החלונות הבינוניים

הרעיון והיוזמה לאלבום המחווה לחלונות הגבוהים "התשמע קולי" ראויים. "החלונות הגבוהים", האלבום היחיד שהוציא ההרכב המיתולוגי לפני 50 שנה, הוא לבטח אחד האלבומים החשובים בתולדות המוזיקה הישראלית. החיבור המיוחד בין שמוליק קראוס כמלחין עם טובי הכותבים והנגנים של התקופה, ההרמוניות הקוליות של אריק איינשטיין כסולן עם קראוס וג'וזי כץ, הוא שילוב שהוליד שירים מופתיים. זאת היתה רומנטיקה צעירה במיטבה, שדיברה לדור שנולד עם קום המדינה, עם גיבורי תנ"ך בגובה העיניים, שירי משוררים ושירי ילדים ואפילו ביקורת פוליטית חנוך־לוינית. 

זה האלבום שבו התפוצצו לראווה הלחנים הקליטים שאגר קראוס, היוצר, משך שנים, האלבום שבו איינשטיין הפך מזמר ארץ־ישראלי לזמר ישראלי, ושבו הציגה כץ לראשונה את מודל נערת־זמרת הרוק, שאינה בוגרת להקה צבאית. התואר "אלבום הפופ הישראלי הראשון" ראוי לתקליט שהעניק פסקול לישראל המתבגרת, זו שאחרי מלחמת ששת הימים, עם שנות האופוריה המפורסמות. עד היום הוא נשמע נפלא, מעין גרסה מקומית לביטלס.

מאז הצמיחו זרעי המוזיקה הפופולרית שהופצו באלבום שדות מרהיבים של מוזיקה ישראלית מגוונת, ובהתאם לכך רשימת האמנים שמככבת באלבום המחווה, שהפיקה גלגלצ, מגלה פסיפס מעניין ועשיר של ז'אנרים וקולות, גילאים וגישות אמנותיות. 

אין ציפייה שאלבום כזה יישמע קוהרנטי והוא מייצר סקרנות גדולה, בין השאר כי בפני משתתפיו עומר האתגר לרענן את הנוסטלגיה ולהוליד כיסוי יפה ואיכותי, שמצד אחד לא נשמע דומה מדי למקור (כי אז מה הטעם), ומצד שני שומר על התכונות הבסיסיות של השיר שהפכו אותו לנכס נצחי. או במילים אחרות - ליצור ביצוע שיגרום למאזין ליהנות מהגרסה המחודשת, בזמן שהראש והלב זוכרים את המקור בהתרפקות.

מובן שיש גם משמעות גדולה להתאמה בין השירים למבצעים. "יחזקאל" של תערובת אסקוט - שכבר ביצעו בעבר את "גברת לוין" של השלושרים - דומה מדי למקור ולא מספיק אלטרנטיבי, כך שהוא לא מצליח לבטא את העצמאות של דמות הנביא היוצאת מהטקסט, שבגללה נפסל השיר לשידור בזמנו. חבל. אבל בהינתן שמדובר באלבום מיינסטרים שנוצר על ידי תחנת להיטים, הקאבר סביר. 

לעומתו, גרסת הרגאיי של התקווה 6 ל"אינך יכולה" היא דוגמה לאיך כן מרעננים קלאסיקה ענקית ועדיין שומרים על הרוח ההיא - התמימה והקלילה. אותו הטריק של הרגאיי עובד גם לאליעד ב"כל השבוע לך", השיר שהוא אחיו של "אינך יכולה". תמיד כיף להאזין לאליעד, רגוע וזוהר כאחד, וכאן הוא מרגיע את השיר, אולי יותר מדי, ומוסיף לו כינור מסולסל. נחמד.

הבחירה בשלומי שבן ל"חייל של שוקולד" הלויני מדויקת, והביצוע שלו קודר, מרוחק ועדין. בתקווה ששבן יצרף אותו לרפרטואר הופעותיו. 

דיקלה, הנציגה הבולטת כאן של המוזיקה המזרחית, לוקחת את "אהבה ראשונה" אל העולם שלה ועושה זאת נהדר, בתמהיל המיוחד שלה, שכולל דרמה, עצב, חן וקריצה. גם שמעון בוסקילה לוקח את "ילדה קטנה" לאזור הנוחות שלו, עם גרוב סוחף, גיטרות חשמליות וקולות רקע אוריינטליים יפים. ישי ריבו, דווקא בגלל מי שהוא ובגלל שירת הנשמה שלו, מאיר באור מחודש את "איפה הם כל אבותינו", כמעין שיר שמשלים את "יחזקאל" על כמיהה לאמת התנ"כית העתיקה.

"זמר נוגה", ה־שיר של "החלונות" ואחד הגדולים אי פעם, הוא אתגר לכל מבצע, כי יש דברים מושלמים שלא צריך לגעת בהם. דניאלה ספקטור וגבע אלון עמדו בו חלקית. מראש, אלון הוא לא זמר שמסוגל לדגדג את איינשטיין, אבל ספקטור מפצה על המוגבלת הווקאלית שלו בקולה המלאכי. מוזיקלית הם לקחו אותו לתחילת הסיקסטיז, עם קצב וליווי מעט אפלולי שמזכיר את "Stand By Me" של בן אי קינג, עם סולו גיטרה מתגלגל של אלון ולקינוח הדהוד של המקור ברקע. שיהיה.

גיא ויהל, שהפיקו ליובל דיין את "בובה זהבה", מִזרחו אותו. דיין שרה עם סלסולים וזה נשמע כמעט כמו פרודיה, כאילו זהבה בן שרה "בובה זהבה". בקטע הכלי השיר מתגבר עוד יותר ומאבד מהחן ומהתום שלו. מנגד, את "אז מה", גיא ויהל הטעינו בעודפי תופים וחשמל, לקחו שיר פופ חינני וניסו לעשות ממנו רוק, כמעט גראנג', כרקע לשירה שנשארה רכה, יותר מדי ניינטיז מצידם. לעומתם, "הורוסקופ" של בום פם עם אורי בראונר כנרות, ששר עם עי"ן גרונית, כן מקפיץ את השיר למדרגת הרוק, אבל נשאר באווירת המועדונים של פעם, ולמרות זאת הביצוע לא מספיק כובש.

בהנחה ששום גרסה כאן לא אמורה לנצח את המקור, "התשמע קולי" הוא אלבום סביר, שיכול היה להיות עוד יותר טוב. ואולי כוכבים גדולים ממש הדירו ממנו רגליהם, כי הם יודעים שיש דברים שחקוקים בסלע ובהם לא נוגעים.

"התשמע קולי - גלגלצ במחווה לאלבום 'החלונות הגבוהים'", אמנים שונים, הליקון

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו