קצת אחרי 11:30 דלתות המעלית נפתחות ואל הלובי יוצאת אישה במראה נערי. טי־שירט תכולה זרוקה על כתפיה, ג'ינס קרועים על רגליה ולעיניה משקפי שמש גדולים, שספק מסתירים אותה, ספק מעניקים לה הבטחה לאנונימיות. "סליחה, איפה אפשר לקנות כאן קפה טוב?" היא שואלת את פקידת הקבלה במלון, ועם קבלת התשובה, נעלמת בצעדים מהירים במעלה הרחוב התל־אביבי. רבע שעה אחר כך, אנחנו יושבים לשולחן. הסיגריה ניצתת, הטייפ מתחיל להקליט.
צ'ולפן, זה לא הביקור הראשון שלך בישראל. את מרגישה כאן כמעט כמו בבית?
"לא, מכיוון שדרגת הכבוד שאני רוחשת למדינה הזאת כה גבוהה, עד שאני לא יכולה להשתחרר ממנה (כדי להרגיש בבית; ד"ב). זה בזכות הרפואה ורמת הסיוע הסוציאלי. כשהאדם מוצב בראש סדר העדיפויות, זה פשוט מרטיט את ליבי".
נשמע כאילו מעולם לא נתקלת בדברים כאלה במולדתך. או נתקלת מעט מדי בחו"ל.
"אין עוד מדינה שנבנתה בזמן קצר כל כך במדבר, ובכל זאת הצליחה לבסס רשת סיוע סוציאלי כה מפותחת. בדרך כלל הכל עובד אחרת: עכשיו ניאבק, נשתלט מחדש, ואחר כך נתחיל לחשוב על בני האדם. בישראל זה הפוך וזה פשוט מדהים".
וזה חסר לך שם, ברוסיה?
"בוודאי, ובייחוד עכשיו, בתקופת המשבר. לפי שעה, אני לא יכולה לומר שבמדינתי לאדם יש ערך, שאמור להיות לו".
את האומץ שבאמירות האלה צריך להעריך לא לפי אוזנו של אדם הרגיל בתקשורת חופשית, אלא לפי סוג המשטר, שאליו הן מתייחסות: רוסיה של פוטין היא אולי דמוקרטיה נשיאותית דה־יורה, אך מדינה אוטוריטרית דה־פקטו, שאינה נוטה לשכוח ביקורת ומספקת לאופוזיציה רק את מידת החמצן הנדרשת כדי שתתקיים, אך לא תהווה איום.
את תעוזת האמירות צריך להכפיל כאשר מביאים בחשבון שהן יוצאות מפיה של צ'ולפן חמטובה (41), מבכירות שחקניות התיאטרון והקולנוע הרוסי, שזכתה בפרסים הממלכתיים הנחשבים ביותר ברוסיה על תרומתה לאמנות. היא הצטלמה לעשרות סרטים, חלקם באירופה (לצופה הישראלי היא עשויה להיות מוכרת מתפקידה ב"להתראות לנין!"), והופיעה באינספור הצגות תיאטרון ברוסיה ומחוצה לה (בין השאר בתפקיד אנה פרנק וב"סיפורי שוקשין", הצגה שבה היא מגלמת תשעה תפקידים ואיתה גם הופיעה בישראל). חמטובה היא גם הפנים של גמילות החסדים ברוסיה: ב־2006 היא הקימה עם שותפה נוספת את הקרן "Podari Zhizn" ("תן חיים במתנה"), שסייעה עד היום לכ־30 אלף ילדים חולי סרטן. חלק מהילדים נשלחו לטיפולים בישראל.
מעבר לכל אלה, חמטובה היא גם אזרחית בלתי אדישה בעליל ודמות ציבורית שאינה מזוהה עם שום מפלגה, אך למרות ואולי בגלל עובדה זאת, למילה שלה יש משקל מוסרי מיוחד (אף שהיא בוודאי היתה מוחה על הפאתוס שבאמירה הזו). ברזומה שלה אמירות נוקבות מאוד על המצב האזרחי ברוסיה. כך, למשל, ב־2005 אמרה שברוסיה "אין זכויות אדם" וש"בני האדם נמנים במיליונים, וכל מה שפחות מכך אין לו שום ערך בעיני הממשל" - אולי פרפראזה, ספק אם תמימה, על אמירתו של סטלין: "מוות אחד הוא טרגדיה, מיליון מיתות הן סטטיסטיקה".
במהלך המחאה בשנים 2012-2011, טרם חזר פוטין לקדנציה שלישית כנשיא, היא השתתפה במחאה של כוחות האופוזיציה. "בשבילי זו לא פוליטיקה, כי ההפגנה לא היתה בעד הפוליטיקאים, אלא על הכבוד של האזרחים כלפי עצמם", סיפרה בטלוויזיה, "זה היה כדי להראות שאנחנו, כאזרחים, קיימים, ושצריך להקשיב לנו".
מקצוע או שליחות?
ימים בודדים אחרי הראיון, הדהימה חמטובה את חבריה ואת האופוזיציה הרוסית כאשר הצטלמה לסרטון תעמולה למען פוטין. ברשת נפוצו שמועות שאילצו אותה להצטלם כדי שהקרן למען ילדים חולי סרטן לא תיפגע. האם היו אמיתיות? בראיון עבר אמרה: "כן, אני נאלצת להתפשר. אלמלא הקרן, והיותי אמא לשלושה ילדים, הייתי עולה על בריקדות". כך או אחרת, מאז הפרשה למדה חמטובה להיות זהירה בלשונה. לכן כאשר קוראים את דבריה, חשוב לקרוא בין השורות: לעיתים, מה שנאמר זועק יותר את מה שלא נאמר.
חמטובה בסרט "להתראות לנין!". "יש במדינה שלנו איזו קארמה"
לישראל היא הגיעה לפני כשבוע כחלק מפרויקט Open Lecture, שבמסגרתו מגיעים לישראל אנשי רוח בולטים מרוסיה, כשהרעיון פשוט: מה הייתם רוצים להגיד לעולם לו היתה זו ההזדמנות האחרונה שלכם? הנושא שחמטובה היתה אמורה לדבר עליו הוא "משחק - מקצוע או שליחות?". והתשובה? "תפסת אותי בבוקר מלא לבטים", היא מחייכת, "אתמול הייתי יכולה להגיד בוודאות שזו שליחות. שאיני יכולה לחיות בלעדיו, שאנבול כמו פרח בלי מים ואדם בלי אוויר. היום התעוררתי במצב רוח אחר. אם אנחנו מזיזים הצידה את התוספות המתקתקות, כמו כסף ותהילה, שעבורם רבים נכנסים למקצוע, אז בעצם זה מקצוע נפלא, קסום, אלוהי. זו מאגיה, היפנוזה, מדיטציה. זה מה שמוציא את הצופה משיגרת היומיום ומעביר אותו למימדים אחרים, למחשבות אחרות - שהן בכל זאת שלו.
"ומנגד - ואולי זה הגיל, או אולי העייפות שלי בשלב זה של חיי - אני מבינה שאותי משמח יותר לא לשחק בהצגה אלא להוליד אותה. כי כשאנחנו משחקים על הבמה, זה נס עבור הקהל. אבל כאשר ההצגה נוצרת, זהו נס עבורי ועבור כל הנמצאים בחזרה. זו תחושה בל תתואר כשיש דמות שגדלה בתוכך, אישיות אחרת, אדם אחר. הוא מתחיל לצמוח, ואת - תפקידך רק להוסיף שבבי עצים כדי שימשיך לגדול. ברגע מסוים את לא שולטת יותר והוא מתחיל לפרוץ. פתאום, באמצע שיחה, או תוך כדי האזנה למוסיקה או כשאת שוטפת את הרצפה, את מבינה שבקעה ממך כתף ויד נמשכה החוצה, ואת הולכת אחרי זה בעדינות, כאילו אחרי מנגינה, והדמות מתחילה לקרום עור וגידים".
זו חדירה לעומק האנושיות?
"זו תחושה של נוכחות האל (צוחקת). זו הוכחה לנוכחות אלוהית עלי אדמות, כמו כל צורת אמנות".
אפשר להיות שחקן טוב בלי ההרגשה הזאת?
"הייתי אומרת 'לא', אבל אין לי הוכחות לכך".
אם חמטובה נשמעת לכם רציונלית מאוד - לצד רגישותה הגדולה - זה לא צריך להפתיע. היא הגיעה לתחום המשחק מעולם אחר לחלוטין: בנעוריה בעיר קאזאן למדה בבית הספר במגמת פיזיקה ומתמטיקה וכבר אז היתה ברמת לימודים אוניברסיטאית. בכלל, לא אחת סיפרה שהמקצועות היחידים בבית הספר שמהם הפיקה משהו היו מתמטיקה וספרות.
"כל השחקנים שאני נלהבת מהם", היא מוסיפה, "הם אנשים שלא היו נותרים אדישים לשמחת אחרים או לצערם. אלה אנשים שרואים את המקצוע שלהם באופן רחב יותר מאשר אנשים שהולכים רק על פי הספר. כשאני בקהל וצופה בהצגה, אני רואה את הקור הריקני שאני עצמי חווה כשחקנית. כאשת מקצוע, אני יודעת לבכות ולצחוק כשצריך, אלה דברים טכניים שמלמדים אותנו, אך עלי הם כבר לא ישפיעו".
את יותר מ־20 שנה על הבמה. הצופה משתנה?
"הכל משתנה. אני מבולבלת כמעט. איש לא התריע בפנינו. למה מדענים וסוציולוגים לא אמרו לאיזה כיוון זה הולך? למה לא הכינו אותנו, שלא נתעצבן כל כך לנוכח הרדידות היומיומית? לנוכח חברה צרכנית שיכולה לראות הכל - בטלוויזיה, ברשתות החברתיות? לא רק התחושה הזאת של 'עבודת יד' נעלמה, אלא אפילו התחושה של משהו שעשוי מכל הלב, של 'עבודת נפש'. לא מכבר ישבנו בחדר איפור ושחקן מדהים אחד אמר: 'הצטלמתי לעשרות סרטים, אבל אני לא יכול להצביע אפילו על אחד שעליו הייתי אומר: תראו אותי שם'".
איך זה ישפיע בטווח הארוך?
"בודדים יקראו ספרים. עכשיו אנחנו מלמדים את ילדינו לקרוא טקסטים קצרים בלבד, וזה אומר שיהיה שינוי בכל: במימדים החזותיים, בזיכרון, ביכולת לקלוט ולעבד מידע. גם התיאטרון, בעוד 30-20 שנה, יעבור מוטציה כדי שיהיה קל ונוח לעיכול.
"אל תבין אותי לא נכון: זה לא שאני תוקפת ממרום שנותיי את הצעירים, ממש לא. זה פשוט כמו אקלים: כשאתה חי זמן רב בצפון הרחוק, הפנים מעלות קמטים מהרוח, ואילו בדרום השיזוף בא בטבעיות. אלה דברים שיתרחשו בוודאות. לא יהיה אפשר להושיב אנשים שהתרגלו במשך עשור לקרוא מקסימום שני משפטים ברצף, לצפות בהצגה רצינית".
הזדמנות לפרוץ החוצה
חמטובה היא, כפי שאפשר להבין, אמנית שונה, אולי אפילו מתקופה אחרת. היא ממעטת להשתמש ב"אני", כמעט לא צופה בטלוויזיה, והיה כמעט מיותר לשאול אם יש לה פרופיל ברשתות החברתיות.
"יש לי עמוד חצי רדום באינסטגרם וגם זה בגלל הקרן (להצלת ילדים)", היא מספרת, "פשוט הסבירו לי שלפי המחקרים האחרונים, בעלי אינסטגרם זוכים לאמון רב יותר מאלה שאין להם. זה מטורף!"
בואי נדבר על קולנוע. איך את מסבירה את העובדה שאין אפילו שחקן רוסי אחד בהוליווד, וזאת אף שאין כנראה שחקן בעולם שלא מכיר את שיטת סטניסלבסקי (ללימוד משחק)?
"יש לנו שחקנים אדירים, שיכלה להיות להם קריירה גדולה מאוד בהוליווד, אך מדובר בשוק. צריך למכור סרטים, והצופים רוצים לראות את מה שהם מבינים. היום הם לא מסוגלים לקבל שחקן רוסי בתפקיד המושיע של העולם, כי התדמית של רוסיה היום - ולא רק היום - היא כזאת שאין לה מה להציע כדי שהצופה, ביודעו שמדובר בשחקן רוסי, לא יפתח אסוציאציות שליליות. ההזדמנות היחידה של הרוסים לפרוץ החוצה היתה עם פירוק חומת ברלין - רוסיה היתה טרנדית, התעניינו בנו. זה היה שיא, ומאז יש ירידה בתדמית, שנמשכת גם היום. כדי ששחקנים רוסים יעלו על במת הוליווד, צריך שרוסיה תהפוך אטרקטיבית. זו בכלל לא סוגיה של כישרון. הוא לא מעניין איש. זה עניין של תדמית ומכירתה".
"החיים ישלפו ציפורניהם"
התקופה האחרונה הוסיפה לחמטובה דאגה חדשה. הרקע: אווירה של מצור מערבי על רוסיה בעקבות מדיניות החוץ שלה. הסיבה הישירה לדאגה: משרד המשפטים במוסקבה מקדם הצעת חוק דרקונית בדבר "ארגונים לא מסחריים", שמכניסים אפילו את הקרן שלה תחת ההגדרה של "סוכן זר". סוכן זר, על פי הצעת החוק, הוא כל התארגנות שמקבלת סיוע כספי ממדינות זרות או מאזרחים פרטיים זרים - בין שבמישרין ובין שדרך אזרחים רוסים, ובה בעת פועלת ההתארגנות לשינוי מדיניות הממשלה. במילים אחרות, העירה חמטובה לאחרונה, גם אם אקבל דולר אחד מאזרח טג'יקיסטן, מייד אהפוך לסוכנת זרה.
"אם הצעת החוק הזאת תתקבל, זה יהיה חיסול של תחום גמילות החסדים", חורצת חמטובה.
לא ברור לה איך זה קרה. "זה ציד מכשפות. איש לא הסביר לי. בחוק יש סעיף שעוסק במלחמה בטרור, שנועד למנוע פגיעה בביטחון המדינה. אם החוק יעבור, פשוט אכנס לתרדמת חורף, כמו דב".
כאן חמטובה כבר מתקשה להתאפק. "במולדתי בני אדם מעולם לא זכו להערכה כבודדים, כבעלי אישיות. לא היתה תקופה כזאת בכל ההיסטוריה שלנו. היום, כשאתה נאבק במדינה כדי שהילד החולה שלך יקבל טיפול, אתה עובר את גיהינום הפקידים, שלא מזיז להם מהו מצבה של אמא שהרגע קיבלה את האבחון של הילד שלה. איפה כאן האדם? הוא איננו".
וספק אם זה הולך להשתפר. ככל שגדלות האמביציות האימפריאליות של פוטין, כך גדל החיכוך עם המערב ועם הערכים הליברליים, דוגמת זכויות האדם או חופש הביטוי. חמטובה מכירה את זה בגוף ראשון. ב־2009 הוכרזה שנת המעשים הטובים ברוסיה, והשחקנית הוזמנה לטקס בקרמלין, בנוכחות פוטין. עוד לפני האירוע טילפנו אליה המארגנים כדי לברר מה תגיד בנאומה, היא לא נתנה תשובה, אבל מצאה את הקטע הבא מתוך סיפור של צ'כוב, "החזרזר": "הביטו על החיים האלה: חוצפה ובטלנות מצד החזקים, בורות ובהמיות של החלשים, עוני בלתי־אפשרי מסביב, דוחק, עזות מצח, שכרות, העמדת פנים, שקר... ואף על פי כן בכל העיר, על כל חמישים אלף תושביה, לא יימצא אחד שימחה בקול רם. אנו רואים את אלה שהולכים לעשות קניות בשוק, בצהריים אוכלים, בלילה ישנים, שמלהגים את השטויות שלהם, מתחתנים, מזדקנים, סוחבים בנחת את מתיהם לבתי העלמין; אבל אנחנו לא רואים ולא שומעים את אלה שסובלים, ומה שמפחיד בחיים האלה מתרחש איפשהו מאחורי הקלעים. צריך שמאחורי דלתו של כל אדם מאושר יעמוד מישהו עם פטיש קטן ויזכיר בכל רגע בנקישותיו, שיש אומללים, שתהיה מאושר עד כמה שתהיה, מתישהו החיים ישלפו את ציפורניהם... אבל איש עם פטיש אין, המאושר חי את חייו, וענייני דיומא לא מטרידים אותו יותר משרוח מטרידה את ענפי עץ האספה" (תרגום - דוד ברון). את הדברים האלה הקריאה מול פוטין וכל סגל א' של הפדרציה הרוסית.
היום היו מאפשרים לך להקריא את הקטע הזה?
"לא צריך ליצור אשליות, גם אז לא נתנו. לפני הטקס בקרמלין כמה נשים הכניסו אותי לשירותים ודרשו שאקריא להן מה מתוכנן. אז חמקתי והקראתי להן רק את המשפטים האחרונים". בדיווח על אודות הטקס בחדשות, צילומיה של חמטובה מהטקס שודרו אך קולה לא נשמע. במקומו, מסרה הקריינית כי השחקנית "בירכה את הנוכחים". מאז, לא רק היא נזהרת מהמשטר, אלא גם הוא ממנה: לאחר קבלת הפרס הממלכתי לפני כשנה היא היחידה שלא נשאה נאום - לא ברור אם מיוזמתה או לא.
לאן הולכים החיים ברוסיה?
"אין לי הערכה ברורה. ברצח בוריס נמצוב (מבכירי האופוזיציה, שחוסל ב־2015; ד"ב) יש צדדים שונים. זה נורא. אי אפשר לרצוח אדם ברחוב. אך אנשים חיים, מטיילים ברחובות, מגדלים ילדים. יש לנו במדינה איזו קארמה, עונש על משהו, וכולם מבינים את זה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו