ולתפארת מדינת ישראל

בשבוע הבא נחגוג את יום העצמאות השישים ותשעה של מדינת ישראל. 69 זה אולי לא כל כך הרבה כשמדובר במדינות, אבל זה לא מעט עבור מדינה שנולדה כרעיון קצת מופרך במוחו של ההיפסטר היהודי הראשון (סליחה הרצל, אין לי שום דרך אחרת להסביר את הזקן הזה), ומאז לא זכתה לרגע אחד של שקט על המרפסת. בכל זאת, המדינה הקטנה והחמה (מדי) שלנו הצליחה להגיע לכמה הישגים לא רעים בכמעט שבעה עשורים. 

את ההישגים האלו נהוג לפאר בתקופה הזו בשנה, ואחת הדרכים המוכרות לעשות זאת היא כמובן טקס הדלקת המשואות - זה שפותח רשמית את החגיגות, ומייד אחריו מגיעים תרגילי הסדר. תרגילים שבהם מאות חיילים יוצרים את הצורה "מגן דוד" ומתפללים שהכל יעבור בשלום, כדי שהם לא ייצרו למחרת את הצורה "נשארים שבת". 

כחובב מושבע של הטקס, אני לא זוכר כמעט אף שנה שבה לא היה איזה עניין סביבו. פעם מתלוננים על איזה מדליק משואה שאולי לא מגיע לו, ופעם התלונה היא בכלל מצד מישהו שלא נתנו לו להדליק, למרות שבעיני עצמו הוא הכי מדליק מכולם. העיקר שבכל שנה נוצרת סביב הטקס מיני־דרמה שמפרנסת עורכי חדשות ולא מעט טוקבקיסטים משועממים, שמשוועים לאיזה סיפור מעניין בימים חסרי האקשן האלו של טקסים ומצעדים. 

זה נראה לי לגמרי לא פשוט לבחור את 12 האנשים שידליקו את המשואות. מה הם בכלל הקריטריונים? מה הם צריכים להיות, הנבחרים האלה? אנשים שתרמו למדינה? למישהו אחר? לעצמם? גיבורי חיל, או גיבורי תרבות? כוכבי ספורט שהביאו את המדליה, או יזמי הייטק שהביאו את המכה? אנשי מדע, או אנשי רוח? ואולי, ברוח התקופה, גם איזה שף כוכב טלוויזיה? הרי אפילו הצבא צועד על קיבתו! 

האמת שאני בכלל לא מקנא בוועדה שאמורה לבחור את 12 המופלאים, אבל אם המשימה הזו היתה מוטלת עלי, יש מישהו אחד שהיה נכנס אצלי לרשימה הסופית. מדובר במישהו שלדעתי מגיע לו להדליק משואה לא פחות מכל אחד אחר, ואולי אפילו יותר, כי הוא לגמרי לא מוערך כאן מספיק. 

אני מדבר על מישהו שמתמודד יום־יום עם קשיים ובעיות, ובכל זאת נשאר כאן. מישהו שכולנו מכירים, למרות שלפעמים נדמה שהוא הולך ונעלם. מישהו שיכול לריב עם חברים בצעקות על פוליטיקה בסלון, אבל שנייה אחרי לתכנן איתם את הטיול יחד לצפון בחופשה הבאה. מישהו שיש לו דעה משלו, אבל אין לו בעיה עם מי שיש לו דעה אחרת, כי הוא לא חושב שכל שמאלני הוא עוכר ישראל וכל ימני הוא פשיסט קיצוני. 

מישהו שפעם עקפו אותו בתור לקופה בסופר והוא לא העיר, ולא כי הוא פחד מהתגובה, אלא סתם כי זה לא היה נראה לו כמו משהו מספיק חשוב כדי לריב עליו. אחד שהיה בחו"ל, ולא זרק את המיני־בר לבריכה או את המגבות לתיק. שאוסף אחריו את הזבל, כי ככה לימדו אותו בבית. ישראלי כזה שהוא לא פראייר, אבל בכל זאת לא צרח על אף אחד שיפתח לו ת'חדר או ימכור לו ת'שוקולד.

אתם יודעים, אחד כזה שלא מתנשא ולא מתבהם, שמבין שקללות בטוקבקים זה לא חופש ביטוי אלא חופש לזהם, למרות שגם הוא כתב פעם תגובה עם מילים לא יפות כשמישהו אחר העלה לו את הסעיף (אבל מחק אותה אחרי דקה, כי זה הרגיש לו מגעיל). 

ישראלי שרוצה להתקדם בעבודה, אבל לא מוכן לרמוס בשביל זה אחרים, ולפעמים הוא שמח שהוא לא היו"ר או המנכ"ל, רק כי הוא לא מבין איך אפשר לפטר אנשים ולישון אחרי זה בלילה כאילו לא קרה כלום. ישראלי שלא שונא עשירים ולא חושב שכל מי שיש לו הוא גנב, אבל היה רוצה שהחלוקה תהיה יוצר צודקת, ובעיקר, שאף ישראלי אחר לא יצטרך לחפש אוכל בפח. 

ישראלי שלא חושב שעדות זה משהו שצריך עדיין לריב בגללו בשנת ה־69 למדינה. ולמעשה, כשהוא חושב על זה, הוא כבר לא בטוח אם הילדים שלו נחשבים אשכנזים או מזרחים (והוא מקווה שזה כבר לא יעניין אף אחד עד שהם יגדלו). 

אחד שזוכר שיש לנו אויבים, ושזכותנו ואפילו חובתנו להגן על עצמנו מפניהם, אבל מקווה שבגן של הבת שלו מציירים יוני שלום - בדיוק כפי שהוא צייר כשהיה בגן - ובעיקר שלא נפסיק לעולם לקוות. 

ישראלי שאין לו בעיה להתנצל, כי הוא לא חושב שהוא מושלם, אבל הוא לגמרי לא יסכים להתנצל על זה שהוא קיים. אחד שיום העצמאות עוד מרגש אותו, ועוד יותר מזה - יום הזיכרון. אחד כזה שהמילים "יזכור עם ישראל" עוד עושות לו מחנק בגרון.

בקיצור, אם הייתי צריך לבחור למי כדאי לתת להדליק משואה בישראל 2017, הייתי לגמרי הולך על הישראלי השפוי. זה שבין אם הוא ימני או שמאלני, הוא לגמרי הרוב האמיתי כאן, ולמרות זאת מעט מדי פעמים שומעים את הקול שלו. 

כן, אם הייתי צריך לבחור ישראלי אחד שמגיע לו להדליק ביום העצמאות את האש - הייתי הולך על זה שלא מנסה להדליק אותה במשך שאר השנה. הלוואי שזו תהיה השנה שלו. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו