האיחוד האירופי, עוד מימיו כשוק משותף, הוא בעל עמדה מסורתית של עוינות מובנית כלפי ישראל. הציר הגרמני-הצרפתי, עליו הוקם האיחוד האירופי, אימץ משנות ה-70 והלאה - מסיבות כלכליות, פוליטיות, אידיאולוגיות ואנטישמיות - את עמדות אש״פ והפלסטינים ונאבק, מאז, תחת המעטה של האיחוד האירופי בקיומה של מדינה יהודית.
גם מדינות מערב אירופה שהיו ידידותיות לישראל - כהולנד וכמה מהמדינות הסקנדינביות - אימצו בסופו של דבר את הגישה האנטי-ישראלית הזו, בין היתר ממניע דמוגרפי: ההגירה המסיבית של ערבים ומוסלמים לשטחן והפיכתן של קהילות המהגרים הללו לכוח פוליטי מקומי. שנאת ישראל הפכה לגורם מחבר ומרגיע מתחים, לכאורה.
הרחבתו של האיחוד האירופי למרכז אירופה ולמזרחה גרמה לשינוי המציאות הזו. אמנם נדרש זמן עד שהחברות החדשות באיחוד אזרו אומץ לשבור את הסטטוס קוו, שנוצר בתחומים רבים באיחוד - בכלל זה יחסי העוינות לישראל. אך, בעשור האחרון הפכו ״האירופאים החדשים״ תחת ממשלות ימין שמרניות לבעלי מודעות וביטחון עצמיים, שאפשרו להם לפעול לשינוי כללי המשחק. חלפו ימי הקונצנזוס האנטי-ישראלי האוטומטי. ולפולין, תחת הממשלה השמרנית של מפלגת ״חוק וצדק״ היה חלק מרכזי ופעיל למדי ביצירת שינוי זה, לצידן של צ׳כיה, הונגריה, סלובקיה (ארבע מדינות ״גוש וישיגראד״), אוסטריה, המדינות הבלטיות וגם רומניה ובולגריה במידה מסויימת.
פולין היא המדינה החמישית מבחינת גודל אוכלוסייתה באיחוד האירופי, מהכלכלות הצומחות ביותר באיחוד ובעלת ברית אסטרטגית חשובה מאוד לארה״ב. לישראל היה הרבה מה להרוויח ממערכת היחסים הקרובה מאוד שהתפתחה בין שתי הממשלות, והיא גם הרוויחה באמצעות שיתופי פעולה מגוונים. גורמים מדיניים בכירים ביותר בוורשה אומרים לי, שפולין היתה כפסע מהעברת שגרירותה בישראל לירושלים בעקבות ארה״ב.
אבל, אז התחיל יאיר לפיד במלחמתו הפופוליסטית נגד פולין. לפני שלוש שנים, משורות האופוזיציה, הוא ירה את יריית הפתיחה עם התקפות משולחות רסן סביב מה שנקרא בישראל ״חוק השואה״. כעת, ממשרד החוץ הוא מנהל מתקפה חזיתית מלאה סביב מה שמכונה בישראל ״חוק אי החזרת הרכוש״. תוך שלוש שנים, באמצעות הסתה בעלת מאפיינים גזעניים, הפך לפיד את אחת מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל באיחוד האירופי לאויבת פוטנציאלית.
וכל זאת מדוע? אולי מאחר שלפיד רוצה לשכנע אותנו שדון קישוט אכן רכב על דולצינאה, כפי שכתב פעם. לטיעונים ולהאשמות של לפיד נגד פולין יש תוקף זהה לאמירה המטופשת ההיא. לפיד מאשים את ממשלת פולין בהכחשת שואה. לא היה ולא נברא. לפיד מאשים את ממשלת פולין בהעברת חוקים אנטישמיים. לא היה ולא נברא. עם אישור ״חוק אי החזרת הרכוש״ ממשלת פולין הפכה לאנטי-דמוקרטית ולאנטי-ליברלית״, מאשים לפיד. ואולי כאן קבורה הדולצינאה. אישור ״חוק הרכוש״, שזכה לתמיכה פוליטית מקיר לקיר בבתי הנבחרים הפולניים ונועד ליישם בפועל פסיקה של מערכת המשפט הפולנית, נעשה דווקא בצורה דמוקרטית ביותר ולא עורר ויכוחים פוליטיים סוערים, וזאת בעת שמצבה של ממשלת הימין הפולנית דווקא התערער. כלומר, קיים קונצנזוס פוליטי בפולין לגבי הצורך להסדיר אחת ולתמיד את הכאוס שהיה קיים עד כה בסוגיית תביעות רכוש נדל״ניות, ששירת לעתים קרובות מדי גורמים מפוקפקים ולא ניצולי שואה או קרובים של קורבנות הנאצים. מעבר לכך, היו פולנים שהתגלגלו מצחוק לשמוע הטפות מוסר על דמוקרטיה ממנהיג מפלגה ישראלית לא דמוקרטית בעליל שהגיע לשלטון בדרכי תככנות ומרמה.
אבל, לפיד יודע שבבירות מערב אירופה לא אוהבים את ממשלת ״חוק וצדק״, כמו שלא אוהבים את ממשלות הימין בהונגריה ובסלובניה, וכדי למצוא חן בעיני הממשלות ״הליברליות״ במערב אירופה הוא אימץ את הנרטיב הפשטני לפיו ממשלת פולין היא ״אנטי-דמוקרטית״ ו״אנטי-ליברלית״. רק שהאמירות הללו הן כמו אמירותיו הפתטיות של לפיד ש״הזמנים בהם פולנים פגעו ביהודים בלי תגובה חלפו״ - פופוליסטיות וחסרות קשר למציאות.
בנימין נתניהו ידע, כראש ממשלה ושר חוץ, לתמרן את המתחים הפנים-אירופיים כדי לשבור את הקו האנטי-ישראלי של האיחוד ולחזק את מעמדה של ישראל גם בחזית האירופית. לפיד, מנגד, מחרב את היחסים עם אחת מבעלות הברית החשובות של ישראל כדי למצוא חן בעיני הציר ״הליברלי״ העויין לישראל באיחוד. פולין כבר מצביעה עם אותן מדינות ״ליברליות״ נגד ישראל בפורומים בינלאומיים ומחזקת את קשריה עם הפלסטינים. האנטי-פולניות הפופוליסטית של לפיד תחזק את הקצוות האנטישמיים, שקיימים בחברה הפולנית ותעודד אנטי-ישראליות, במדינה בה התופעה הזו כמעט ולא הייתה קיימת. בהתחשב בשותפיו של לפיד לממשלה, אולי זו מטרתו האמיתית של שר החוץ: פגיעה ביחסי החוץ של ישראל ובמעמדה בזירה הבינלאומית.