"את התפקיד הראשון שלי בהבימה עשיתי כשאני בקושי יודעת עברית"

בתחילת שנות ה־50 אני ובעלי, צבי שטולפר ז"ל, היינו שני שחקנים צעירים בתיאטרון הלאומי היהודי של רומניה. זה היה בתקופה שבה הגבולות היו סגורים ולא היה קשר עם העולם הקפיטליסטי. כשהחלה העלייה הגדולה לארץ ישראל בסוף שנות ה־50, החלטנו להצטרף.

לאורך השנים שאלו אותי: "אם שניכם הייתם שחקנים מצליחים שם, למה עליתם?" ואני תמיד השבתי שמי שלא היה אף פעם במשטר קומוניסטי, לא יבין זאת. לא רצינו להיות מיעוט, רצינו לחיות במדינת היהודים.

עלינו ארצה במארס 1961. התארחנו בדירת אמו של צבי ברחוב ריינס בתל אביב, ואני זוכרת שמייד אחרי חגיגות פורים בכיכר דיזנגוף, אמר לי בעלי: "אנחנו חייבים ללכת לאולפן, אני לא יכול לחיות בְּמקום ולא לדעת את השפה'. היינו נחושים בדעתנו לא להתחיל לשחק ביידיש אלא בעברית, בדיוק כפי שיעצה לי אמי, שהיתה שחקנית נפלאה ואישה חכמה. היא אמרה: "ככה תוכיחו לאחרים ולעצמכם שאתם מסוגלים".

בעלייה הגדולה מרומניה היו הרבה שחקני תיאטרון ואמנים. התקשורת פה הכירה אותי עוד מההצגות ברומניה, ואת צבי הכירו כיוצר צעיר. עוד ברומניה שמענו על חנה רובינא, ואמא שלי הודיעה לי שהדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיעה לתל אביב זה לגשת אליה ולתת לה זר פרחים. כך נולד המפגש הראשון שלי עם הבימה: הלכתי לשם, נתתי לחנה את הזר, והיא מאוד שמחה, הביטה בי ואמרה לי: "וואו! עיניים כאלה תמיד רציתי שיהיו לי".

אחרי ארבעה חודשים באולפן, בינואר 1962, כשאני בקושי יודעת עברית, עשיתי את התפקיד הראשון שלי בהבימה. גילמתי את אווה בהצגה "אדון פונטילא ומאטי משרתו" של ברטולט ברכט. לאחר מכן עשיתי את התפקיד הראשי של חוה ב"בראשית" - הצגה שהפכה להצלחה פנומנלית, ושבעקבותיה זכיתי בפרס קלאוזנר לשחקנית השנה. לאט־לאט התחלתי לעבור בהבימה מתפקיד לתפקיד. אחרי שלוש שנים בארץ, צבי ואני העלינו מופע זוגי ביידיש.

זכיתי לגלם בהבימה תפקידים משמעותיים וקלאסיים במחזות מצוינים, ובהם "אמא קוראז'", "הכיסאות" של יונסקו, "ביקור הגברת הזקנה", "מלאכת החיים", ההפקה הראשונה של המחזה המצוין של חנוך לוין "פילומנה", "סיפור פשוט", "המלט", "מירל'ה אפרת", ועוד רבים.

לאורך השנים, ובמיוחד בשנים האחרונות, שיחקתי בכמה הצגות במקביל. כיום אני משחקת ב"פתאום הגיע סתיו", "משהו טוב", "שלוש אחיות" ו"מה עושים עם ג'ני" בהבימה, ובהצגה "רביעייה", עם מרים זוהר, אילן דר ואלברט כהן, שאיתה אנחנו רצים בכל הארץ. נוסף על כל זה נכנסתי לחזרות להפקה חדשה, "המלך ליר", שתעלה במסגרת שנת ה־100 של הבימה ומהווה עבורי אתגר אמיתי. 

אחרי כל כך הרבה שנים, הבימה הפך להיות הבית השני שלי. כשהופעתי עכשיו בחגיגות ה־100 לתיאטרון, התרגשתי מאוד. רגע מרגש נוסף בקריירה היה כשקיבלתי את פרס ישראל ב־1987. עבורי, זו היתה החותמת לכך שהאומה מכירה בי. זה היה מעמד מרגש במיוחד.

בשנת 1957, עוד לפני שעליתי לארץ, התמודדתי ברומניה בתחרות של יוצרים צעירים שהגיעו מכל רחבי המדינה. זו היתה תחרות בין התיאטראות בכל השפות שפרחו אז, בין שחקנים ויוצרים עד גיל 28. אני השתתפתי במחזה "אנה פרנק", גילמתי את אנה וזכיתי במקום הראשון ובהכרה ובפרסום בכל רומניה. מאוד התרגשתי על הזכייה, אבל כשקיבלתי את פרס ישראל, ההתרגשות היתה גדולה יותר.

הסיפוק הכי גדול שלי הוא ההכרה והאהבה שאני מקבלת מהקהל, שליווה אותי מההתחלה ועד היום - קהל שאוהב אותי ומאחל לי אריכות ימים על הבמות. הכרה נוספת לאהבת הקהל והמדינה קיבלתי עם הודעתה של שרת התרבות מירי רגב, שאני צפויה להדליק משואה בטקס יום העצמאות בחגיגות ה־70 למדינה, הודעה שריגשה אותי מאוד.

•  •  •

ליא קניג (88) מכונה הגברת הראשונה של התיאטרון הלאומי, כלת פרס ישראל לתיאטרון. נולדה ברומניה להורים שחקנים ושיחקה שם בתיאטראות מגיל צעיר. עלתה לארץ ב־1961 עם בעלה, השחקן צבי שטולפר, וכעבור שנה החלה להופיע בהבימה. משחקת בתיאטרון 56 שנים, שבמהלכן גילמה מגוון עצום של תפקידים, עד לימים אלה. שיחקה גם בקולנוע ובטלוויזיה. נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות ה־70.