עד שהופיע אלבום הבכורה של החצר האחורית, לפני ארבע שנים, היתה הדג נחש הלהקה החשובה בישראל. "החצר", עם המוזיקה של תומר יוסף, איתמר ציגלר וגדי רונן והטקסטים של יעקב רוטבליט, כמו המשיכה את המגמה של "הדג", עם שירי מחאה, כתיבה טובה והרבה גרוביות וחן, שהצליחו לחלחל לתוך המיינסטרים. נכון, הדג נחש מוכרת ומצליחה יותר, אבל אולי האלבום השני של החצר האחורית, שהוא בקלות האלבום החשוב שיצא כאן לאחרונה (עד לאלבום הקרוב של הדג נחש עצמה, שצפוי בהמשך השנה), יסייע לה להדביק חלק מהפער.
זה לא מקרי שמדובר בשתי להקות שצמחו מתוך עולמות הגרוב - מרגאיי, מהיפ הופ, ובמקרה של "החצר" כמובן גם מפולק ומרוק. בשני העשורים האחרונים עבר שרביט המחאה מהרוקרים של שנות התשעים לראפרים ולזמרים, שסיפקו סופגנייה מתוקה ומרקידה שבתוכה מסרים חתרניים.
בדור שגדל בישראל המפוכחת שאחרי רצח רבין אפשר לראות בדג נחש ובחצר האחורית חוליות שמקשרות - גם כרונולוגית וגם מבחינת האמירה והגרוב - בין שבק ס' בקצה אחד לבין התקווה 6 וקפה שחור חזק (ונצ'י נצ' וטונה). כל זה נכון לגבי הקצה השמאלי בסקאלה של מוזיקת המחאה, כשבאגף הימני נמצאים כוחות חזקים לא פחות דוגמת סאבלימינל והצל.
הבסיס למוזיקה של החצר האחורית באלבום החדש, כמו באלבום הראשון, היה ונותר המילים הנוקבות של יעקב (יענק'לה) רוטבליט, מגדולי הכותבים במוזיקה הישראלית. רוטבליט, שכתב ושר שירי מחאה מאז שנות השבעים ("כך שחררתי את ירושלים"), מצא בשותפים הצעירים, יוסף, ציגלר ורונן, נתיבים חדשים להביע בהם את הביקורת המושחזת שלו.
החיצים ששולח רוטבליט ללב הקונצנזוס הישראלי מיתרגמים באלבום הזה לשירים קליטים, שמספקים הצלילים של שלושת המוסקטרים. השלושה, שחולקים כאן לחנים ושירה, מרימים את השירים שלו מדף הנייר אל הרגליים המקפצות והידיים המונפות, שמעל רצפות המועדונים ומדשאות הפסטיבלים.
נדמה שרוטבליט מקדיש שיר כמעט לכל תופעה בישראליות העכשווית, עם ביקורת מהצד השמאלי. המהגרים מאפריקה ("הפליט"), ניצחון הימין והדת ("האור החדש"), הביטחוניזם והמיליטריזם ("כל האופציות על השולחן"), הכלכלה והביורוקרטיה ("עובר ושווא"), איכות הסביבה ומכירת אוצרות הטבע לטייקונים ("מי הרג את ים המוות"), הגלובליזציה ("העולם שקוף") והתחושה שהזמן הולך ואוזל ("בשעה מתאחרת").
ב"שעת הזאבים" הוא כותב: "והמשכיל בעת ההיא יידום / והחכם בעת ההיא יסתום / ובחדרם החם יסתתרו האוהבים / זו שעת הזאבים". באותו השיר הוא גם מבכה את מצבה של ירושלים מכורתו, וקורץ לנעמי שמר: "ואת שבויה בחלומה / של העיר שהיתה פה קודם / לאן היא נעלמה?" אכן נוקב.
לפעמים זה מטלטל ממש כמו ב"הפליט", לעיתים סרקסטי כמו ב"כל האופציות על השולחן", לפעמים פיוטי כמו ב"השעה מתאחרת" ו"הפילוסוף", שמושפע מאלתרמן. לעיתים יש גם חריגה הצידה, למשל ב"אהבה שמימית" (שהופיע ממש לאחרונה באלבום של יוני רכטר בלחן אחר בשם "מדריך תיירים לירח") - שמציע בריחה רומנטית מהמציאות.
ולמרות שהוא במהותו סאטירי, רוטבליט הוא גם משורר לירי. לפאנל של "גב האומה" זה פחות מתאים, אבל אולי שיר של החצר האחורית עוד יצליח להשתחל ל"ארץ נהדרת", כפי שכמובן קרה בעבר לדג נחש.
המוזיקה של יוסף, ציגלר ורונן עושה עבודה טובה. אם התפקיד שלה בחצר האחורית הוא להנגיש את הטקסטים לקהל, הרי הם יכולים לגרום גם למי שפחות מתעניין במילה הכתובה להרגיש את המסר באמצעות האווירה. שלושתם מלחינים היטב וגם מבצעים יפה. מובן שבתחום הזה יש ליוסף, סולן הבלקן ביט בוקס, יתרון, אבל גם השניים האחרים לא מפספסים, ולראיה רונן פותח את האלבום עם "העולם שקוף", שמסתמן כלהיט המוביל.
יש כאן רגאיי ופאנקי ופולק ורוק ושילובים ביניהם, לעיתים עם אווירה מעט מיושנת, עם קסם של פעם, שהקאבר ל"לשרוק בחושך" של אריק איינשטיין משתלב בה היטב. הקאבר הזה הוא סוג של הברקה, שמאירה מחדש שיר יפה אבל נשכח מהרפרטואר העצום של איינשטיין המנוח.
האלבום נחתם ב"נגמרה המסיבה", שכתב רוטבליט ללחן ישן של שמוליק קראוס, שיר שנשמע כמו קינוח מצוין להופעות של ההרכב. גם הוא כולל מילות תוגה על מדינה שהיתה ואיננה עוד, כמו "החלום היה גדול / יותר מכל שבריו / המחר של האתמול / מתבזבז עכשיו". מובן שבאגפים האנטי־ממסדיים והשמאליים כבר כעת מורגשת התלהבות גדולה מהאלבום, חלקה מוצדקת, רובה מבוססת על החיבור המוצלח שבין המילים של רוטבליט לצלילים של שותפיו ועל התחושה שאכן נגמרה המסיבה.
החצר האחורית, "החצר האחורית 2", הוצאה עצמאית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו