אורלי קראוס ויינר || בת 59. סופרת. תושבת תל אביב. נולדה ברמת השרון. גרושה פעמיים ואם לבת. עבדה כעיתונאית ב"חדשות" וב"דבר ראשון" ופרסמה 17 ספרים. ספרה החדש, "מפורסמת בעל כורחה", יצא השבוע לחנויות
מתי בפעם האחרונה הציעו לך להשתתף בריאליטי?
"לפני שנה. הציעו לי את 'המירוץ למיליון' ו'הישרדות' וסירבתי. אני תכף בת 60, ואני לא צריכה הרפתקאות יותר. הייתי דיילת שבע שנים, וחו"ל בחינם לא עושה לי את זה. אני מבינה את מי שהולך להשתתף בשביל הכסף או בשביל הפרסום, כשיש לך משהו למכור זה הגיוני, אבל אני מוכרחה לומר שגם בתור צופה אני לא רואה ריאליטי. זה נראה לי משעמם. יש לי מספיק דרמות משלי".
מתי בפעם האחרונה היית מאוהבת?
"לפני חודשים נולד לאחיינית שלי בן, ואפשר להגיד שהתאהבתי בו. מהראיון שלנו אני הולכת ישר לעשות לו בייביסיטר. הוא הנכד הראשון של המשפחה, ואני כמו סבתא שנייה עבורו, ככה זה אצלנו".
ועכשיו ברצינות, מתי בפעם האחרונה היית מאוהבת בגבר?
"הייתי מאוהבת בגילי, כשהוא חזר לחיים שלי אחרי עשור. הכרנו לפני 36 שנים, היינו זוג לפני 34 שנים, ועכשיו אנחנו יחד כבר 11 שנים - מתוכן היינו שלוש שנים וחצי ברומן טרנס־אטלנטי, כשהוא חי בארה"ב ואני כאן. זה היה סיפור רומנטי ויצא ממנו גם הרומן שלי, 'מה שצריך לקרות'. עכשיו גילי גר פה בארץ, קנינו דירה יחד ברמת הטייסים, והוא עובד בקיבוץ שובל ואנחנו במין הסתגלות. בגלל ההיסטוריה שלנו האופציה של להיפרד לא על הפרק, וזו הפעם הראשונה שבה אני לא רואה באופק את הגבר הבא".
מתי בפעם האחרונה לימדת בכיתה?
"ב־2001, בתיכון בליך ברמת גן. הייתי מורה נערצת לספרות. לימדתי את 'אנטיגונה' בכיתות ט', וזה נורא שעמם אותי כתלמידה, אז החלטתי שקודם כל אספר להם את תולדות אדיפוס. בצלצול הם לא זזו. 'המורה, זה כמו טלנובלה', הם אמרו, וצדקו. גם טלנובלות מבוססות על מיתולוגיות, על התנ"ך ועל הטרגדיות. אף אחד לא המציא משהו חדש במאות האחרונות. אחרי שנה עזבתי את ההוראה. זה היה נורא קשה ללמד 35 תלמידים. גם כשהיו 30 תלמידים נלהבים, החמישה שלא רצו ללמוד הרסו לכולם".
מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?
"כשהבת שלי רוני התגייסה, ב־2011. היא התחילה לבכות - וגם אני. היא היתה מאוד נחושה להיות סמב"צית ח"יר ועברה את השירות עם 'עמוד ענן' ואלף הסלמות. דאגתי לה מאוד, לא ישנתי".
מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית ילדותך?
"בגיל 9, כשעזבנו את הבית ברמת השרון ועברנו לפתח תקווה. אחר כך בנו שם איזו וילה נוראית. הבית שבו גדלתי היה ברחוב עזר, קרוב לקולנוע 'כוכב'. השכונה היתה הרבה חול, והסתובבתי שם רק במכנסיים קצרים ופלסטרים על הרגליים. אפילו שהייתי בת וכולם היו בנים, אני לימדתי אותם תעלולים. הייתי מנהיגה. סבא וסבתא שלי נשארו בפתח תקווה, ומאוד אהבתי לבקר אותם אחרי שעזבנו. הם דיברו בעיקר הונגרית, והם היו הדבר הכי כיפי שהיה לי בחיים".
מתי בפעם האחרונה סבלת מחרדות?
"אני חרדתית, אבל עם השנים אני סובלת פחות. כשגל טיילה בדרום אמריקה, היו לי חרדות קשות, זה היה ב־2014. עשיתי לה חבילת שיחות מטורפת, כדי שאוכל לדבר איתה בכל זמן נתון. מאז לקח לי כמה שנים לישון בשקט, והיום אני ישנה. הרלן קובן כתב שהעולם מוכיח שכל הדואגים הם הצודקים. הכל רנדומלי ונזיל, הכל יכול לקרות בשנייה, ואצלנו חצי מדינה חיה על ציפרלקס וזה לא סתם. אני מבינה את זה, הכל מלחיץ, וליבי עם כל האימהות והאבות שילדיהם משרתים בצה"ל".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבילוי?
"לפני שלושה שבועות. חגגנו לי יום הולדת 59 במסעדה עם המשפחה, והיה נורא כיף. אבל אני הכי אוהבת לרקוד. בן הזוג שלי רוקד טוב - אבל הוא אוהב לרקוד עם החבר'ה. מבחינתו, אם נלך לרקוד רק שנינו זה מוזר, אז הוא ממציא תירוצים ומעצבן אותי. אבל אם אני אלך לבד, הוא יקנא".
מתי בפעם האחרונה פגשת את בתך?
"היום בבוקר, אנחנו גרות יחד. כיף לנו לעשות דברים יחד, וגם החברים והחברות שלה מתים עלי. גל היא מלצרית בבראסרי, בת 25 וחצי. היא חיה את החלום התל־אביבי במלוא עוצמתו, ועכשיו היא נרשמה ללימודי קולנוע.היא נוהגת לקרוא לי 'אמא פדיחות', אבל יש בינינו קשר שלמעטים יש עם הילדים שלהם. אבל יש מחיר לסימביוזה. לא רציתי ילדים הרבה שנים כי במקום עמוק ולא מודע הבנתי שילדים בעצם מפקיעים ממך את האושר. האושר שלך כבר לא בשליטתך".
הטענה היא שילדים גם עושים אותך מאושרת.
"לדעתי, הורים ליותר מילד אחד צריכים לקבל את פרס ישראל. כל העסק את מי אתה אוהב יותר, זה קשה. ואתה רוצה לתת להם הכל - איך נותנים הכל ליותר מילד אחד?"
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"אני מתפללת בכל יום שישמרו עלי ושישמרו על האהובים שלי, אבל לא בצורה מסודרת, זה יכול להיות גם במיטה לפני השינה. לבתי כנסת אני לא הולכת. עכשיו הייתי בחתונה של מישהי מהצד הבוכרי שלי, למרות שבעיקרון אני לא הולכת לחתונות עם הפרדות בין נשים לגברים, ואני לא אוהבת את ההפרדה גם בבית הכנסת. יש לי חברה רוחניקית שלומדת קבלה, ואני עושה אצלה קורסים, ומבחינתה אני כבר מכשפה דרגה 4, יש לי מטאטא פלטינה. עכשיו אני לומדת אצלה רפואה קבלית".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם אבא?
"יום לפני פטירתו, ב־2004. חגגנו את יום ההולדת של אמא שלי מרים אצל אחותי בחצר. זו היתה שבת כיפית של חורף אביבי, ואבא שלי דיורי הלך עם הליכון, התחבקנו והוא התחיל ללכת לדרכו, ולא העליתי על דעתי שהוא ימות למחרת. אבא שלי היה הונגרי עם הרבה חוש הומור. בכל יום הולדת הוא הוריד שנה, הוא ביקש נר אחד פחות, הוא התעקש על זה - וככה הגענו לשנת האפס. לא הצלחנו להגיע לזה בעצם, כי הוא נפטר בדיוק כשזה היה המועד.הוא היה ניצול שואה, קוּל וגאון ששלט בכל התחומים, במדעים וגם בהומאני. כשהייתי באה לבקר אותו מהאוניברסיטה ומספרת לו מה למדתי על קאנט, הוא היה מספר לי עליו, את העקרונות שלו. המקצוע שלו היה מכונאי, מכיוון שהיתה חסרה לו שנה של לימודים להיות מהנדס. בפועל הוא המציא מכונות שייעלו את העבודה, בעיני הוא היה סטארטאפיסט שהקדים את זמנו".
מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל רופא?
"עכשיו, עקרו לי שן בינה. הרופא נתן לי גז צחוק, אבל זה היה נורא. עשו לי גם ניתוח פוליפ על הענבל לפני חודש והורידו לי אותו. בכלל, יולי היה זוועות מבחינה בריאותית. מאז הייתי בביקורת על הפוליפ, והוא שפיר והכל בסדר. אמרו לי להפסיק לעשן, ומאז אני עם סיגריה אלקטרונית".
בעבר הפסקת לעשן, חזרת, וגם עברת אירוע לב לפני תשע שנים.
"נכון, אבל היום הכל פיקס, והלב שלי נקי, אחרי שעברתי פרפור פרוזדורים לפני תשע שנים. זה לא חזר מאז ברמה שאני צריכה אשפוז. אבל אני עם אור אדום חדש, והרופאים אמרו לי להפגין יותר כוח רצון ולהפסיק לעשן. הסיגריה האלקטרונית נחמדה, אבל היא לא מדכאת תיאבון, וזו בעיה".
מתי בפעם האחרונה חשבת על ניתוחים פלסטיים?
"לא זוכרת. לא ברור לי העניין הזה בגילנו של הניתוחים. אני רוצה להיראות נורמלי וסביר, אבל לא מעניין אותי יותר מזה. פעם היה לי חשוב שכולם יסתכלו עלי כשאני נכנסת, והיום זה לא מענייין. חשוב לי שיקשיבו לי. רזיתי לבד בסדרי גודל של 15 ק"ג בכל פעם שהיה לי משבר, כשהייתי בדיכאון, בשני הגירושים שלי, ועכשיו, ממש לא מזמן, כשהבנתי שאי אפשר להתפרנס יותר מספרים".
למה אי אפשר?
"המצב היום הוא שילוב של המון דברים ונתונים שאי אפשר להתווכח איתם. ב־2007, כשיצא 'דיוקן הונגרי', הרווחתי איקס בשנה, נגיד קרוב ל־100 אלף, וזה רק מספר אחד. הקפדתי לכתוב ספר אחד בשנה וזה הלך טוב. היום הסכום הוא רבע איקס. אלה סכומים שאי אפשר לחיות מהם".
אז מה עשית?
"החלטתי לעבוד בעבודה נוספת. במקביל לכתיבה. הדבר היחיד שעשיתי בשנים האחרונות היה ללמד, אז חזרתי להוראה. היום אני מלמדת ילדים חולים באמצעות האינטרנט. זה פשוט מדהים. אני מרגישה ממש שליחות ומצווה ויש לי סיפוק ענק מהעבודה. אני שמחה לפגוש כל ילד שמחכה לי, וכל התקדמות איתם מרגשת אותי. אלו ילדים מתוקים ואסירי תודה על כל דבר שאת עושה בשבילם".
זה מתחבר לסיפור המשפחתי שלך.
"נכון. אחותי אגט היא חולת כליות, והיא למדה לבד בבית. היא איבדה את שתי הכליות ועברה במרוצת השנים שתי השתלות כבד. היא לא יכלה שנה שלמה להיות עם קהל, והיא למדה בבית בכוחות עצמה. היום אני מבינה אילו כוחות נפש צריך בשביל זה. זה לא טריוויאלי".
מתי בפעם האחרונה התמכרת לסדרת טלוויזיה?
"עכשיו, אנחנו רואות 'בנות גילמור' בנטפליקס. אני בעונה הראשונה וגל גם צופה בה. אני צופה בלילה, אני לא יכולה לראות טלוויזיה כשיש אור בחוץ. אני אומרת שזה אנחנו בנות גילמור, אם ובת מאוד קרובות שלא מפסיקות לדבר, ואנשים ששמעו אותנו אמרו לנו שאנחנו באמת כמוהן".
מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש שלך?
"היום. אני בודקת בכל יום. ב־1 בחודש אני בודקת שיורדת המשכנתא וב־15 אני בודקת שהוויזות יורדות. אני בן אדם מאוד אחראי, ואין לי בסביבה אף אחד שאני יכולה לסמוך עליו. אני כאילו חיה עם שני ילדים, הבת שלי ובן זוגי, אף אחד לא לוקח אחריות, אז אני המבוגר האחראי בסוף".
מתי בפעם האחרונה כתבת?
"היום. אני מאוד נהנית מהכתיבה. כשאני נכנסת לספר היום זה להיכנס לעולם שלי. הכתיבה שלי זה אסקפיזם בשבילי, ואני לא מבינה סופרים שקשה להם לכתוב. נכון שצריך להבין את החיים וצריך גם לעבור כאבים, אבל עדיין זה לא צריך להיות בייסורים. אני אוהבת לכתוב, ובגדול הגשמתי כבר את כל החלומות שלי, ואפילו מרגישה שהגעתי יותר רחוק מאשר יכולתי לחלום".
מתי בפעם האחרונה שמחת שאת ישראלית?
"אני שמחה בכל יום. כשאני נכנסת לתל אביב, כשאני הולכת לים, וכשקורים לי דברים טובים. בעיקר כשאני רואה אנשים שעוזרים, כמו שקרה לי. לא מזמן נפלתי , פספסתי מדרגה והשתטחתי ברחוב בן־גוריון בתל אביב. יצאו אנשים מחנויות ליד, טיפלו בי ולא עזבו אותי עד שעמדתי על הרגליים. זה משהו שקורה רק בישראל, עזרה הדדית ואנשים שבאמת אכפת להם".
מתי בפעם הראשונה טסת כדיילת אוויר?
"הייתי בת 25, וזו היתה טיסה לניו יורק. נחשבתי לדיילת די זקנה. היה לי מאוד נחמד להיות דיילת, אהבתי את זה, ועוד קודם לכן הייתי המלצרית הכי מבסוטית בארץ. אבל אהבתי כדיילת גם את זה שהיו לקוחות מעצבנים. קיבלתי החלטה עקרונית לא לקחת אישית שום דבר שאומרים לי. למדתי את זה במלצרות, וכל 'טיסות השוקולד' עברו לידי. אני תמיד הייתי נחמדה, ניסיתי לקחת הכל ברוח טובה, גם אנשים שהיו להם טענות ותלונות. אני אוהבת אנשים ותמיד מבינה אותם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו