ויונה יהב - שותק

בשנות ה־80 של המאה הקודמת, בעודי עיתונאי צעיר, נחשפתי לראשונה להתנהלות מושחתת ובעייתית של מנהל אגף הרישוי והפיקוח על הבנייה בעיריית חיפה, אליעזר פרוזר. זה היה בעת הכנת כתבות תחקיר על המתרחש בעירייה, בתקופת מי שעמד אז בראשה, אריה גוראל.

פרוזר היה כאן ושם, צבר כוח רב, ידע מתי לעצום חזק עיניים ומתי לפקוח אותן בתיקי עברייני בנייה. בין היתר הוא היה מעורב במתן טובות הנאה לחבר אישי שלו, ששירת במערכת האכיפה, ואף העיד מטעם אותו חבר במשפט דיבה שזה הגיש נגדי, נגד האכסניה הקודמת שלי ונגד כלי תקשורת אחרים. הגיש והפסיד.

פרוזר הסתבך בעדותו ונמצא בלתי אמין. השופט המחוזי גדעון גינת שישב אז בדין, קבע שפרוזר היה נגוע בניגוד עניינים ברור, שהעניק טובות הנאה לחברו, והעיקר: "לאחר ששמעתי את דבריו על דוכן העדים וקראתי את העדויות שלו במשטרה, אינני מוכן להשתית קביעות עובדתיות על עדותו". רוצה לומר: התרשמתי ממנו לרעה. אני לא מאמין לו.

גינת קיבל את עיקר טענות פרקליטי דאז, עו"ד מיבי מוזר, אימץ את עדויות ההגנה מטעמי ודחה את תביעת המיליונים. גם בערעור נדחתה תביעת הדיבה למעט בנושא טכני אחד.

בעירייה שפויה היה פרוזר מודח מתפקידו לנוכח העובדות שהתגלו במשפט הדיבה ואי קיום החוק על ידיו. ודאי אחרי שהתגלה שפיקח אישית על הבנייה בבית חברו, ששמר את התיק הזה בחדרו בעירייה, שהעניק לחברו הטבות רבות ו"שלא רשם דבר בהקשר זה כיוון שמדובר בידיד". 

אבל בעיריית חיפה, שתרבות השקר והשחיתות היתה כבר אז אחד מכרטיסי הביקור שלה, הוא אפילו לא נשרט. הוא המשיך לבצר את מעמדו במוסד ותרם, לא לבד, למצב שבו הפכה הבנייה הבלתי חוקית בחיפה לנורמה. 

חלפו מאז עשרות שנים ושכחתי את פרוזר. האיש הזה נמחק מזיכרוני כאילו לא הכרתי אותו מעולם. עד שבוקר אחד לפני חודש וחצי, בעוד אני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת מעמיקים את הבדיקה בפרשיות השחיתות של מנהלת אגף הנכסים בעירייה, פנינה פז, ראה אור בעיתון מקומי ראיון עם היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד רשף חן.

ראיון? הודאה פומבית של שומר הסף הראשי בעירייה, שקיבל החלטות מושחתות לטובת פז ודומיה, וקשר את עצמו במו פיו אל עמוד הקלון הציבורי. הוא עשה זאת לא לפני שהצהיר כי מיצה את עצמו בעירייה והחליט לפרוש ממנה בקרוב.

איך ניסה עו"ד חן להגן על פז, שבנתה את הווילה שלה בשכונת דניה לפני שנים עם חריגות בנייה חמורות? איך הסביר זאת כשידע שעד היום ניצלה אותן, מנעה את מדידת השטח האמיתי של ביתה וחסכה לעצמה תשלום ארנונה בסכום מצטבר המוערך בין חצי מיליון למיליון שקלים? איך הצדיק עו"ד חן את החלטתו שלא לאכוף את החוק ולפתוח בהליכים פליליים נגד המנהלת שסרחה?

באמצעות התירוץ המביש הבא: אין להפלות אותה לרעה... היא חלק מהנורמה בחיפה... "במחצית הבתים בעיר", טען, "יש עבירות בנייה שאינן נאכפות... יש אינסוף עבירות בנייה ואנחנו ביודעין לא אוכפים אותן..."

קראתי ולא האמנתי: עיריית חיפה ממשיכה להעניק פרסים לעברייני בנייה, ובהם פנינה פז, כאילו אין לדרוש מעובד ציבור יותר מאשר מאזרח מהשורה? קראתי ושאלתי שאלת תם: היכן נמצא בסיפור הזה ראש אגף הרישוי והפיקוח על הבנייה, שאמור היה להילחם בג'ונגל העירוני? מי ממלא כיום את התפקיד הזה והיכן השיניים שלו? 

גורם בכיר בעירייה השיב לי: לאיש קוראים אליעזר פרוזר...

פרוזר? שאלתי, ההוא, ההוא, ההוא? אתם רציניים? הוא לא פרש עדיין לפנסיה?

"הוא כבר בן 69, אחרי גיל הפנסיה", צחק אותו פקיד, "אבל הוא עדיין יושב על אותו כיסא... האריכו לו פעמיים... מועד פרישתו נדחה".

 

פז מסתבכת בעדותה

כשאלה הן העובדות אין להתפלא על שתיקת ראש העירייה, יונה יהב, בנושאים של טוהר מידות. צחנה רודפת צחנה, פרשה רודפת פרשה, החלטות תמוהות רודפות החלטות עוד יותר תמוהות ויהב שלנו נאלם.

באקלים הזה רק טבעי שפנינה פז תרגיש בטוחה ורצויה; שהמנהלת הזאת של אגף הנכסים והשמאות - שניצלה את מעמדה להשגת טובות הנאה שוות כסף רב לעצמה - לא נבעטה הביתה גם אחרי שנחשפה בקלונה כעדה מטעם העירייה במשפט אזרחי במארס 2015; גם אחרי שהשופט המחוזי בחיפה, ד"ר מנחם רניאל, מתח עליה ביקורת קשה.

זה קרה בתביעה שהגישה "קהילת ציון אמריקאית" נגד העירייה, בטענה שהעירייה ניסתה להתחמק מתשלום דמי שימוש במקרקעין שלה במשך שבע שנים.

השופט רניאל. ביקורת קשה על פז // צילום: אתר בתי המשפט

"בין הטענות שהעירייה לא מנעה מעצמה", כתב השופט באירוניה, "עומדת הטענה שהתובעת היא חברה אמריקנית המנסה לעשות עושר על חשבון הקופה הציבורית ולא במשפט".

כבודו לא הבין על שום מה הציגה העירייה את החברה התובעת כאמריקנית והעמיד את נציגי העירייה על בורותם: "התובעת היא חברה שלמרות שמה האמריקני נוסדה בידי ההסתדרות הציונית ונרשמה בארץ ב־1924 במטרה לקדם יישוב יהודים בארץ ישראל... אין מדובר בעשיית עושר ולא במשפט מצד קהילת ציון אמריקאית, אלא בהפסקת עושר ולא במשפט על ידי עיריית חיפה..."

סכין חדה ראשונה ננעצה בטענות העלובות של העירייה. כבודו ירה חץ ועוד חץ, ואז כתש בהכרעת הדין את גירסת פנינה פז שהיתה כאמור עדת מפתח מטעם העירייה - כשמאית מקרקעין וכמנהלת אגף הנכסים.

"חוות דעתה של פז כשמאית נגועה בניגוד עניינים מובנה... העירייה היתה צריכה לטרוח להביא חוות דעת שמאי שאינו מקבל משכורת ממנה... פז אינה עוסקת דרך קבע בשמאות ואינה כפופה לאמות מידה מקצועיות..."

