את האלבום השני של ג'יין בורדו צריך לשמוע בנסיעה למרחבים המקומיים, לגליל או לנגב, עד שמגיעים לפסגת הר או ללב המדבר, ואז להאזין לו שוב. זה אלבום שבורח מהיום־יום הישראלי הסואן והצפוף, וכבר בפתיחה שלו הם שרים: "שוב בדרכים, שוב בדרכים... ואת העיר השארנו מאחור כמעט, רק בדרכים נמצא מפלט... רק בדרכים נמצא מקלט" ("כמו בהתחלה").
היכן שכולם רואים פקקים, ג'יין בורדו מציעים אופקים, היכן שהמציאות מהבילה וחונקת, הם יוצרים בועה בהירה ונעימה, מנותקת כמעט לחלוטין מההוויה הישראלית המיוזעת, כשמוזיקת הקאנטרי שעליה הם רוכבים כבר תקליט שני ברציפות היא הפסקול המושלם לאותה נסיעה לאינטימיות, לחיבור רגשי ולחיפוש עצמי.
הבחירה של ג'יין בורדו בקאנטרי, בסגנון שאף פעם לא באמת השתרש כאן, היא מראש ניסיון לייצר עולם פרטי שמנותק מהרצף ומהקולקטיב של המוזיקה הישראלית. בזמן שהקולגות שלהם מהסצנה התל־אביבית ומרימון מנסים להינתק מכאן על ידי כך שהם שרים באנגלית, ג'יין בורדו יצרו לעצמם את בועת הקאנטרי שלהם. נכון, יש במוזיקה הישראלית מסורת נאה של קאנטרי, מ"הדודאים" ו"עמק הנהר האדום", דרך אריק סיני, דני ליטני וגרי אקשטיין ועד למאיה איזקוביץ' וקרן פלס, אבל ג'יין בורדו עשו ממנו אמנות עדינה, מעוצבת ואיכותית, שמקבילה לפריחת הז'אנר באמריקה בעידן של קרי אנדרווד, טיילור סוויפט ולהקות כמו ליידי אנטבלום.
זה לא הקאנטרי המוחצן והעסיסי בנוסח קני רוג'רס או דולי פרטון, אלא קאנטרי מופנם יותר, שהוא פופי ורך, והביטוי האישי בו חשוב יותר מאשר חוויית הבידור הססגוני והקיטשי. קו דק ושברירי של אמת מחבר בין הקשיחות של זמרים בנוסח ג'וני קאש לבין הרגישות של דורון טלמון, הסולנית והיוצרת של ג'יין בורדו.
טלמון היא מהיוצרות והזמרות המעניינות שפרצו כאן בשנים האחרונות. כמי ששרה בצורה פופית, תמימה, רכה ומתפנקת, היא מעין אחות קטנה לאיה כורם, דנה עדיני ואפרת גוש. אין בה את הסקסיות של גוש, או את ההתרסה של כורם, אבל היא קסומה בפני עצמה. הקול של טלמון משדר תאהבו אותי כי אני קטנה ומתוקה, אבל גם קצת שובבה. מתחתיו מסתתרת היכולת שלה למרוד.
המרד שלה והכוח שלה הם בחולשה. טלמון היא מעין קארן קרפנטר מקומית, שכאשר היא שרה שכואב לה, והכל כואב לה, היא שרה "אני רוצה דמעות, כמו מפל, כמו מזרקה, כמו מבול, כמו בריכה". קצות העצבים החשופים שלה זועקים בעדינות, זעקה רפה אבל משתקת. זעקה נשית על עולם גברי כוחני, מבלי לומר את זה במילים.
טלמון, כמו גוש וכורם, היא מסוג הזמרות שבא לך לחבק כשאתה שומע אותן שרות. היא המקבילה של המוזיקה המערבית המקומית לעדן בן זקן. זה קורה, למשל, ב"אהבה" כשהיא שרה "וכשאתה רעב וזה הכי חשוב, אוביל אותך לשובע תהיה שמח שוב". זה שיר כל כך יפה, שגם הבנות נחמה היו שמחות לבצע אותו. יפה ממנו הוא שיר הנושא "מה שחשוב". נדמה שהכל כבר נכתב והושר על לב שבור ואהוב שנעזב, ועדיין טלמון מצליחה להרעיד מיתרים ולתבל בהומור: "הלב שלי בפנים נשבר, עכשיו תמיד יהיה לי קר, אהובי כבר לא ישוב, לקח את כל מה שחשוב", כשמה שחשוב הוא הסוודר שנעלם, מה שלמעשה יוצר פרודיה על שירי פרידה. חמוד.
ההומור שורר גם ב"סבא", שיר שמתמודד עם המוות בשילוב בין עצב לחיוך, וטוען שהמוות לא כל כך נורא כי עדיף למות מאשר לחיות בלי אגורה, או לחיות בלי הכרה, והמופרכות מגיעה לשיא ב"עדיף לשכב עמוק בדשא מלישון באלכסון". הקצב המהיר והטקסט השובב יוצרים תערובת מרירה־מתוקה שקשה להתנגד לה. המעריצים שלהם ימותו על זה בהופעות.
ההצלחה של ג'יין בורדו באלבום הראשון אפשרה להם לפתוח כאן עוד יותר את המניפה. "קולנוע לב" הוא גרסה תל־אביבית ל"צ'לסי הוטל" של לאונרד כהן, מהקאברים היותר טובים שעשו לו בעברית. "בכללו", שהלחין ושר הגיטריסט אמיר זאבי בדואט עם טלמון, הוא שיר אהבה מקסים ששווה לחיות עד החורף רק כדי להאזין לו בנסיעה בגשם. ב"מצב הרוח", קאנטרי־פולק קטן ונפלא שכולו חיבור לטבע, טלמון משווה את עצמה לעץ. ב"You Got In" הקאנטרי הופך לרכבת שדוהרת לתוך תהום ולעפיפון שקרוב מדי לשמש, והם מצליחים שלא ליפול לקיטש ולשמור על טעם טוב.
ואז בא השיר האחרון, "הכאב הזה", ומסכם את הסוד של ג'יין בורדו - קטן, יפה, עצוב, הומוריסטי, שלוקח קלישאות (כאב לב, דמעות, הזמן לא מרפא) והופך אותן לתחבושת רגשית ששוב גורמת לך לרצות לחבק את דורון טלמון ולשיר איתה בדואט. וגם אם אתה סתם ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב.
ג'יין בורדו, "מה שחשוב", הליקון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו