שם זהה, גורל זהה

"יש לי הרגשה שמחר ניתקל במחבלים". את המשפט הזה אמר רס"ן ירמי כהן ז"ל לחברו בשיחה ביניהם בערב 3 בפברואר 1997. למחרת בערב מצא כהן בן ה־23, המ"פ הצעיר ביותר בצה"ל באותה התקופה, את מותו באסון המסוקים בשמי שאר יישוב. 

זה קרה כשלושה חודשים לפני ציון השנה ה־27 לנפילת דודו, שעל שמו נקרא: טוראי ירמיהו (ירמי) כורם־עבדי ז"ל, שנפל בגיל 19 בהיתקלות כוח צנחנים עם מחבלים בבקעת הירדן.

"הייתי צעירה בת 23, אמנם נשואה, וביום שאחי ירמי נהרג שמעתי את הדפיקה בדלת בבית אמי", מספרת בת שבע כהן, אמו של רס"ן ירמי כהן ז"ל ואחותו של טוראי ירמי כורם־עבדי ז"ל, "הדפיקה הזו היתה באותה עוצמה, אותו הרעש ואותה תחושה כמו ברגע שדפקו בדלת לבשר לי על נפילת בני באסון המסוקים. כאילו דבר לא השתנה ב־27 השנים בין הבשורות".

בת שבע סיפרה אתמול שקראה לבנה ירמי "כי אהבתי את אחי שנפל בקרב. בני היה מתנה עבורי, נולד שלוש שנים לאחר מות אחי הקטן האהוב. הייתי מאושרת. הוא גדל והזכיר את אחי במבנה גופו ואחר כך גם באופיו. הוא לא היה מתלונן, תמיד חייך ולקח הכל בקלות. הוא הציב לעצמו מטרות והצליח".

כהן ז"ל למד בפנימייה הצבאית של ביה"ס הריאלי בחיפה. הוא בחר להתגייס לחיל השריון. בתום קורס מפקדי הטנקים, ואף שהיה בן 18 וחצי בלבד, נשלח לקורס קצינים וסיים אותו בהצטיינות. בגיל 22 וחצי כבר היה למפקד פלוגה בחטיבה 188 - המ"פ הצעיר ביותר בצבא.

ב־4 בפברואר 1997 הוא הספיק להגיד שלום להוריו ולשתי אחיותיו. הוא אסף ברכבו שני חיילים שהיו צריכים להגיע ללבנון ממנחת המסוקים, ועלה על אחד משני המסוקים שהתרסקו מעל שאר יישוב - האסון הגדול ביותר בתולדות צה"ל, שבו מצאו את מותם 73 לוחמים ואנשי צוות. 

"אף שידעתי כמעט הכל על הבן שלי", המשיכה האם, "לאחר מותו גיליתי לא מעט דברים מהממים שעשה. הוא בכלל לא סיפר לי שהוא עולה ללבנון, כדי לא להדאיג אותי. שמעתי כיצד אהב את חייליו ודאג להם. איך כתב שירי אהבה, איך לא היה אדם שלא זכה ממנו לעזרה".

הכאב, היא מגלה, "לא מרפה. גם אח וגם בן. אבל אני מדברת עם הבן שלי, ויודעת שהוא שומר עלי ועל כולנו. הוא אומר לי, 'אמא, לא לדאוג, צריך להמשיך לחיות'. וכך אני אומרת לכולם: תמשיכו, בצל הכאב שלא מרפה, בשביל האהבה והחום של מה שסובב אתכם. זו האהבה שהבן נתן וביקש להפיץ. זו הצוואה שלו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו