עמוס בעל החלומות: הסופר והמנהיג

1.מאז הרומנטיקה האירופית, זה כמאתיים שנה איןבספרות המערביתמעמד דומה לסופר או משורר לאומי, כפי שנודע אצלנו בתקופה המקבילה. עִם התחייה הלאומית, קיבלו אצלנו הסופרים והמשוררים את תפקיד הנביאים התנ"כיים, במובן של "הצופֶה לבית ישראל", המזהירים את העם מפני סכנות ועוסקים בשאלות הקיום והרוח העמוקות שלו.

עמוס עוז לא עמד בראש תנועה פוליטית, אבל השפיע על ההיסטוריה המתחדשת שלנו יותר מהרבה מנהיגים פוליטיים שקמו לנו. מבלי שתבע זאת, היה במפעלו הספרותי, העיוני והאינטלקטואלי משום תביעת מנהיגות. מנהיגות במובן ההיסטורי של הנביא העומד מול המלך. במשך יותר מדור, עיצב עוז ושייף וניסח את האידיאולוגיה של הזרם המרכזי בשמאל הציוני. בספריו, מאמריו, נאומיו ושיחותיו - בין השאר עם ההנהגה הבכירה של ישראל - הוא כתב פרקים שלמים בהיסטוריה המתחדשת שלנו. רבים מהכיוונים שדחף אליהם, לא היו לרוחו של חלק ניכר בעם, אבל זה גורלו של איש רוח אמיתי, שלא נרתע מלהתקשר בקשרי מלחמת הדעות והרוח.

בניגוד לחלק לא מבוטל מממשיכיו, עוז לא משך ידו מעיסוק רציני בספרות היהודית לדורותיה. הוא לא חדל מלהשתאות על פלא קיומו של העם היהודיופלא תחייתו, ובתוכם סיבוכי הקיום העכשוויים. זו תמצית ספריו, והם ילוו אותנו גם הלאה.

2.בפרספקטיבה של יותר מדור, אפשר לומר שעמוס עוז מעולם לא התייאש מאיתנו. לא רק נביא זעם היה, אלא גם מי שהגן על ישראל בעולם. כלפי פנים ייסר אותנו פעמים רבות, אבל כלפי חוץ הופיע כציוני נלהב. הנה סיפור: בימי מלחמת לבנון הראשונה שהה עוז בשבדיה; לא מחובבות ציון באירופה. בתשע בערב התראיין לטלוויזיה השבדית בזמן צפיית שיא. תגיד, פנתה אליו המראיינת, בימים אלו אתה לא מתבייש להיות יהודי, אנשים מבני עמך מעורבים בהריגה. ועוז ענה: יש לי חדשות בשבילך; ישראל אינה מדינה נוצרית ולא תהיה כזאת, למרות שקשה לכם לחיות עם זה. אנחנו לא מושיטים את הלחי השנייה. למחרת הוזמן למשרד ראש הממשלה, אוֹלוֹף פאלמֶה. אני המום, הטיח בו רה"מ השבדי, איך יכולת להגיד שלהרוג זה לא מנוגד ליהדות, מה עם עשרת הדיברות? ועוז השיב: אדוני רה"מ, אין דיבר כזה בכל התנ"ך. הלך פאלמה והביא את התנ"ך המתורגם. הנה, אמר: "Thou shalt not kill". נכון, אמר עוז, זה בתרגום שלכם, אבל לא במקור. אצלנו כתוב "לא תרצח" - "Thou shalt not murder". אין שום קרבה אטימולוגית בין לרצוח לבין להרוג. להרוג, הורגים אצלנו, וזה לא רק מותר, אלא מצווה: הקם להרגך, השכם להורגו. פאלמה היה המום עכשיו יותר. הוא סגר את התנ"ך ושאל: מר עוז, אתה בטוח שהגרסה שלכם היא הגרסה הנכונה של התנ"ך...?

3.עמוס עוז היה הדמות שהתווכחנו איתו בימי התבגרותנו בישיבה התיכונית בפרדס חנה אי אז בשנות ה־80. שאלתו "היכן הסופרים שלכם?" בספרו הצנום "פה ושם בארץ ישראל", ננעצה בנו כמדקרות חרב, ועלבונה צרב בנו. אחר כך הגיע הנאום ההוא בכיכר מלכי ישראל ששלח חצי מעם ישראל למרתף אפל ועורר בנו זעם; זעם פורה. קראנו בספריו כמו בדף תלמוד; הם גרמו לנו להתפלפל ולתרץ ובעיקר הם דחפו אותנו לפעולה. לא פעולה פוליטית; היה לנו די מזה. עוז דחף אותנו לפעולה רוחנית אינטלקטואלית כתשובת נגד. באחרית ימיונפגשנו בביתו בתל אביב. עד מהרה פינתה החשדנות את מקומה לשיחה ערה ומרתקת. צלול, בהיר, איש שיחה חד, שש אלי פולמוס, לא עושה הנחות לבן שיחו ומקשיב. בעיקר השתאיתי מסקרנותו הבלתי נדלית. דיברנו הרבה מעבר לזמן שנקבע ונפגשנו שוב והתכתבנו. אני מודה: התאהבתי בו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

בספרו החשוב, "הבשורה על פי יהודה", אומר אחד מגיבוריו: "בעלי חלומות הם אנשים המאחרים תמיד". יהי זכרו ברוך.