העולם מבפנים

עובּר בטרימסטר השלישי להריון שוכב הפוך בתוך רחמה של אמו, ומקשיב. אמו ומאהבהּ זוממים יחד לרצוח את אביו. הוא מבועת אבל אינו יכול לעשות דבר. הפעולה הפתוחה בפניו, ההתערבות היחידה הממשית האפשרית במציאות סביבו, מלבד בעיטות קטנות ובלתי מזיקות – היא להיוולד. אבל העולם סביבו רע ומדכא, והוא משתהה.

ימיו עוברים בהאזנה דרוכה לשיחות שמנהלת אמו, טרודי, עם מאהבה, קלוד. כולם מסביב מהללים את יופייה, וגם הוא מעריץ אותה, אבל הוא גם חושש מהתוצאות ההרסניות שהיא עלולה לגרום בקלות דעתה. קלוד שהוא גם דודו (אחי אביו) הוא איש תפל ומשמים, ששורק להנאתו צלצולי טלפונים ניידים, ומסיים את משפטיו הגוועים ב"אבל" חסר פשר.

העובּר לא מבין מה אמו מוצאת בקלוד. ממילא, כלל לא ברור אם יש בקלוד איזה רגש כלפי טרודי. קלוד חושק בבית הלונדוני הגדול שירש אחיו וכעת מתגוררת בו טרודי. בתור יזם נדל"ן, קלוד יודע כי על אף שהבית נמצא כיום במצב נורא, הוא שווה הון, והוא שקוע בחישוב רווחים פוטנציאליים. קשה לדעת במי הוא חושק יותר, בבית או בטרודי, אבל שניהם בבעלות אחיו הגדול ג'ון.

הטינה בין האחים ארוכת ימים. כל ילדותם היה ג'ון המוצלח והחכם ביניהם. קלוד לעומתו, ידע לעשות את הדבר האחד שג'ון לא ידע לעשות: כסף. כעת ג'ון הוא משורר כריזמטי ומלא אהבה לאשתו הצעירה, גם כשהיא אינה רוצה בו. הוא מחבר לה שירי אהבה ואפילו מוכן להסתלק מביתו שלו כדי לתת לה "מרחב" בטרימסטר השלישי להריונה – מרחב שהיא ממהרת למלא בקלוד.

העובר-המספר, הצלע הרביעית והסמויה במשולש הזה, רואה את משפחתו קורסת עוד לפני שהוא נכנס אליה. הוא לא מבין איך אמו נטשה משורר מלא רגש כמו אביו למען קלוד. "לא משנה כמה מתקרבים אל הזולת, אף פעם אי אפשר להיכנס לתוך עורו, גם כשנמצאים בתוך עורו", הוא מסכם לעצמו. אבל הוא לא מפסיק לאהוב את אמו: "אבי ואני מאוחדים באהבה חסרת תוחלת".

איאן מקיואן (צילום: אי.פי)

הבחירה לספר את הסיפור כולו בקולו של עובר, בגוף ראשון, היתה עשויה, מטבע הדברים, להגביל מאוד את מה שאפשר לומר. אבל איאן מקיואן לא מעצב את המספר שלו בקול ילדותי ואינו מגביל את מודעותו העצמית. גם מתוך הבטן, מבלי שהוא יכול לחוש ולראות את העולם בעצמו, המספר שלו יודע יותר מכל הדמויות האחרות. העובר של מקיואן הוא אינטלקטואל, אוהב ספרות ושירה, יודע דבר או שניים על אהבה, ומודאג מאוד מהעולם האכזר והנפיץ שהוא עומד להיכנס אליו – יודע מספיק כדי לעכב את כניסתו אליו ככל האפשר.

המספר ההססן, השקוע בעצמו ואינו מוצא מפלט מהתלבטויותיו האינסופיות – מספר הלכוד בהתבוננות, באי-פעולה – הוא למעשה וריאציה שנונה על המלט. לא צריך לחפש יותר מדי רמזים כדי להגיע לתובנה הזו, שכן המוטו של הספר לקוח מתוך המחזה ("הו, אל עליון, הלא גם בתוך קליפת אגוז יכולתי להיות בנפשי מלך על מרחבי אין-קץ, לולא חלומותיי הרעים") והדמויות קרויות באותם שמות (גרטרוד-טרודי, קלאודיוס-קלוד). אבל אם המלט מתלבט בשאלות אם להרוג את בעלה החדש של אמו, רוצח אביו, או לשים קץ לחייו, ההתלבטות ברומן עוברת אחורה בזמן, והמספר-עובּר שואל את עצמו אם ואיך למנוע את הרצח שעוד לא קרה, ואם בכלל להיוולד או להתאבד ברחם בעזרת חבל הטבור.

הרעיון לכתוב את הסיפור בקולו של עובר המלטי דברן מספק כר פורה לסצנות שנונות. יש לעובר הזה חולשה גדולה ליינות, והוא נעשה אפילו די מבין בהם הודות לאמו, ששומעת בהמשכים ספר הדרכה ביינות וגם צורכת מהם לא מעט. הוא יודע שמנת המשכל שלו כנראה תיפגע, אבל התאווה למשקה ולנטייה להרס עצמי גוברים עליו והוא רק מחכה שאמו תמזוג לעצמה את הכוס הבאה. גם בכוס הרביעית שלה האמון הילדי שלו בשיקול דעתה נסדק רק לכדי אירוניה דקה: "היא כנראה חושבת שאני בוגר מספיק".

הכתיבה של מקיואן שרמנטית, ושומרת על צלילותה גם בגרסתה העברית, בזכות התרגום המלוטש של מיכל אלפון. כשם שהוא יודע לקרוץ לקוראיו המשכילים במיני אזכורים ספרותיים והיסטוריים, הוא גם יודע להחזיק מתח ולדחוף את הספור קדימה. מאחורי מקיואן כבר 14 רומנים – כולם אף תורגמו לעברית – שזכו להצלחה ביקורתית ומסחרית, ואין לטעות במגע ידו של מקצוען.

למקצוענות הזאת יש כמובן מחיר: כמו בעל מלאכה מיומן, הוא מעדיף את הדרכים הסלולות ונזהר מראש מפינות אפלות, מסוכנות, מביכות, קיצוניות, ששם הספרות נוטה ללבלב. הדמויות לא מורכבות יותר מדי, בלשון המעטה, והסיפור לא מרגש מדי, לא מפתיע, מותח או מבעית מדי – הכל בו במידה הנכונה. אפילו כשהמספר הסרקסטי שלו סוקר באריכות את קלקולי העולם העכשווי, אליו הוא כל כך חושש להיכנס – ההגירה, המלחמות ומעשי הטבח, הפנאטיות, שינויי האקלים – הדברים לא חורגים מקיטורים לא מזיקים של שיחת סלון. שום דבר מהאימה המזוקקת, למשל, של "משהו רקוב בממלכת דנמרק".

המשיכה הוותיקה של מקיואן מספריו הקודמים אל האפל והמדמם מאוזנת בספר הזה בכתיבה קלילה, לא מאומצת, לא מאמצת. הקלילות היא כאן עיקרון מודע לעצמו, ומקיואן שותל בסיפור תשובה מראש לביקורת פוטנציאלית בכיוון הזה: "אם זה לא בא מיד זה לא אמור לבוא", אומר ג'ון, האב המשורר לאשתו, "יש אצילות מיוחדת בקלות. האמנות שואפת תמיד למצב יצירתי של מוצרט".

כמו שבמוסיקה יש יצירות (כמו דיברטימנטו) שלא שואפות מעבר לשעשוע האינטלקטואלי, כך גם בספרות. המוזיקולוג אלפרד איינשטיין כתב כי היה מעדיף את הדיברטימנטו הקלילים ביותר של מוצרט על פני מערכות שלמות באופרות (הרציניות-להחריד) של ואגנר. נכון הדבר גם לגבי הרומן הזה של איאן מקיואן.

קליפת אגוז / איאן מקיואן

מאנגלית: מיכל אלפון; עם עובד, 191 עמ'