בהמשך הצביע השופט על רשלנות מקצועית של פז, על תשובותיה המתחמקות בחקירה הנגדית ועל הסתירות המהותיות בעדותה. כלומר, על אמינותה המפוקפקת.

השורה התחתונה: העירייה חויבה לשלם לתובעת כ־2 מיליון שקלים, אבל פז לא נפגעה. היא לא נדרשה לשלם מחיר על חוסר היושרה שלה. 

מה טוענת העירייה בתגובה לפרשיות פז? היא מדלגת על העובדות הפשוטות, החמורות, וחוזרת על טענותיה כי חריגות הבנייה בוצעו בשנות ה־80 "ובהתאם למדיניות האכיפה והנחיית פרקליטות המדינה, אין כוונה לנקוט הליכים פליליים בגין סגירת קומת עמודים".

בעניין הביקורת של השופט רניאל על פז - היא כותבת: "השופט קבע כי תפקידה כמנהלת הנכסים יוצר מניעה ממתן חו"ד שמאית ביחס לנכס עירוני... העירייה סברה אחרת, אבל מקבלת את קביעת השופט ובעתיד תפעל בהתאם".

ובעניין פרוזר: האם הוארכה כהונתו אף שהגיע לגיל הפרישה, ואם כן, מדוע? העירייה: אין תגובה.

 

לפרנסת מי דואג דב צור

תיק עו"ד רועי בר, לשעבר היועץ המשפטי החיצוני של עיריית ראשל"צ, החשוד בקבלת שוחד מקבלנים, במעשי מירמה, בזיוף פרוטוקול ובהטיית החלטות בעיריית ראשון לציון, שבראשה עומד נאמנו דב צור - עדיין מונח אפוי בתנור של המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה. 

חם בתנור ולמרות זאת כתב האישום, הנשען על ראיות ברזל, לא הוגש עדיין לבית המשפט. הסחבת הנוראה, דווקא בתיק הזה, נמשכת.

עדיין יש אנשים תמימים בפרקליטות הנתונים ללחצים לסגור עם הפרקליט עיסקת טיעון נוחה לו - במקום למצות איתו את הדין. מי שאינו מבין את גודל השערורייה, מוזמן לעיין בכתב האישום שהגישה אותה פרקליטות נגד הקבלן יצחק אמסלם, שלטענתה הזרים לכיסי עו"ד בר 2 מיליון שקלים שוחד.

צור. מה עוד צריך לקרות כדי שראש העירייה יפסיק סוף־סוף להעסיק את משרדו? // צילום: דודו ועקנין

בינתיים ממשיך הפרקליט שסרח לצחוק כל הדרך אל הבנק באדיבות העירייה ופרקליטות המדינה: אף שזירת הפשע היתה עיריית ראשון לציון - העירייה לא ניתקה איתו את כל קשריה. 

על פי בדיקת עוזי דיין, ממשיך דב צור להזרים כספים למשרד עו"ד בר, בין היתר באמצעות העסקת המשרד הזה כיועץ משפטי של כמה תאגידים עירוניים. מי עומד בראש שניים מהם? ניחשתם נכון: דב צור.

הדעת נותנת שעוד לפני הגשת כתב האישום נגד בר, יופסקו קשרי העבודה של משרדו לא רק עם העירייה ועם הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפי שקרה בפועל, אלא גם עם התאגידים העירוניים.

אבל דב צור, כמה מוזר, מתקשה להיפרד מהפרקליט הממולח, רב המעללים, שהתנהג שנים כראש העירייה בפועל. הוא מתקשה לעשות זאת ונתלה באילן גבוה: פרקליטות המדינה. 

על פי גירסת העירייה, "מתן שירותיים משפטיים על ידי עורכי דין מסוימים ממשרד עו"ד בר לחברות עירוניות (לא על ידי בר עצמו) הובא לידיעת היועץ המשפטי והפרקליטות, ולא הועלתה מצידם דרישה להפסיק את ההתקשרויות".

הגירסה הזאת, למרבה התדהמה, נכונה. הפרקליטות, שמגלה יחס סלחני לעו"ד בר, מאשרת אותה.

 

להקת מעודדי וסרמן

בשבוע שעבר פירסמנו כאן רשימה חלקית של עסקנים בהסתדרות המורים, ובהם מזכירי סניפים התומכים עדיין במזכ"ל, יוסף וסרמן. אנשים שאינם סולדים מהשחיתות הציבורית והפלילית שלו ולא דרשו ממנו להתפטר.

בראש הרשימה השחורה הזאת הצבתי את ממלא מקומו של וסרמן, ראש הסיעה הדתית גד דיעי, והוא נפגע לדבריו מהדברים. 

איני מתנצל בפניו: זה מקומו הראוי כמי שמגונן בשתיקה ובמעשה על וסרמן כבר שנים; כמי שבשיחה איתי השבוע סירב לחשוף בציבור את הדו"ח הפנימי של פרופ' רמי פרידמן, שבעזרתו שידרגו וסרמן ולהקתו את שכרם ותנאי פרישתם.

דיעי. עד מתי (ב')? 

אני כן "מתנצל" בפני חייל אחר של וסרמן, אף שלא ביקש זאת, שלמה ישי מנתניה, המכהן כסגנו של המזכ"ל, כראש הקרן לקידום מקצועי ועוד ועוד. שמו של האיש הזה, רב הפעלים גם בעיריית נתניה, נשמט בטעות מהרשימה השחורה ואני מצטער על כך. הוא אינו טוב מדיעי. 

גם שמו של מזכיר סניף ירושלים, מוטי סמט, נשמט מהרשימה וכך גם שמם של מזכירת סניף פ"ת, דורית חגי, חובבת טיולים מושבעת לחו"ל; של מזכיר סניף חדרה, נפתלי כהן, שעוד ידובר בתפקידו בכוח; ושל מזכירת סניף חיפה, חני לידור, שנחשבה מועמדת לרשת את וסרמן והנה גילתה כי למשבצת נכנסה יצירת מופת אחרת - ג'ינה מרום, מנכ"לית עמותת המורים.

אני עוצר כאן לטובת עוד חברה ברשימה השחורה, חנה להב, שאותה הצגתי לפני שבוע כנציגת מרצ. הפרסום הזה גרם למזכ"ל מרצ, מוסי רז, "להתבייש", כלשונו, "במתרחש בגוף הזה, ובכלל זה בחנה להב כמייצגת כביכול של המפלגה.

"האמת היא", כתב לי רז, "שכמזכ"ל מרצ וכיו"ר ההנהלה לשעבר, לא ידעתי שהיא מייצגת אותנו. מבדיקה שערכתי מתברר כי להב נבחרה לייצג את מרצ לפני 16 שנה ובשלוש קדנציות מרצ לא התמודדה בהסתדרות המורים. לא לי ולא לאף מוסד של מרצ קשר איתה כבר שנים. לאור זאת אני יכול לקבוע שלהב אינה מייצגת אותנו".

לשון אחרת: מקומה של להב צריך להיות בבית והיא כנראה בדרך לשם. היא מבינה שמי שלא יברח עכשיו מהספינה הטובעת עלול לאבד את תנאי הפרישה המופלגים ואינה לוקחת סיכון.

 

הטיפש של הכנסת

איך כתבנו כאן לפני כחצי שנה, כשסגן יו"ר הכנסת אורן חזן הגיש תביעת דיבה בגובה מיליון שקלים נגד עמית סגל מחדשות ערוץ 2? שרק טיפש גמור או צדיק גמור מגיש תביעת דיבה. שאין אפשרות שלישית במקרה הזה.

כתבנו ולא טעינו: בקרב המר על תואר הטיפש של הכנסת, במוסד שלא חסרים בו כידוע טיפשים וליצנים, זכה השבוע כצפוי המחוקק חזן בניצחון גדול. 

הוא זכה בו באדיבות שופט השלום בת"א, עזריה אלקלעי, שקבע בצורה מפורשת: הוא אינו מאמין לעדות חזן בפרשת צריכת הסמים הקשים, בפרשת היותו מנהל הקזינו ובנושאים אחרים. חזן צרך גם צרך סמים קשים, ניהל גם ניהל את הקזינו, "היה הרוח החיה בו", כלשון השופט. בלשון פשוטה, שווה לכל נפש: ח"כ חזן שיקר במצח נחושה. הוא התחפש לקורבן.

חזן. מה עוד צריך לקרות כדי שייעלם מהכנסת? // צילום: גדעון מרקוביץ

נכון, עמית סגל, שיוצג בידי עוה"ד ישגב נקדימון ודקלה בירן, לא הוכיח שחזן גם סיפק נערות ליווי ללקוחות המקום, אבל השופט אלקלעי קבע כי הוא "ערך תחקיר יסודי, מקיף ורציני, ראיין מקורות רבים, ערך הצלבה בין העדויות - האמין בכנות באמיתות הפרסומים ועומדת לו הגנת תום לב".

מדוע חייב אותו כבודו, בכל זאת, לשלם לחזן 40 אלף שקלים? ראשית, "בגין התנסחות לא מוצלחת של סגל" בראיון עם עודד בן־עמי שממנו אפשר היה להבין שחזן גם מכר סמים (סגל הופיע למחרת אצל בן־עמי והבהיר שאין טענה כזו). שנית, בגין ידיעה שעלתה לאוויר באתר מאקו שבה - "בשל שגגה בתום לב של אחד מאנשי דסק האינטרנט" - נכתב כי חזן סחר בסמים ולא השתמש בסמים. 

שורה תחתונה בסיפור הזה: מעכשיו חזן הוא לא רק בדיחה מהלכת. מעכשיו הוטבע על מצחו לדראון עולם כתם השימוש בסמים מסוכנים, כתם שקריו בפרשת הקזינו, כתם השקרים הגסים האחרים שלו בבית המשפט.

מילה על הכרעת הדין של השופט אלקלעי: היא כתובה בצורה בהירה, מנומקת היטב, מביאה בחשבון את הקשיים של העיתונות החוקרת ואת החשיבות שלה; מעניקה משנה תוקף למושג "עיתונות אחראית". וגם: כבודו לא גרר רגליים. הכרעת הדין שלו, שיש לה כאמור חשיבות גדולה, ניתנה בתוך חודשים ספורים. 

 

השופט כרמל התעורר 

שבע שנים היה מונח כתב האישום החמור נגד רייצ'ל רז־ריסבי, מתאמת הנסיעות לשעבר של אהוד אולמרט (ששכבה למענו על הגדר), על שולחן השופט המחוזי מירושלים, רפי כרמל, וזה נמנע באופן תמוה מלשמוע אותו. הוא התחמק.

הנימוקים הפורמליים: כבודו ממתין לסיום ההליכים הפליליים בפרשת ראשונטורס.

רז־ריסבי. רגע האמת הגיע // צילום: ליאור מזרחי 

למה בדיוק להמתין להם אחרי שרז־ריסבי סיימה להעיד לפני כמה שנים במשפט אולמרט ושותפתה, שולה זקן, הורשעה? לא ברור. כבודו הדף את בקשות הפרקליטות, יצר סחבת, לא הסכים לקיים אפילו ישיבת קדם משפט.

השבוע, חודש אחרי ששלושה שופטים בעליון דחו את ערעור המדינה בתיק ראשונטורס ושניים קיבלו אותו בדעת מיעוט; אחרי שרז־ריסבי נראית רע בפסקי הדין האלה; התעורר כבודו וקבע מועד לפתיחת המשפט: 14 בנובמבר הקרוב. ימות המשיח. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו