המנהיג הסגפן

רביעי בערב, תחנות התחבורה הציבורית בבני ברק. אלפי חרדים מחכים לקווים לכיוון ירושלים בתקווה להגיע להלוויית מנהיג הדור שהלך לעולמו שלשום, הרב יוסף שלום אלישיב.

קבוצת בחורי ישיבה עומדים מתוסכלים ומחכים לאוטובוס. "תראה איזה בלאגן", אומר אחד מהם, "הכל נחרב. אצלכם קוראים לזה כאוס. הרב נפטר, פיגוע בבורגס וברקע אפילו התחבורה הציבורית קורסת והכל על רקע גזירת הגיוס. אם אתה חושב שאין קשר בין הדברים, יש לך טעות קשה מאוד", הוא מסכם.

הרב יוסף שלום אלישיב שהלך השבוע לעולמו היה ראש הציבור החרדי-ליטאי ובכיר הרבנים בישראל. מביתו הדל שבירושלים, עם עמדות הלכתיות נוקשות וכמעט בלי שפתח את פיו, הוא הפיל ממשלות והרכיב קואליציות, הנהיג מאבקים חרדיים ענקיים, כופף החלטות דרמטיות של רבנים גדולים והיה אחראי כמעט לכל סוגיה של דת ומדינה שעל סדר היום.

הוא נולד בשנת 1910 בעיר שאולאי בליטא לשושלת רבנים מוכרת, בן יחיד להוריו אחרי 17 שנות נישואים. המשפחה עלתה לארץ כשהיה בן 13 והשתקעה בשכונת מאה שערים. בגיל 20 נשא לאישה את חיה שיינא, בתו של הרב אריה לוין הידוע כ"רב האסירים", ומאז התגורר באותה דירה צנועה וישנה ברחוב חנן 10, שהפכה כבר למושג בעולם החרדי.

בני משפחתו מספרים בגאווה כי יש לו כיום יותר מ-1,000 צאצאים. הוא אחד הבודדים בארץ שזכה לראות בחייו דור שישי, נכד לנינו, אף שהוא לא הכיר רבים מצאצאיו.

"גם הקנאים היו מלאי כבוד"

עוד בצעירותו איבד שני ילדים בנסיבות טרגיות: רבקה, שנהרגה מפגיעת פגז ירדני במלחמת השחרור, ויצחק, שנפטר זמן קצר אחרי לידתו. אחר כך איבד עוד שתיים מבנותיו, שושנה זילברשטיין ורחל ברלין. מספרים כי את הבת שנהרגה ואת העובר בבטנה שמת לא הזכירו מעולם בבית, כחלק מהשליטה העצמית האבסולוטית שהיתה ממאפייניו הבולטים של הרב.

בקרב חסידיו נמצאים אנשים פרגמטיים, לפחות כמו שהוא היה, ובהם הרב דב הלברטל. אבל גם הוא נסחף לסופרלטיבים החרדיים המקובלים כאשר הוא מסביר מאין שאב הרב אלישיב את כוחו. הוא מדבר על "השפעה אדירה על העולם כולו", ועל "הפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית שאדם אחד מוסכם על כל גוני היהדות, וכולם הכירו בו כגדול הדור". פעם ראשונה בהיסטוריה? כל גוני היהדות? ובכן, זו התחושה ברחוב החרדי.

הלברטל ממשיך עם ביטויי ההערצה: "הוא הנהיג בעל כורחו את העם היהודי. אפילו הרב עובדיה יוסף הכיר בגדולתו. כבר היו מקרים שהרב עובדיה הוכפף לתכתיביו ולפסקי ההלכה שלו. גם הקנאים, אלה שהיו מוכרחים להתנגד לו אידיאולוגית, היו מלאי כבוד כלפיו".

בניגוד לרבנים בולטים אחרים, הרב אלישיב לא נשא נאומים, לא העביר שיעורים ולא התבטא בפומבי. הוא לא השתתף בכינוסים פוליטיים ובפורומים ציבוריים אחרים, וגם לא עמד בראש ישיבה מוכרת. בכלל, מעטים האנשים ששמעו את קולו.

את דרכו הציבורית החל כרב העיר רמלה, אך שמו כפוסק הלכה בעל יכולות נדירות הגיע עד הרב הראשי לישראל דאז, יצחק הרצוג. הוא ביקש לצרף דיינים נוספים למערך הדיינות בישראל, ומינה אותו לדיין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים. משם הדרך לבית הדין הרבני הגדול היתה קצרה.

הפרשה הראשונה שבה היה מעורב הרב אלישיב באופן ציבורי היתה גיורה של הלן זיידמן בתחילת שנות ה-70. זיידמן, נוצרייה שגדלה במרילנד והתקרבה לקהילה היהודית, התגיירה בגיור רפורמי. אחר כך עלתה לישראל וביקשה להירשם במשרד הפנים כיהודייה.

זיידמן נתקלה בסירוב מצד פקידי המשרד שנשלט אז בידי המפד"ל - והיא עתרה לבג"ץ. היועץ המשפטי לממשלה דאז, מאיר שמגר, המליץ בחוות דעת שכתב כי על המדינה להכיר בגיור הרפורמי - ויצר משבר קואליציוני.

הרב גורן, שכיהן אז כרב הראשי לישראל, נחלץ לבקשתה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, לנסות לפתור את הבעיה. הוא בדק וגילה שאין מניעה לגייר את זיידמן בשנית, גיור אורתודוקסי. לשם כך כינס בית דין מיוחד. הרב גורן ביקש גם להגן על הרבנות ולא להוביל את בג"ץ לקביעת תקדים שיכשיר את הרפורמים.

עיקר הוויכוח התקשורתי התנהל בין הרב שלמה גורן לרב עובדיה יוסף, אך דייני בית הדין הגדול סיפרו מאוחר יותר כי קיבלו מהרב אלישיב הנחיות כיצד לפסול את הליך הגיור. הדבר נעשה באמצעות האזכור שוב ושוב כי זיידמן גרה בקיבוץ חילוני, נחל עוז. בסופו של דבר, המלחמה שניהל הרב אלישיב הסתיימה בכישלון - גיורה של זיידמן הוכר לא רק במשרד הפנים אלא גם בקרב רוב המימסד הרבני, כולל הרב עובדיה יוסף.

כמה שנים מאוחר יותר הגיע הקרע הגדול בין המוסדות הרשמיים של המדינה ובין הרב אלישיב. אח ואחות ביקשו להינשא, כל אחד לבחיר ליבו, אולם הם לא יכלו להתחתן כיוון שהוגדרו כממזרים. שוב נחלץ הרב גורן לבחון את הבעיה: הוא גילה שהם נחשבו כממזרים משום שנולדו מבעלה השני של האם, לכאורה בעת שבעלה הראשון לא התגרש ממנה. אלא שהתברר כי הבעל הראשון, שלו נישאה בחו"ל, היה גוי שלא התגייר אלא רק נרשם כגר בלחץ משפחתה החרדית של האישה. הוא לא ידע אפילו לומר את צמד המילים "שמע ישראל".

הרב גורן פסק שכיוון שהוא לא היה גר, לא היו נישואים ראשונים, ומכאן שהאח והאחות מהנישואים השניים אינם ממזרים.

אלא שהמימסד החרדי ניהל כאן מלחמה שלא היה יכול לסגת ממנה ולהודות בטעותו. בעקבות הפרשה עזב הרב אלישיב בטריקת דלת את מוסד הדיינות, ויש הטוענים שמאז גם התגבשו עמדותיו בכל הקשור לנושאי דת ומדינה תחת המוטו "כבדהו וחשדהו, בדגש על ה'חשדהו'".

ב-1988 החל את מעורבותו הרשמית בציבוריות הישראלית, כשנענה בחיוב להזמנת הרב שך לכהן כאחד ממנהיגי מפלגת "דגל התורה". גם שם המשיך הרב אלישיב לבלוט בפסיקותיו החד-משמעיות, ובעיקר בהשפעתו על החיים בישראל.

"הוא היה כמו חומה בצורה"

ב-1999 החליט שאנשיו יצטרפו לקואליציית השמאל שהקים אהוד ברק עם מרצ כדי להגן על בני ישיבות מגיוס לצה"ל. כמה שבועות לאחר מכן הורה לאנשיו לצאת מהממשלה בעקבות "פרשת המשחן": חברת החשמל הסיעה בשבת גנרטור ענק, כדי למנוע חסימת צירי תנועה בימי חול.

הרב אלישיב ספג ביקורת נוקבת סביב הוראתו להצטרף לממשלתו של אריאל שרון על רקע ההתנתקות. אנשיו אמרו כי הורה לנציגיו להצביע בעד דחיית ביצועה. בימין טוענים כי הוא הסכים שמפלגת דגל התורה תיכנס לקואליציה לאחר שהובטח לו כי תוכנית הליבה לא תיושם בבתי ספר חרדיים. הוא הותקף בטענות על שוחד פוליטי.

"לחשוב שהרב היה מסכים להכנסת לימודים כאלה למוסדות החינוך החרדיים זאת מחשבה מעוותת", אומר הלברטל, "אין מה לדבר על הנושא. כל שרי החינוך חושבים שיוכלו לכפות את לימודי הליבה על המגזר החרדי, והם טועים, ובגדול. הוא לא היה נותן לגעת בזה. הוא היה כמו חומה בצורה".

נושא הליבה לא היה היחיד שהרב אלישיב נדרש אליו. "אין ספק שהיתה לו ההשפעה הגדולה ביותר על היחסים בין הציבור החרדי לחילוני. בהבל פיו הוא הוציא 400 אלף איש לרחוב, למשל בהפגנה נגד בית המשפט העליון ובעצרת התמיכה באסירי עמנואל", מזכיר הלברטל את הסערה סביב היחס המפלה נגד בנות ספרדיות בחינוך החרדי.

גם בתחום המדיני היתה לרב משנה סדורה. הלברטל מספר כי "הרב לא היה איש מלחמה, אלא איש של שלום שידע להעריך את המציאות המדינית בשטח. אחד הדברים שהטרידו אותו היה המצב עם איראן. הוא הבין גם את תלותנו בארה"ב.

"הרב התנגד בכל תוקף לשירות בצבא, אבל היה רגיש למראית עין כלפי החיילים. במהלך מלחמת לבנון השנייה שאלו אותו אם אפשר במצב הנוכחי לצאת לחופשת 'בין הזמנים', והוא ענה בחוכמה: 'תלכו לבתי חולים, תראו את הפצועים ותגידו אתם מה צריך לעשות'".

אלא שהרב אלישיב לא מיהר להצטרף לכל מאבק. לדברי מקורבו, "הציבור יודע להבדיל מתי המאבק הוא בנפשו של הרב ומתי לא. ביקשו ממנו לחתום על קריאה למחאה נגד מצעד התועבה (מצעד הגאווה; י"ש), אבל הוא חשב שלא כדאי לתת לנושא הזה חשיפה. היה ברור שלא יוכל לסרב לחתום, וכששאלתי אותו אם לצאת להפגין ולסגור את הישיבות, הוא השיב 'תמחה בבית'".

נושא רגיש במיוחד מבחינת הרב אלישיב היה היחס לציונות. "אין לרב מילה טובה לומר על הערכים הציוניים, אבל הוא קיבל את המושג של 'דינא דמלכותא דינא' בכל הקשור לסדר הטוב של המדינה, כמו במיסוי, במקרקעין וכדומה", מבאר הלברטל.

"הוא התנגד לכל דבר שעלול להביא למידה של ירידה ביראת שמיים, וחשש שערבוב עם העולם החילוני יכול לגרום לזה. זה נשמע אגרסיבי, וצריך להבהיר שהוא כיבד כל אדם כאדם ונהג כך באישים שמגיעים אליו, ובהם הנשיא שמעון פרס, אבל התנגד לחלוטין לרעיון של יצירת קשר בין חילונים לדתיים".

ועכשיו - למלחמת הירושה

בחודשים האחרונים היה הרב אלישיב מאושפז על ערש דווי. בתקופה זו התרחשו אירועים דרמטיים ואפילו היסטוריים שקשורים לציבור החרדי. הראשון היה הפסיקה של בג"ץ שעל המדינה לתקצב גם רבנים שאינם אורתודוקסים, מהלך שעבר בשקט יחסי ללא הפגנות ענק מלבד הבעת מחאה מינורית בעיתונות החרדית הכתובה. האירוע השני שאפשר לתאר כהיסטורי הוא העימות בנושא גיוס חרדים לצה"ל.

הסוגיה הדרמטית שכבר מורגשת בשטח ועוד תשפיע רבות על יחסי דת ומדינה וחרדים-חילונים היא שאלת הירושה. שני המועמדים העיקריים לתפקיד ששמותיהם עלו רק בסתר בחודשים האחרונים (מפאת כבודו של הרב אלישיב) היו הרב שמואל אוירבך הירושלמי והרב אהרון יהודה לייב שטיינמן הקשיש מבני ברק.

מאז היעדרותו של הרב אלישיב התחזקה שליטתו של הרב שטיינמן בעולם החרדי, בין השאר בשל קשריו הקרובים עם הנציגים הפוליטיים ביהדות התורה ובש"ס.

הצבתו של הרב שטיינמן כיורש היא בעלת משמעויות רבות. שטיינמן מוביל תפיסה "שקטה" יותר.הוא אינו מיליטנטי ואינו שש להצטרף לחרמות ולהפגנות גדולות. רק לפני כמה שבועות נפגש עם הרב הראשי יונה מצגר, והשניים דנו בעצרת רבנים שתוכננה להתקיים נגד ההחלטה לתקצב זרמים שאינם אורתודוקסיים.

בשיחה נזכר שטיינמן בסיפור הצפרדעים שמופיע במדרשים על מכות מצרים ולפיו ככל שהיכו את הצפרדעים, הן התרבו יותר. אמירה זאת שימשה אותו בבואו לצאת נגד הפגנות ומחאות פומביות ולתת לזרמים הללו מעמד וחשיפה גדולה יותר.

בגלל תפיסתו המיוחדת, גורמים קיצוניים הקשורים לפלגי העדה החרדית פיזרו נגדו בעבר כרזות קיר, פשקווילים, ששם הצמידו לו את העלבון האולטימטיבי - "רפורמי".

בשל דרכו זו לא כל הרבנים הליטאים מתאחדים סביבו. גורמים חרדיים הקשורים לחצרות הרבנים אף מעריכים כי המגזר הליטאי עלול להתפצל. "בעיני החילונים כל החרדים אותו דבר, אבל בפועל קיימים הבדלים משמעותיים מאוד. "לא מן הנמנע שנראה שליטה ליטאית אחת בירושלים ושליטה ליטאית אחרת בבני ברק", אומר הרב הלברטל.

עם זאת הוא מעריך כי במקרים של החלטות "הרות גורל" כמו הגיוס, יהיה זה הרב שטיינמן שייתן את הטון. "הוא נוח יותר לעיכול לבטן חילונית. אצל הרב אלישיב לא היה מצב שנושא של תקצוב רפורמים היה עובר בשקט. הוא היה מורה מייד על הקמת קול וצעקה. התפיסה של הרב שטיינמן אחרת, ויהיו לכך השלכות בכל מה שקשור לנושאי דת ומדינה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו