עולים לרחבה

תרבות ההיפ־הופ נתפסת לא פעם, בטעות, כתרבות "שחורה", סטיגמה שנולדה מצבע עורם של רבים מתושבי השכונות הקשות בארה"ב, שבהן צמח הסגנון ומהן התפשט. אם נתפסים להגדרות, ההיפ־הופ הוא דווקא גרפיטי על קירות מציאות שחורה. תרבות מחאה - ודרך לבטא חלומות ותקוות. 

חלומות, תקוות, מציאות שחורה והיפ־הופ מתערבבים יחד גם בשכונה האשדודית שבה חיה ופועלת חבורת רקדני הברייקדאנס "הבלתי ניתנים לעצירה"
(The Unstoppables). הם יצוקים מאותה התבנית - כולם צעירים, מגיל צבא ועד שנות ה־30 המוקדמות לחייהם; כולם מפגינים בריקוד מיומנות של ספורטאים מקצועיים ומתאמנים בהתאם; וכולם יוצאי חבר העמים, שעלו ארצה לבדם כבני נוער או כילדים עם משפחותיהם ונאלצים להתמודד עם קשיי קליטה וצרות כלכליות שלהם ושל הוריהם. "דור 1.5", מכנים אותם; דור שהגדרת זהותו הייחודית היא משימה לא פשוטה, אבל היא חיה ובועטת, מחפשת קומה משלה במגדל בבל הישראלי. 

 

מי שלא רקד, סיים בכלא

ל"ברייקרים" מאשדוד התלווה בשלוש השנים האחרונות הבמאי רומן שומונוב. חלק מהם השתתפו בסרט הגמר שיצר בסיום לימודיו בבית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, שעסק בקורותיה של להקת ראפ. עכשיו יוצא "החולמים מבבילון", סרט דוקומנטרי באורך שעה וחצי שיוקרן היום בבכורה ארצית במסגרת פסטיבל "דוקאביב" שנפתח השבוע בסינמטק תל אביב. הקרנות נוספות יתקיימו בשבוע הבא בימים שלישי ושבת, וב־12 ביוני ישודר הסרט בערוץ 8 של הוט. 

"דרך הברייקדאנס יצאתי מעולם הפשע". אדוארד "מיקסר" חמילניצקי

את "החולמים מבבילון" הפיק דורון צברי, יוצר שאי אפשר להאשים אותו בהתעלמות ממצוקות ומפריפריה, שמלמד במכללת ספיר. בסרט עוברים הרקדנים, "בי בויז" (B boyz) בשפתם, מסע שכולל אימונים מפרכים לאליפות הארץ בברייקדאנס, זכייה בה ונסיעה לאליפות העולם לקבוצות בגרמניה. בו בזמן הם מספקים הצצה אמיצה וכנה לעולמם הפרטי ולשלל הבעיות שהחיים מציבים בפניהם. את הכל עוטפת מוסיקת היפ־הופ: הפסקול משופע ביטים עמוקים וראפ מעולה בבליל של רוסית, עברית וסלנג באנגלית, הנורה מפיהם של שני אחים חברי ההרכב.

שומונוב (32), נשוי ואב לילד בן שנה, מתגורר בקיבוץ ברור חיל שבעוטף עזה. גם הוא "דור 1.5". הוא נולד בגאורגיה, אחרי נפילת בריה"מ עבר עם משפחתו לדרום רוסיה ובגיל 17 עלה ארצה. אחיו הגדול עלה קצת לפניו, וההורים - אחריהם. בינתיים הספיקו לעזוב, כי "לא הסתגלו לשפה ולמנטליות. הם הגיעו אחרי גיל 50, וזה קשה. הדור הזה מצליח להעביר את החיבור בין התרבות הרוסית לתרבות הישראלית, כי אנחנו מרגישים ישראלים. אם תשאל אותי באחוזים כמה אני רוסי וכמה ישראלי, אני לא באמת יודע".

איך הכרת את הרקדנים?

"הייתי ראפר, ותמיד במסיבות ובהופעות היו גם ברייקרים שעשו מעגל. כשהלכתי ללמוד קולנוע בספיר, היה טבעי לחזור אליהם. דרך הסרט גיליתי עולם שאף אחד לא הסתכל לכיוון שלו. סיפור על צעירים עם חלום, לבד בארץ. היה לי חשוב להביא גם את התרבות הרוסית, וגם את הקול של האנשים בפריפריה. לא רוצה שהם ייעלמו מול איזו מכונה במפעל".

הסרט ממקד זרקור באדוארד "מיקסר" חמילניצקי (30) - נשוי, אב לילדה ואחת נוספת בדרך, המתמודד עם אמא שאינה מתפקדת ועם אחים תאומים בגיל העשרה, שאותם הוא לוקח לביתו, אך רשויות הרווחה שולחות אותם לפנימייה. כאשר לשק הכבד הזה מצטרפים מחסור בפרנסה וחובות, המציאות הופכת מייאשת והברייקדאנס מתגלה כמפלט. 

מה שמדבר זו היכולת שלך על הרצפה. יעקב "פוטר" קרביץ

"נולדתי בסוצ'י, והמשפחה היתה במצב כלכלי גרוע. מהר מאוד התחלתי להסתובב ברחוב, וגם לגנוב בשביל לחיות", מספר אדוארד, "בגיל 15 הייתי הולך למסיבות וראיתי חבורות ברייקדאנס. התחלתי ללמוד ולהתאמן לבד, מול קליפים ב־MTV, וגם אחי הצעיר נדבק בחיידק. התחלנו לצאת לברים ולמסעדות, הופענו ואספנו כסף בכובע. דרך הברייקדאנס יצאתי מעולם הפשע. חברי הילדות שלא הלכו לברייקדאנס גמרו בכלא, חלקם מתו".

הוא עלה ארצה בגיל 17 עם אמו ועם אחיו הקטן, שהיה בן 14. איתם עלו גם האחים התאומים ואביהם. אחיו הצעיר עזב מאז את הארץ, לא לפני ששניהם סייעו לכונן את סצנת הברייקדאנס הישראלית, בייחוד בדרום. אדוארד, שזכה לכינוי "מיקסר" בגלל חיבתו לתרגיל הסיבוב־על־הראש הידוע, מתפרנס היום מהופעות ברייקדאנס ומאימון במתנ"סים. 

איך בנויה תחרות ברייקדאנס?

"יש שני שלבים. שואו קבוצתי, ואז המנצחות עולות לקרבות של קבוצה מול קבוצה, או 'באטלים'. בכל פעם יוצא רקדן ומראה את היכולות שלו. 'באטל' זה הכי אמיתי, ובאמת אפשר לשפוט מי הכי טוב". 

לחיות את התחום

החיים זימנו כמה "באטלים" לא פשוטים גם ליעקב "פוטר" קרביץ, שהגיע לארץ מבלארוס עם משפחתו כשהיה בן שנה. בגיל 12 התחיל לרקוד, ובסרט הוא נחשף כחייל המתגורר עם אמו ונפקד מהצבא כדי להתכונן לתחרות. הוא נפצע, עובר ניתוח, מסגיר את עצמו ויושב בכלא צבאי. פוטר, היום בן 24, מתגורר באשדוד ועובד כמדריך ברייקדאנס, מופיע בהפקות שונות, טס לתחרויות ולפסטיבלים ו"חי את התחום". 

"אם מישהו מרגיש שהוא לא חלק מהחברה", הוא אומר, "בברייקדאנס הוא יכול להביא את עצמו. לאף אחד לא אכפת מאיפה באת או מה הגזע, המין או המוצא שלך. מה שמדבר זו היכולת שלך על הרצפה".

התלווה ל"ברייקרים" מאשדוד בשלוש השנים האחרונות. הבמאי רומן שומונוב // צילום: מקסים קונדרטייב

ל"פוטר", שהרוויח את הכינוי בשל דמיונו לקוסם פרי עטה של ג'יי. קיי. רולינג, יש חלום: "לפתוח מרכז קהילתי של ברייקדאנס, שילדים ילמדו בו ושיארגן תחרויות ופסטיבלים". 

"מיקסר" שותף לחלום הזה. "אנחנו מופיעים עם דגל ישראל מאחורינו, ובתחרויות ספגנו קריאות בוז וגם זרקו על הבמה דברים", הוא מספר, "אבל אנחנו לא מפחדים מאף אחד, אלא באים ומייצגים את ישראל בכבוד ובגאווה. עם זאת, אין לנו שום תמיכה וזה קצת עצוב. יש לברייקדאנס סיכוי אמיתי לשנות לאנשים, בייחוד לבני נוער, את החיים. שיתחילו לאהוב את עצמם יותר ולשנוא פחות, שימצאו את הייחוד שלהם". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו