הארד קור

עם 12 מועמדויות לאוסקר ומבול בלתי פוסק של יח"צ, "האיש שנולד מחדש" הוא הסרט היחיד בעונת האוסקרים הנוכחית שהצליח לרכוש לעצמו מעמד של סרט שאתם "מוכרחים לראות". ברצוני להצטרף למקהלה. לטעמי, אתם באמת "מוכרחים לראות" את הסרט הזה. אך באותה נשימה אבקש להציע מספר הסתייגויות שעשויות לצנן את התלהבותכם. כי בכל זאת, בשביל מה אני כאן?

קודם כל, בדיוק כמו "בירדמן", סרטו הקודם (וזוכה האוסקר) של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, גם סרטו החדש - שמגולל את מסע ההישרדות/נקמה של צייד מוכה וחבול בשם יו גלאס, בערבות המושלגות של ארה"ב בשנות העשרים של המאה ה־19 - אינו יצירת המופת העל־זמנית שהוא חושב שהוא. שכן "האיש שנולד מחדש" הוא סרט מאוד מרשים, ולפרקים אפילו די מדהים. אבל לצד מספר רגעים שיגרמו לכם לפעור את הפה ולשאול את עצמכם "איך לעזאזל עשו את זה", יש כאן גם לא מעט רגעים נדושים. קצת מביכים, אפילו. ובסופו של דבר, אי אפשר להתעלם מכך שמתחת לעטיפה המרהיבה של היצירה האמביציוזית, הבומבסטית ומלאת החשיבות העצמית שיצאה תחת ידיו של איניאריטו מסתתר מעט מאוד (ויש שיגידו מעט מדי). הסרט הזה אינו מרגש, והוא אינו מעורר מחשבה. וכמה שהחוויה שהוא מציע מאלפת מבחינה ויזואלית, ככה היא גם חלולה מכל בחינה אחרת.

שנית, "האיש שנולד מחדש" מוכר את עצמו לעולם כסרט שמציג את הטבע באופן שטרם ראיתם. הוא צולם רק בעזרת תאורה טבעית, הלוקיישנים הבתוליים והמאוד מבודדים שלו דרשו מאמצים לוגיסטיים מורכבים בטירוף מצד הצוות, ובטח כבר שמעתם שכל מי שהיה מעורב בהפקה סבל מהקור העז ומחוסר נכונותו של איניאריטו להתפשר על שום דבר שעשוי היה לפגוע בחזון שהוא פיתח יחד עם הצלם הגאון שלו, עמנואל לובצקי ("כוח משיכה", "בירדמן"). ובכן, זהו בלוף. גם מפני שטרנס מאליק ("ימים ברקיע", "הקו האדום", "עץ החיים") כבר עשה את כל זה קודם. וגם כי למרות שאני בטוח שכולם עבדו שעות נוספות כדי לרצות את איניאריטו (ולמרות שבאמת יש לנו כאן עסק עם סרט בעל מראה ספקטקולרי), בניגוד לסרטיו של מאליק, כמעט שום דבר שאתם רואים על המסך אצל איניאריטו אינו "טבעי". כמעט אין כאן פריים שלא טופל באמצעות מחשב. והחלקים הבאמת מדהימים של הסרט (פרטים בהמשך) נסמכים באופן מוחלט על אפקטים דיגיטליים. חוץ מזה, עם תקציב עצום שנע סביב 150 מיליון דולר, האם אנחנו באמת צריכים להיות מוכי התפעלות יותר מהרגיל? כלומר, זה לא שחסרו לאיניאריטו האמצעים.

שלישית, לאונרדו דיקפריו. אני לגמרי בעד שיזכה באוסקר. למה לא? נראה שהוא מאוד רוצה בכך, ואחרי שכבר היה מועמד ארבע פעמים בעבר, שיהיה לו לבריאות. אבל הוא כבר היה טוב יותר (ומשכנע יותר) בסרטים אחרים. וטום הארדי - שמגיש כאן עוד הופעה בלתי נשכחת (ובלתי מובנת) בתור פיצג'רלד, הנבל הנבזי של היצירה - עולה עליו בכמה דרגות. קצת קשה לכנות את מבחן הסיבולת הקיצוני (והדי ישועי) שדיקפריו עובר כאן בתואר "משחק". הוא מאוד מחויב לתפקיד - על כך אין ויכוח - והוא השקיע את כל כולו באתגרים הדי דוחים שהוצבו בפניו. תראו באיזו תשוקה הוא נוגס בדג נא! תראו באיזה להט הוא מתכרבל בתוך מעיו המדממים של סוס מת! אך כאמור, "האיש שנולד מחדש" אינו מרגש. והוא אינו מעורר מחשבה. ובתכלס, הופעתו הנחושה, אך המונוטונית, של דיקפריו היא אחת הסיבות לכך. כי אם לא אכפת לי מהדמות שהוא מגלם (ולא היה איכפת לי ממנה) סימן שהוא נכשל.

רוקד עם קלישאות

כפי שאולי כבר הבנתם, אני רחוק מלהיות יו"ר מועדון המעריצים של איניאריטו. סרטו הראשון - "אהבה נושכת" - הוא אמנם אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. אך מאז, הוא רק הולך ודועך, וכל האוסקרים שבעולם לא ישכנעו אותי אחרת. עם זאת, למרות ש"האיש שנולד מחדש" אינו ממציא את הקולנוע מחדש, כפי שטוען יוצרו בתוקף, עדיין אהבתי אותו יותר משאהבתי את "בירדמן". 

סיקוונס הפתיחה הברוטלי והמסעיר של הסרט - שבמהלכו להקה של אינדיאנים תוקפת את משלחת הציידים של דיקפריו ושות', במה שנראה כמו שוט אחד שלא נגמר - הוא לא פחות וירטואוזי ומלחיץ מסיקוונס הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין". הסיקוונס הארוך והמחריד שבו דיקפריו נתקל בדובת גריזלי, שמפרקת אותו לחתיכות, ייכנס להיכל התהילה בצדק גמור. והסצנה שבה דיקפריו נותר ללא מילים אל מול עדר דוהר של בופאלו יותיר גם אתכם אילמים. 

שלושת הקטעים האלה לבדם (בתוספת תצוגת המשחק המרתקת כתמיד של הארדי) יותר ממצדיקים צפייה בסרט. אבל איניאריטו מעולם לא היה תסריטאי מוכשר במיוחד (את "אהבה נושכת" כתב גיירמו אריאגה), ולראיה, לא תמצאו כאן שום זכר למסר מטלטל ו/או אמירה מקורית שלא ראינו/שמענו בעבר. אם כבר ההפך הוא הנכון. שכן בכל פעם שאיניאריטו כן מנסה להגיד משהו, הוא רק מקלקל (ע"ע משפטי ה"חוכמה" האינדיאניים ששזורים לאורך כל הדרך). ובכלל, כל הקטע המיסטי/רוחני שנוכח בחזיונותיו ובחלומותיו של גלאס (ש"רקד עם זאבים" בעברו, ושעשה ילד עם אישה אינדיאנית, שנרצחה באכזריות) הוא קלישאה אחת גדולה. 

"האיש שנולד מחדש" נפתח בסערה, ובחצי השעה הראשונה שלו היה לי קשה שלא להיזכר ב"אפוקליפסה עכשיו" (של קופולה), ב"העולם החדש" (של מאליק), ובכמה מסרטיו של ורנר הרצוג ("פיצקרלדו", "גריזלי מן"). אבל ככל שמסע החתחתים של דיקפריו אל עבר הנקמה הגדולה שלו נמשך (ונמשך, ונמשך), כך הלך והתאדה בהדרגה העניין שלי במה שהתרחש על המסך, וכך הלכו ופסקו ההשוואות ליצירות מופת אמיתיות. למרבה הצער, העימות הגדול והבלתי נמנע בין גלאס לפיצג'רלד, שחותם את היצירה, הוא ככל הנראה החלק הסתמי ביותר שלה. קול ענות חלושה, מה שנקרא. אז כן, התפאורה עוצרת נשימה ביופייה. אך מה חשוב יותר? הבמה? או מה שמתרחש עליה? 

כמו "כוח משיכה", גם "האיש שנולד מחדש" הוא פלא טכנולוגי. מופע קסמים קולנועי (ומאוד חווייתי) שחבל לכם על הזמן. אבל בשעה שאיניאריטו עושה כל מאמץ כדי לשכנע אתכם שיצר סרט "אמנותי" ש"ישנה את הדרך שבה אתם מתבוננים בעולם" (או משהו בסגנון), הוא בעצם השתמש בצעצועים הכי חדישים בשוק במטרה להמם את חושי הצופים, ויצר בלוקבאסטר לכל דבר. ככזה, "מקס הזועם" אוכל אותו לארוחת בוקר.

"האיש שנולד מחדש" ("The Revenant"), במאי: אלחנדרו גונזלס איניאריטו. ארה"ב 2015

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו