכון, מגיע פתאום הצבא ואומר לו "בוא לקרבי. זה צורך לאומי". תחליטו, הוא אומר, מה צורך ומה לא; אם מדעים הם הצורך - תנו לי להמשיך לעשות את זה גם בצבא; אם קרבי זה חשוב - למה בזבזתם לי את הזמן בתיכון.
התוצאה היא אלפי צעירים מוכשרים וממורמרים שמתגייסים מדי שנה, שהיו בטוחים שיגיעו ל־8200 ומוצאים את עצמם מגרזים טנקים בשיזפון. הטלפון של ראש אכ"א מוצף בהודעות מהורים זועמים שבטוחים שרימו אותם. הם מסרבים להבין את המובן מאליו: מעטים מגיעים לסייבר (בוודאי כאלה עם פרופיל קרבי); צה"ל צריך את הטובים גם בשטח.
שינוי במגמה הזאת הוא קריטי לביטחון. מי שרוצה צבא איכותי ומנצח, חייב לדאוג שיהיה לו כוח אדם טוב ועם מוטיבציה. היסודות מונחים בבית ובמערכת החינוך. צה"ל עושה לא מעט: המשכורות ללוחמים שופרו, והוענקו להם תנאים נלווים שמתעדפים אותם משמעותית (מסמלים ועד לימודים אקדמיים). ועדיין, הפתרון השלם מונח ברמה הלאומית. אי אפשר יהיה להמשיך לאורך זמן לדבר אל הצעירים בשלל שפות - להגיד להם ששירות זה חשוב ושכולם צריכים לשרת ב"צבא העם" אבל להמשיך לשחרר מחצית מבני ה־18 (חרדים וערבים בעיקר), או להסביר להם שחשוב ללמוד ואז לשלוח אותם לקרבי.
תמצאו פתרון - ותנצחו
המוטיבציה לקרבי היא רק פן אחד של בעיות כוח האדם בצבא. היא צפה שוב, בממדים משתנים, גם בצבא הקבע. דו"ח בריק, שעשה לא מעט רעש בענייני כשירות הצבא, נגע גם בזה, ולא רק הוא: גם ועדות המשנה בכנסת התריעו שבמקומות מסוימים (בעיקר בקרב נגדים ובדרגות הביניים של סרן ורב־סרן) צה"ל מתקשה פעמיים - למלא את השורות ולהשאיר את הטובים.
יש לכך הרבה סיבות, סוציו־אקונומיות ברובן. בעבר אנשים חיפשו קביעות. מקום עבודה לכל החיים. שוק העבודה היום הרבה יותר דינמי. אנשים מחליפים עבודות כל שנה־שנתיים. מ"פ שמסיים תפקיד מחפש אתגרים אחרים. הטובים רוצים להיות רופאים, מהנדסים, אדריכלים. צה"ל מתחרה מול שוק אטרקטיבי, שמעניק תנאים טובים יותר. גם למשפחה יש מה להגיד: למעט מאוד נשים מתאים כיום לראות את הבעל פעם בשבועיים. הן רוצות שותפות בבית, לעבוד בעצמן.
גם לאוכלוסייה החלשה יותר יש אלטרנטיבות. נגד בימ"ח יכול לחצות את הכביש ולעבוד במוסך או במפעל, להרוויח כפליים ולהיות בבית כל יום בחמש, בלי שבתות ובלי טלפונים באמצע הלילה על נגמ"ש שנתקע באמצע אימון ברמת הגולן. מי שרוצה שמחסני החירום יתפקדו כמו שצריך במלחמה הבאה צריך לא רק למלא אותם בציוד מתאים: כלום לא יעבוד בלי כוח אדם מקצועי.
לחלק מהסוגיות הללו מצא צה"ל פתרונות, אבל שוב - המענה השלם נמצא מעליו. "מתווה לוקר" הוביל לפרופיל חדש של שירות הקבע כדי לבלום את העלייה בתשלומי השכר והפנסיות. צה"ל נפטר מלא מעט שומנים, אבל מצא את עצמו בכמה מקומות במשבר איכות ואמון. רבים מהמשרתים לא רוצים לקשור את עצמם לארגון לא יציב, בוודאי כאשר גם החברה מסביב כבר לא רואה בשירות בצבא ערך עליון.
גם העניין הזה - כמו המוטיבציה לשירות - לא יככב במערכת הבחירות. הרבה יותר סקסי לעסוק בחמאס, בחיזבאללה ובאיראן: זה מביא מנדטים, ועושה כותרות. את הבעיות ישאירו לצה"ל. עם דרישה לנצח, כמובן. •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
