פס”ד תקדימי: הצבא יתעד רישומים רפואיים מרמת החובש

בשיתוף ברק רום

שלוש ערכאות עבר תיקו של חייל – שתבע את משרד הביטחון לאחר שחלה בעת שירותו במחלת קרוהן (דלקת מעיים) – עד שהגיע לבית המשפט העליון, שם פסקו השופטים לטובת החייל, בפסק דין תקדימי, שבין השאר מורה לצבא לתעד את כל הטיפולים והרישומים הרפואיים של חיילים, בין שהם משרתים בבסיסים מרכזיים ובין שהם במוצבים רחוקים.

ומעשה שהיה כך היה: החייל החל את שירותו כחייל קרבי בנובמבר 2007, עם פרופיל רפואי של 97 ואין מחלוקת שמחלת הקרוהן פרצה במהלך השירות. לטענת החייל, הוא התלונן על מחלתו כבר ב-2008. משרד הביטחון, לעומת זאת, טען כי תלונתו הראשונה היתה ב-2009. כך או כך, את המחלה עצמה איבחנו רופאים אזרחיים רק בינואר 2010 והחייל שוחרר עם פרופיל רפואי 21.

 למרות שההלכה הפסוקה קובעת שאין קשר סיבתי בין שירות צבאי לבין מחלת הקרוהן, הגיש החייל תביעה לקצין התגמולים של משרד הביטחון, על מנת שיוכר הקשר שבין מחלתו לבין השירות הצבאי וקבל על האיחור שבאיבחון, אלא שקצין התגמולים דחה את הבקשה בטענה שאין קשר כזה.

החייל ומשפחתו החליטו לתבוע את זכויותיו בבית המשפט השלום. למרות שהיה ברור מלכתחילה שההלכה הפסוקה בעניין, שכבר נידונה בעבר בערכאות, אכן קובעת שאין קשר בין המחלה האמורה לבין השירות, ביקשו החייל ומשפחתו שבית המשפט יביא בחשבון את האיחור באבחון. זוהי סוגיה חשובה כשדנים ברשלנות רפואית – מה ההשלכה של האיחור באבחון על חומרת המחלה, והאם איבחון מוקדם היה מביא לטיפול מוקדם ומונע החמרות וסיבוכים. וגם אם איבחון לא היה מונע את המחלה, הטענה היא שהוא בהחלט היה משפר את הטיפול בה ומונע החמרה.

כבוד השופטת בבית המשפט השלום, טהר שחף, אכן פסקה ביצירתיות. אמנם לא יכולה היתה לצאת נגד ההלכה הפסוקה בדבר העדר הקשר בין השירות הצבאי לבין המחלה, אך קבעה גם קבעה שהאיחור באיבחון הוא קריטי ופסקה לטובת החייל, כך שהצדק גם ייראה. משרד הביטחון ערער על ההחלטה למחוזי וזה נצמד להלכה הפסוקה ודחה את תביעת החייל.

המוצא האחרון לחייל ולמשפחתו היה ערעור לבית המשפט העליון. יצויין שהעליון לא ממהר לדון בערעורים ובטרם יעשה זאת עליו לאשר את עצם הגשת הערעור, וכך עשה – בין השאר מהטעם שמדובר בתיק בעל חשיבות ציבורית, שהפסיקה בו תהווה ציון דרך.

הסוגיה שבה התעמק העליון התמקדה לא רק במועד האיבחון, אלא בנוהלי הרישום והתיעוד של התיק הרפואי. למרות שהחייל טען שהתלונן על מחלתו כבר ב-2008, לא היתה לכך עדות ברישומי הצבא. טענת משרד הביטחון היתה שבהיותו של החייל קרבי, לא נערכו רשומות בידי החובש הפלוגתי, וגם אם נעשה רישום שכזה במחברת, הרי שאין לו תיעוד. הטענה היתה שאי אפשר לבצע רישומים על כל תלונה רפואית שמועלית במוצבים בפני חובשים פלוגתיים ולפיכך אין רישום כזה. מכיוון שהטיעון המרכזי איתו ניגש החייל לערעור היה האיחור באיבחון, הרי שהתיעוד היה קריטי לצורך הפסיקה.

לדבריו של עורך דין רשלנות רפואית דותן לינדנברג, שליווה את המשפחה לאורך ההליך: “לא ייתכן שעבור חיילים המשרתים במוצבים ובנקודות רחוקות לא יהיה תיעוד לתלונות רפואיות, רק משום שאינם בבסיס גדול ומסודר”. לינדנברג דחה את טענות הצבא שחובש קרבי לא צריך לשמור את הרישומים ובכך להפר את חוק זכויות החולה. “זכויותיו של החולה צריכות להישמר גם אם הוא חייל קרבי”, אמר עורך הדין.

במהלך הדיון בעליון הסכים משרד הביטחון לכך שהגישה בעניין זה תשתנה ומעתה יהיו תיעודים לכל טיפול או פנייה רפואית של חיילים, החל מרמת החובש הפלוגתי.

“זו היתה הפעם הראשונה שהצבא קיבל את עמדתנו בעניין הרישום”, אומר עו”ד לינדנברג, “לאחר שגם בשלום וגם במחוזי נטען שאין חובת תיעוד על כל חובש”.

הסכמתו של הצבא שאכן ראוי שיתנהל תיעוד רפואי מלא, היתה נקודת המפנה בתיק. “כשהנושא עלה בעליון”, אומר לינדנברג, “גם הצבא הסכים שמעכשיו תשתנה הגישה והכל יתועד, כולל פניות לחובש פלוגתי. משנה תוקף ניתן לדברים גם בפסק הדין, כאשר השופטים ביקרו את נהלי התיעוד - או יותר נכון את היעדרם. יתר על כן, בתיקי רשלנות רפואית היעדר תיעוד - בין שלא נעשה, בין שנעשה ונמחק ובין שנעלם - מהווה נזק ראייתי ופוגע ביכולתו של התובע להוכיח כי דבריו אמת”.

כך כתב בפסק דינו המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין: “הופתעתי שלא היתה הקפדה על כך שרישומי החובשים, הכתובת הרפואית הראשונה במקרים רבים בצה”ל, יישמרו. טוב שהדבר תוקן, כפי שנמסר לנו בדיון. במחנות צה”ל מופיע ציטוט מדברי דוד בן-גוריון: ‘תדע כל אם עברייה שמסרה גורל בנה לידי המפקדים הראויים לכך’. דברים נאים אלה אפשר לומר גם לגבי הסגל הרפואי, אם רופאים ואם חובשים, כך שיידעו הורים כי ילדיהם בידיים רפואיות טובות”.

וכך כתבה השופטת דפנה ברק ארז: “בנסיבות שבהן אבחון לקוי או טיפול לקוי במחלה במהלך שירותו הצבאי יכולים לשמש בסיס להכרה לפי חוק הנכים, חשיבותה של השאלה האמורה היא מכרעת. מצב שבו חייל אינו נשלח לאבחון של מומחה רפואי במשך כמה חודשים, חרף תלונות חוזרות ונשנות, ואבחונו מבוסס בסופו של דבר על פנייה לחוות דעת פרטית, הוא מצב טורד מנוחה”.

שני הישגים, איפה, הצליח עו”ד לינדנברג לרשום בתיק – האחד אישי והשני ציבורי. “ראשית לכל הצלחנו להביא את הצבא להכרה בכך שלאיחור באיבחון יש השלכות על הטיפול במחלה, הגם שלא היה מונע אותה”, מסכם לינדנברג, “זה הישג אישי עבור החייל ומשפחתו, שהיו אובדי עצות ונאבקו מול המערכת בשלוש ערכאות עד שנעשה עבורם צדק”.

ההישג השני, שהוא מרשים, חדשני ופורץ דרך, קשור לשינוי הנהלים בצבא. “תחושת  סיפוק גדולה להיות שותף לפסק דין תקדימי”, אומר לינדנברג, “כזה שקובע אמות מידה חדשניות ואמיצות, שעושות לא רק דין אלא גם צדק ומבססות ערכים חשובים. נמצא בסופו של דבר שלא רק הנפגע הרוויח מכך וזכה לממש את זכויותיו, אלא גם אלה שיזדקקו בעתיד לשירותים הרפואיים בעת שירותם הצבאי.  פסק הדין יוכל למנוע הישנות מקרים דומים, גם אם מדובר רק באיבחון מוקדם ומניעת החמרה במחלה”.

בשיתוף ברק רום