"החלטתי לא להתקרבן, אלא להצטיין"

כשאני שואל את סא"ל ד"ר אבי יצחק, הקצין הבכיר ביותר ממוצא אתיופי, אם ילדים אחרים מכנים את ילדיו בשמות גנאי, הטון השליו והחיוך הכובש מתחלפים בכעס.

"כן, קוראים להם כושים. כדי להעליב אותם, כדי להנמיך אותם. ואני כל הזמן אומר להם, אל תהיו בצד של הרכות, תהיו בצד של הקשיחות. ואל תימָצאו במקום שהילדים האחרים מצפים מכם להיות - לא משכילים, לא חכמים, מקללים, אלימים, לא מתורבתים. ואתה יודע מה? הילד שלי, דניאל, רק בן 7, בכיתה ב', בא אלי לא מזמן ואמר לי: 'אחד הילדים, שיש לו בעיות עם עצמו, קרא לי כושי'. הוא הבין שזה מגיע מבעיות של הילד ההוא, ולא נפגע מזה. ברגע הזה הבנתי שאני מחנך אותו נכון".

גם בנו הבכור ליאור, היום חייל בגולני, חווה את ההשפלה. "זה היה במהלך המחאה של בני העדה האתיופית לפני שנתיים", מספר יצחק. "אני הייתי אז בנפאל, במשלחת הסיוע של צה"ל בעקבות רעידת האדמה. התקשרתי הביתה ואמרתי לבן שלי שלא ילך להפגנות, עד יעבור זעם. הוא אמר לי: 'בדיוק חזרתי הביתה מאיזה מקום ועברה כאן ניידת. השוטרים אמרו שאסור לי להיות בחוץ ושאשאר בבית'.

"אתה מביא ילד לעולם, הוא צומח על ערכים טובים, לא מתקרב חלילה לאלימות ולפשע, ואז הוא חווה כזה אירוע. זה קשה. אמרתי לו, 'ליאורי, תעשה את מה שאתה צריך לעשות, אל תפחד להיות בחוץ. אם צריך, לך עם אמא וקח איתך את התעודות שלי. כי אני נשבעתי: הילדים שלי יעשו הכל ויחוו הכל, והשמיים יהיו הגבול בשבילם. שום דבר לא יעצור אותם".

•   •   •

שום דבר לא עוצר את ד"ר יצחק (44) ואת הנסיקה המטאורית שלו. מאז שעלה לארץ לפני 26 שנים, פרץ את כל תקרות הזכוכית. ב־1992 היה הסטודנט הראשון לרפואה מקרב בני העדה האתיופית; ב־2000 הפך לקצין ולרופא הקרבי הראשון בעדה. הוא השתתף בקרבות, נפצע במבצעים עלומים, לקח חלק במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה, הציל לוחמים רבים וסיכן את חייו תחת אש. לפני שבע שנים הדליק משואה כנציג צה"ל ביום העצמאות ה־62.

"התחלתי את לימודי הרפואה באתיופיה. אחרי ארבע שנים באתי לארץ. הייתי בטוח שאמשיך את הלימודים, אבל מהר מאוד הבנתי שלא. זה היה רע. הלכתי לאוניברסיטה העברית בירושלים והראיתי להם את הציונים שלי מלימודי הרפואה באדיס אבבה. הם הסתכלו עלי ואמרו: 'כל הכבוד, באמת רואים שאתה לא טיפש. תעשה פסיכומטרי ותחזור אלינו'.

"הרגשתי נורא. שבוע ימים רק התאבלתי על זה. חשבתי, איך הלכו לי לאיבוד ארבע שנים? רציתי להרים ידיים, אבל אז אבא שלי תפס אותי ואמר לי: 'אני מאוכזב ממך. זה קשה, אבל זה רק אומר שאתה צריך להשקיע יותר ולהצליח. תתחיל מאפס ותוכיח לכולם שאתה יכול. תקנה ספר ותלמד לפסיכומטרי'.

"שנה שלמה חרשתי על ספר ההכנה לפסיכומטרי. בימים עבדתי כמתורגמן במרכז רפואי קטן בירושלים ובלילות חרשתי על הספר. בבחינה קיבלתי 672. הייתי מאושר". 

הוא נרשם לאוניברסיטת בן־גוריון. האושר התחלף עד מהרה באירועים מעליבים שעבר מצד סטודנטים.

"ערב אחד ישבתי בספרייה של האוניברסיטה. באו לשם סטודנטים, כנראה כאלה שלא התקבלו ללימודי רפואה, ואמרו לי: 'מה, אתה לומד רפואה? בוא נראה אותך בכלל פותר תרגיל בפיזיקה'. ונתנו לי תרגיל לפתור. אני עוזב הכל ומתחיל לפתור את התרגיל שהם נתנו לי, שלא יחשבו חלילה שאני לא יודע. זה קרה לי כמה פעמים, לא בכולן הצלחתי לפתור את התרגילים. הרגשתי נורא. 

"ופתאום הכל התחדד לי. אני הסטודנט הראשון לרפואה של העדה, והסטודנטים האלה, שכביכול בחנו אותי, לא רגילים לראות מישהו כמוני בפקולטה הזאת. ומה יהיה אם אכשל בלימודים? איך זה ישפיע על העדה שלי? על העמדות כלפי העדה שלי? הרגשתי משא כבד על הכתפיים, אחריות ענקית.

"למזלי, אבא שלי היה איתי כל הזמן ולא ויתר לי. הוא אמר לי: 'בשביל לייצג את העדה, תדאג קודם כל לייצג את עצמך. תהיה מי שאתה'. מאותו רגע, שיניתי כיוון והתחלתי לחשוב אחרת, להתייחס להישגים שלי בלימודים, ולא לכל אחד שחושב או מעיר משהו.

"כמובן שההערות לא פסקו. בשנה הרביעית שלי ללימודים קיבלתי באחד הקורסים משימה - ללכת לבית חולים, לקבל חולה, ללמוד עליו ולטפל בו. ניגשתי לסורוקה, הצוות היה מאוד אדיב אלי, אבל ברגע שהתקרבתי לאחת החולות שהגיעה ורציתי לשוחח איתה, היא הסתכלה עלי ואמרה לאחיות: 'אני לא רוצה שהוא ייגע בי'. היא לא אמרה למה, אבל היה די ברור שזה בגלל שאני אתיופי, ואולי גם סטודנט צעיר.

"זאת היתה קטסטרופה מבחינתי. היה לי קשה, חשבתי שכל הסיפור שלי עם עולם הרפואה נגמר. המורה שלי, שהיה שם, אמר לחולה: 'אין דבר כזה, הוא הסטודנט ואת צריכה לקבל אותו'. אני החלטתי ללכת הביתה.

"זה הלם בי כל היום, עד שבערב החלטתי לחזור לבית החולים ולדבר עם החולה. פתאום היא ראתה שאני אנושי, מקצועי. שאין מה להירתע ממני. בסוף התנצלה. קיבלתי את ההתנצלות וטיפלתי בה.

"עכשיו, תאר לך שאתה היית שם במקום האישה הזאת. אתה היית מסכים? אחרי כל מה שהתקשורת הראתה על האתיופים - שהם חיו בכפרים ובכוכים, לא משכילים, פרימיטיביים, ובאו לארץ רק אתמול עם מספר על המצח - היית מסכים שהסטודנט האתיופי לרפואה יבדוק אותך? היית אומר, רבאק, לא מספיק שיש לי את המחלה הזאת, אני לא צריך גם את זה".

בחדר הניתוח בסורוקה. "הייתי הסטודנט הראשון לרפואה מהעדה האתיופית" // צילום: דודו גרינשפן

גם כשיצחק כבר היה רופא מוסמך ותורן כירורגיה בחדר המיון בסורוקה, הוא ספג השפלה. 

"רופא צעיר בא להתייעץ איתי לגבי חולֶה במיון. ניגשתי איתו לחולה ואמרתי לו שאני האחראי. הוא אמר לי: 'אבל הרופא כבר בדק אותי'. אמרתי לו: 'נכון, אבל אני האחראי כאן'. הוא אמר: 'לא יכול להיות'.

"הסברתי לו מי אני, ושאני צריך לקבל החלטה לגביו. הייתי אנושי ומסביר פנים. הוא ראה שהשד לא נורא, ונרגע".

נעלבת? 

"בהתחלה הייתי מאוד נעלב מהדברים האלה. עם הזמן למדתי להתמודד איתם. אני לא חושב שיש אפליה וגזענות שמאורגנות על ידי הממסד. אבל יש לנו עוד הרבה עבודה כאן - בתקשורת, בחינוך, במוכנות של החברה להשקיע בעדה האתיופית, לקדם אותה, להכיל ולראות לטווח ארוך". 

•   •   •

גם כשיצחק הפך לרופא בצבא ולקצין, הוא פגש את היחס המתנשא. "קצינים וחיילים שראו אותי היו מרימים גבה. היתה כלפיי חשדנות גדולה. אבל החלטתי שלא אהיה קורבן ולא אבכה על מר גורלי. להפך. זה הפך אותי ליותר חד, ממוקד מטרה, חרוץ ויעיל. שוב הרגשתי את האחריות שהרגשתי אז, כסטודנט. אמרתי לעצמי, מסתכלים עלי עכשיו. אם אצליח, כל העדה האתיופית תצליח. אם אכשל, זה יהיה כתם על העדה. 

"היום אני כבר לא מפעיל את המשוואה הזאת, למדתי להסתכל על הדברים אחרת. והבנתי עוד משהו. בגלל שאני רופא, אנשים חולים או פצועים שמגיעים אלי הם לא תמיד סובלניים. כל אחד מתמודד עם הכאב שלו אחרת, וגם אם יש כאלה שבוחרים לעקוץ אותי על הצבע אני צריך להישאר קשוח ולקחת את זה בפרופורציה. אם מה שעברתי באזרחות ובלימודים לא שבר אותי, בטח שבצבא זה לא יקרה". 

האשמה היא רק בחברה הישראלית, שלא השכילה לקלוט כראוי את בני העדה, או שגם לכם יש חלק בזה?

"כשאתה מביא אוכלוסייה לא קטנה ממדינת עולם שלישי, עם מנטליות שונה, למדינה קולטת כמו ישראל, ברור שיהיו פערים במשך כמה דורות. עדיין, אי אפשר להגיד כל היום אכלו לי, שתו לי. גם לבני העדה, למשפחות ולהורים יש תפקיד: להיות מעורבים, מעמיקים, לנסות להשתלב כמה שיותר, וגם להחליט נכון אם אנחנו משתמשים בשקל האחרון שלנו לחוגים ולחינוך טוב לילדים, או לדברים פחות טובים.

"אגב, בצבא מאוד מטפחים אנשים טובים וראויים ואין שום גזענות או אפליה. היום כבר יש כמה וכמה רופאים וקצינים בכירים מהעדה האתיופית, ואני מאמין שזה רק ילך ויתגבר, גם בצבא וגם במקומות אחרים". 

אתה היום רופא צבאי בכיר, הצלת עשרות ישראלים בקרבות ובמלחמה, ועדיין, אם תלך עכשיו בלי מדים למועדון, לא בטוח שייתנו לך להיכנס.

"אני לא אתן לדבר כזה לקרות. ואם מישהו יעשה את זה, הוא ישלם ביוקר. גם אתה, אם תבוא עכשיו לאתיופיה, לא ייתנו לך להיכנס כאוות נפשך לכל מקום. יכול להיות שלא יכניסו אותך לכל משרד שם, כי הוא נועד לשחורים, ואתה שונה. סו וואט? בכל מקום יש דעות קדומות. השאלה איך מטפלים בזה.

"אתה לא תגיד, 'אני הולך הביתה לבכות על מר גורלי'. אתה תטפל בעניין, למען יראו וייראו. אסור להתקרבן, לשבת לבד בחושך. צריך לחנך נכון את מי שצריך, לקום ולדבר ולתבוע את מה שמגיע לך. אם אני אצא לרחוב ואתקל באפליה, אני אמחה. הדרך להתמודד עם זה היא לא לברוח מזה". 

החודש מלאו שנתיים למחאה של בני העדה האתיופית. אתה מרגיש שהמחאה עזרה במשהו?  

"קשה לי מאוד להעריך, אין לי מספיק נתונים. אני באמת לא יודע להגיד אם זה עזר".

•   •   •

יצחק נולד לפני 44 שנים באדיס אבבה, ילד שני מתוך ארבעה של רחמים (75) וקסאץ' (69). אביו, שהיה שליח של ארגון ציוני, נהג לסייר בכפרים הנידחים תחת אפו של המשטר ולהעלות משם יהודים לישראל, דרך סודאן. אמו היתה מורה.

"עד גיל 10 החיים בבית היו טובים. היו לנו מים וחשמל ומקלחת. ואז השלטונות עלו על הפעילות של אבא וחיפשו אותו כדי לחסל אותו. הוא נמלט לסודאן וניתק איתנו את הקשר. יום אחד הביאו לנו את המזוודות שלו, והיינו בטוחים שהוא מת. נשארנו עם אמא, והפרנסה שהיא הביאה הביתה בקושי הספיקה. 

"באותם ימים הבנתי מה זה להיות רעב, ללכת יחף, לרעוד מקור עם בגדים קרועים לגופי. הייתי מחבר את המכנסיים בחבלים ובחוטים, רק כדי לא להסתובב עירום. אמא הפכה למרירה, וגם לאלימה. היא היתה מורה, והחינוך באותם ימים נעשה בדרך פיזית. היא השתמשה במכות, וזה עוד בלשון המעטה. זה השאיר בי צלקות קשות".

הוא לוקח נשימה עמוקה ולוגם את המים מכוס הפלסטיק החד־פעמית. לחלוחית ממלאת את עיניו. האיש שלמד להתמודד עם כל ההעלבות הקשות שספג לאורך חייו, נשבר כשהוא מדבר על יחסיו המורכבים עם אמו.

"לפעמים, המילים הקשות שהיא הטיחה בי היו נכנסות לי ללשד העצמות", הוא אומר בגרון חנוק. "הן נועדו לפגוע בי. זה מטען רגשי עצום, שהצטבר אצלי במשך שנים ארוכות. עד היום מאוד קשה לי לדבר על זה".

עם אשתו וארבעת ילדיהם. "עם השנים אני מבין כמה היא חשובה לי"

הוא התגעגע אל אביו נואשות. במשך שלוש שנים לא שמע ממנו מילה, והיה משוכנע שכבר לא יזכה לראותו שוב.

"יום אחד צילצל הטלפון בבית. הרמתי את השפופרת, והאיש מעבר לקו אמר לי: 'אני חבר של אבא שלך, קוראים לי רפאל'. רעדתי מהתרגשות. זיהיתי שזה הקול של אבא. צעקתי לו: 'אבא, זה אתה?' הייתי בן 13. שמעתי שהוא נחנק מבכי, ומייד ניתק. בדיעבד הבנתי שאסור היה לו להזדהות, ושהוא רצה לאותת לנו שהוא חי. רצתי לאמא וצעקתי: 'אבא חי!' אבל היא נזפה בי: 'הזיות כאלה מוטב שלא תספר לשכנים'".

מייד אחר כך החלו להגיע לבית המשפחה מכתבים אנונימיים, שהתעניינו בשלום האם והילדים. יצחק זיהה את כתב ידו של אביו. "בהמשך הגיעו מכתבים, שבהם אבא כבר ממש הזדהה. הייתי מאושר.

"התברר שאחרי הבריחה לסודאן, הוא הגיע לישראל והמשיך לארה"ב, שם גייס עוד כספים להעלאת יהודים מאתיופיה. אחר כך הוא חזר לישראל וחי בירושלים".

יצחק היה ילד מחונן. הוא קפץ שתי כיתות, ובגיל 15 כבר סיים את התיכון והתקבל לבית הספר לרפואה באוניברסיטה באדיס אבבה.

"אחרי ארבע שנים באוניברסיטה, הגיעה מלחמת האזרחים באתיופיה לשיאה. הממשל דרש מהסטודנטים לעזוב את האוניברסיטאות ולצאת לחזית להילחם נגד המורדים. הבנתי שהגיע הזמן לעזוב הכל ולעלות לישראל.

"הלכתי להיפרד מאמא שלי. היא הגיבה בקיצוניות, היתה מאוד אלימה כלפיי. אני מניח שזה קרה בגלל שהיא רצתה שאשאר בבית. באמת שלא עשיתי שום דבר רע, רק באתי להגיד לה שאני עוזב. 

"ברגעים האלה לא הרגשתי שאני הבן שלה. לא ציפיתי להתנהגות כזאת מצד אמא, זה היה אירוע טראומטי ביותר עבורי, שהשאיר בי צלקות עמוקות להרבה זמן", הוא אומר בכאב.

שניים משלושת אחיו עלו לישראל לפניו. הבכור, שמואל, שעלה ב־1987, נפטר מסרטן לפני שמונה שנים. האחות רבקה (39) עלתה לישראל ב־1990. הוא עצמו הגיע בפסח 1991, "בדרך לא דרך". אמו ואחותו הקטנה רחל (37) נשארו באתיופיה ומתגוררות שם עד היום. 

"שלחו אותי למרכז קליטה בכפר סבא. גרתי שם ולמדתי עברית באולפן. אחר כך עברתי לירושלים לאולפן ב', המשכתי ללמוד עברית, וגרתי קרוב לאבא. משם המשכתי ללימודי הרפואה באוניברסיטת בן־גוריון".

•   •   •

אחרי סיום לימודי הרפואה הוא יצא לקורס קצינים. תפקידו הראשון כקצין צעיר היה בצנחנים, כרופא של גדוד 101. אחרי פחות משנה עבר להיות הרופא של יחידת מגלן, ואיתה גם השתתף במבצע חומת מגן ובמבצעים אחרים. בסוף 2004 החל את פרק ההתמחות שלו בכירורגיה בבית החולים סורוקה. 

במלחמת לבנון השנייה הצטרף לחטיבת הנח"ל כרופא צבאי. ביום האחרון למלחמה השתתף בקרב העקוב מדם בסלוקי, שבו היו לצה"ל שבעה הרוגים ועשרות חיילים פצועים.  

"זה היה 12 שעות לפני סוף המלחמה. היתה לנו היתקלות עם לוחמי חיזבאללה בכפר רנדוריה שליד נחל הסלוקי. היה לילה סוער, טיפלנו בהמון חיילים פצועים והצלנו כמה מהם בניתוחים בשטח.

"עמדנו על צלע ההר, ופתאום היה פיצוץ, והרגשתי משהו לוהט בגוף. הבנתי מייד שפגע בי רסיס של פגז. לא הצלחתי להזיז את היד.

"רציתי להישאר שם עם החיילים, אבל התעקשו לפנות אותי לרמב"ם. טיפלו בי שם, היו לי כאבי תופת, וכל הזמן אמרתי שאני רוצה לחזור. הרופא הסתכל עלי ואמר לי: אתה לא יכול לחזור כי אתה פצוע, וגם כי המלחמה הסתיימה".

אחרי שסיים את ההתמחות הראשונה שלו בסורוקה, התמנה ד"ר יצחק לראש מדור רפואה בפיקוד הדרום. ב־2009 חזר לבית החולים להתמחות בכירורגיה כללית. ב־2010 יצא במשלחת הסיוע של צה"ל להאיטי, אחרי רעש האדמה. כעבור שנתיים התמנה לקצין הרפואה של אוגדת עזה. 

במבצע עמוד ענן נכנס יצחק עם כוחות של האוגדה לשטח הרצועה. ביום האחרון של המבצע הציל, תחת אש, את חייו של סא"ל (מיל') גיל סיטון. 

"הייתי בתדריך באוגדה ביחד עם סיטון. כשהוא יצא מהתדריך, נפלה לידו רקטה והוא נפצע קשה. שמעתי את הבום החזק, יצאתי מייד החוצה, ומצאתי אותו שוכב על הרצפה, חיוור מאוד, בקושי נושם. הוא צעק לי: 'תציל אותי, אסור לי למות. יש לי אישה וארבעה ילדים בבית'. 

"ראיתי שהוא מדמם חזק מהגב, והבנתי שאם אני לא עושה פעולה כירורגית מהירה, נשארות לו רק כמה דקות לחיות. עשיתי לו ניתוח חירום מורכב, כשסביבנו נופלות רקטות ופצצות מרגמה. בסוף הצליחו לחלץ אותו, ומסוק לקח אותו לתל השומר".

•   •   •

לפני שבע שנים הדליק ד"ר אבי יצחק משואה ביום העצמאות מטעם צה"ל וכוחות הביטחון. "אני לא הייתי נותן לעצמי להדליק משואה, יש ראויים ממני", הוא מצטנע. "זה היה כבוד גדול מאוד עבורי ואקט חשוב מאוד עבור בני הנוער האתיופים. לראות שאפשר להתקדם ולהגיע לתפקידים חשובים בחברה הישראלית".

במשלחת צה״ל בנפאל, אחרי רעש האדמה. "אני לא הייתי נותן לעצמי להדליק משואה, יש ראויים ממני" // צילום: זיו קורן

בשנתיים האחרונות כיהן כראש ענף רפואה מבצעית בצה"ל. בחורף האחרון התבשר שיקודם לאחד התפקידים היוקרתיים ביותר בחיל הרפואה ויועלה לדרגת אל"מ. הוא ייכנס לתפקיד בחודש נובמבר.

"כשאלוף פיקוד הדרום, אייל זמיר, התקשר אלי ואמר לי שנבחרתי לתפקיד מפקד הרפואה של הפיקוד, נשארתי בלי מילים", אומר יצחק בעיניים נוצצות, "אמרתי לו שאני מקווה לא לאכזב אותו".

"התמודדתי על התפקיד מול קצינים מאוד מוכשרים. לפני הראיון אצל האלוף לא ישנתי בלילה. ישבתי וציירתי בראש את כל התרחישים של השיחה איתו. מה הוא ישאל, ואיך אשכנע אותו. זה תפקיד חיי, משמעותי ומכריע. אני מעריך שאם תיפתח הרעה, זה יקרה בדרום, ועלי תוטל האחריות הרפואית הבכירה.

"זאת גם הדרגה הכי בכירה אי פעם של בן העדה האתיופית. מאז שנודע שנבחרתי לתפקיד אנשים שם מסתובבים כמו טווסים. אבל אני מרגיש שהתפקיד לא קשור לעדה או לצבע שלי, אלא רק לרקע המקצועי שלי ולדרך שבה עמדתי באתגרים של התפקידים הקודמים".

את אשתו גנט הכיר יצחק באוניברסיטה. היא למדה לתואר בעבודה סוציאלית. "אצלנו בעדה, אחרי שגבר מכיר אישה, נהוג לשלוח מבוגרים לבית האישה, לדבר עם הוריה ולבקש את רשותם לצאת עם בתם. אבא שלי הלך להורים של גנט. ברגע שהוא פגש אותם, הוא נדהם.

"כשהוא עלה על המטוס לישראל, בחרטום, הוא פגש משפחה עם שבעה ילדים. ההורים של הילדים ביקשו ממנו ששתי בנות יישבו איתו והוא ישמור עליהן. הוא אמר להם: 'יש לי שני בנים באתיופיה. כשהבנות האלו יגדלו, אני מבקש שהן יינשאו לבנים שלי'. גנט היתה אחת הבנות שישבה על הברכיים של אבא שלי בטיסה ההיא. 

"אני לא מאמין באמונות תפלות, אבל זה באמת סיפור של גורל".

הם נישאו לפני עשרים שנה ורכשו דירה בבאר שבע. הביאו לעולם ארבעה ילדים: ליאור (18), ענבל (17), עמנואל (14) ודניאל (7).

"עם השנים אני מבין כמה גנט חשובה לי, כמה המשפחה שהקמנו ביחד משמעותית עבורי. אבל הגענו גם לנקודות שבר בזוגיות שלנו, ואני חושב שכל זוג אחר היה נפרד. אחרי כל משבר שלנו הכל פורח, כאילו יש כאן באמת יד מכוונת, גורל משותף. לא יודע". 

•   •   •

לפני תשע שנים החליט יצחק לחדש את הקשר עם אמו, ונסע עם אשתו לבקר את האם באתיופיה. "לגנט היה חלק מכריע בהחלטה הזאת. היא דיברה איתי, ודרכה הבנתי את חשיבות העניין עבורי.

"גנט היתה לצידי כשאמא שלי פתחה לנו את הדלת. בהתחלה היא לא זיהתה אותי. הרי עשרים שנה, מגיל 15, לא הייתי בבית. אבל כשהבינה שזה אני, היא התעלפה. זה היה מעמד מרגש. לקח לי הרבה שנים להבין שגם לאמא יש חלק נכבד במי שאני, בהתפתחות שלי, בחיים שלי.

"אחרי שהיא התאוששה, היא לא הפסיקה לבכות. אמרה, 'חשבתי שקרה לך משהו, שנהרגת בצבא'.

"היינו באדיס אבבה שלושה שבועות. גרנו במלון, אבל היינו כל הזמן עם אמא ועם אחותי. מאז אני שומר איתה על קשר. ביקרתי אצלה עוד שלוש פעמים, ואנחנו מדברים בטלפון כמה פעמים בשנה.

"לפני כמה ימים התקשרתי אליה וסיפרתי לה על התפקיד החדש שקיבלתי. היא פרצה בבכי ואמרה שהיא גאה בי". קולו נסדק.

"אני מתרגש. יש לי מטען כבד בסיפור הזה. לא היתה לי ילדות קלה, בלשון המעטה. לא הבנתי למה אמא שלי מתייחסת אלי בצורה שהיא מתייחסת.

"אולי בגלל זה, כשנולדו לי הילדים, אני מגדל אותם באהבת חינם. אני כל הזמן אומר להם: לא משנה כמה יעליבו אתכם בחוץ, אני תמיד אהיה כאן בשבילכם עם אהבה ללא תנאי. לא משנה אם תהיו פרופסורים או מנקי רחובות, את האהבה שלי, אהבה טהורה של אבא, יש לכם תמיד".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו