אנחנו כאן: הזעקה של יהדות ארה"ב

יהדות ארה"ב הגיעה מכל עבר. שנה אחר שנה. ועידה אדירה גם במונחים אמריקניים. שלושה וחצי ימים שבהם הממסד היהודי־אמריקני התכנס למפגן עוצמה, "אנחנו פה" וכדאי לממשל האמריקני להתחשב בנו.

ואכן, בזה אחר זה עברו בסך כל גדולי הפוליטיקה האמריקנית להביע את מחויבותם לברית בין ארה"ב לישראל. הסנאטור הדמוקרטי האמיץ רוברט מננדז (הצביע נגד העסקה עם איראן) אמר שארה"ב תהיה בטוחה יותר אם ישראל תהיה בטוחה יותר.

סגן הנשיא פנס ציטט מספר דברים את הפסוק: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ" - הוא ראה בהקמת מדינת ישראל נס, שהגשים את הנבואה העתיקה הזאת.

נאום רה"מ - רגע השיא

לא רק יהודים היו בכנס, אלא המון לא־יהודים, שהמשותף להם ולעמיתיהם היה ההבנה שישראל היא היום המוצב הקדמי במלחמה העולמית על החופש ונגד העריצות האסלאמיסטית.

מבחינה זאת, נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בסוף הוועידה - היה גם השיא שלה. רה"מ עזב את הדפים והסתובב על הבמה, מציג לראווה את הישגיה של ישראל.

הביטוי "אור לגויים" במשנתו המדינית הוא תרומת ישראל בתחומים רבים להטבת העולם - מים לצמאים באפריקה, טכנולוגיה עילית לרפואה ועזרה מודיעינית לסיכול פיגועים ברחבי העולם.

חילופי הדורות

כתבתי אתמול שהפער בין יכולותיו ומעמדו העולמי של נתניהו לבין יום קטנות של חקירותיו בישראל הוא כאב גדול. הפער (והכאב) בולט עוד יותר על רקע נאומי הפוליטיקאים הישראלים האחרים. זה במישור הגלוי של הוועידה.

במישור העמוק יותר - עתים סמוי מן העין - הדור הצעיר לא שותף לחוויית הנס של הקמת המדינה היהודית. קיומה מובן מאליו עבורם. גם השואה, כגרעין זהות מעצב, מתרחקת.

מדובר בחוסר לימוד, חוסר ידע, ובעיקר חוסר עניין להתעסק בשאלת הזהות. משום כך, לא רק היחס לישראל מתעמעם, אלא היחס לזהות היהודית.

דרוש מהפך בגישה

מכאן גם ההיעלמות השקטה של עשרות אלפי מבני עמנו מדי שנה. היחס כלפי ישראל - הפעילות למענה - יכול להיות מרכיב זהות גם אצל הצעירים. לשם כך דרוש מהפך בגישה.

ישראל כמדינת העם היהודי צריכה לשאת על שכמה את המשימה החשובה הזאת. מיזם לאומי יהודי כלל עולמי.

יהדות ארה"ב זועקת. אחרי שנים של תמיכה מצדה, האם נשכיל להיחלץ לעזרתה?