אהבה בחלון ראווה

"קרול", שמגולל סיפור אהבה אסור בין שתי נשים בארה"ב השמרנית של שנות החמישים, הוא אחד הסרטים המהוללים ביותר שיצאו לאקרנים בשנה החולפת. מאז הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן, המבקרים מתעלפים ממנו ומרעיפים עליו שבחים קיצוניים, ורבים מנבאים שגם במירוץ האוסקרים הוא ימלא תפקיד מרכזי. לכן, קצת הופתעתי לגלות שהסרט הותיר אותי קר ומנוכר. אדיש, אפילו. מקרה קלאסי של עודף ציפיות? ייתכן. אך ייתכן גם שפשוט לא מדובר ביצירת המופת שכולם דיברו עליה.

שלא תהיה לכם טעות: "קרול", שמבוסס על ספר של פטרישיה הייסמית' ("זרים על רכבת", "הכישרון של מר ריפלי"), הוא סרט יפהפה. כל פריים שלו נראה כמו מנה עיקרית במסעדת גורמה. העיצוב האמנותי עשיר, מוקפד ומאלף. וכך גם התלבושות, התסרוקות והאביזרים הנלווים. אך הסיפור שמניע אותו רזה, מינורי ומאופק עד לכדי עצירות. והנאהבות הנואשות שמצויות במרכזו לא מצליחות להוציא אותו מבית הבובות שבו הוא מתחולל ולהפיח בו חיים של ממש. 

קייט בלאנשט, המצוינת בדרך כלל, מגלמת את קרול, עקרת בית נשואה ואמידה שמצויה בהליכי פרידה מבעלה המניפולטיבי והכוחני (קייל צ'נדלר). מנגד, רוני מארה ("הנערה עם קעקוע הדרקון", "הרשת החברתית") מגלמת את תרז, צלמת צעירה וחסרת ביטחון שנשבית בקסמיה של קרול באופן מוחלט. בלאנשט אמנם עושה עבודה שמניחה את הדעת, אך מארה, שנראית במשך רוב הסרט כמו עכבר שדה מבוהל, קצת מזכירה קנבס ששכחו לצייר עליו. ההבעה שלה כמעט לא משתנה לכל אורך הדרך, וסערת הרגשות שהדמות שלה חווה לא מקבלת שום ביטוי חיצוני. אם קרול היא אישה גדולה מהחיים, הרי תרז קטנה מהם בכמה מידות טובות. וברגע שמבינים את הפרינציפ הזה, העסק מתחיל להיות מייגע.

קצת עצוב לי על טוד היינס, הבמאי האמריקני האהוב שמגיש כאן את סרטו הראשון מזה כמעט עשור. סרטו הקודם, "אני לא שם", שליהק שבעה שחקנים שונים לתפקיד בוב דילן, היה אחת הביוגרפיות המוסיקליות המקוריות והנועזות ביותר שראיתי בחיי. ובכל זאת, נראה שהוא התקשה מאוד לקבל מימון לסרט נוסף. הפתרון? לזנוח את האקספרימנטים, וללכת על בטוח. הבעיה? "קרול" לוקח אותו אחורה, ולא קדימה, ומשיב אותו לעולם המלודרמה שאפיין את סרטו הטוב ביותר עד כה, "הרחק מגן עדן". אך כאן, בניגוד לשם, הרגש נותר פקוק בבקבוק. התשוקה בוערת כמו מוצג בחלון ראווה. כאב הלב נותר חבוי תחת שכבות רבות מדי של ביגוד, איפור וסיגריות בוערות. וכל שנשאר הן המניירות. "קרול" הוא סרט יפה. אך מקומו הטבעי הוא במגזין אופנה, לא בקולנוע.

"קרול" ("Carol"), במאי: טוד היינס. ארה"ב 2015

 

אליסיה ויקאנדר (מימין) ואדי רדמיין ב"הנערה הדנית". חפש את הגבר // צילום: אי.פי

גירל פאוור

הדבר הטוב ביותר שאני יכול להגיד על "הנערה הדנית" - שיתוף הפעולה השלישי בין הבמאי טום הופר לשחקן אדי רדמיין - הוא שאהבתי אותו קצת יותר משאהבתי את סרטם הקודם, "התיאוריה של הכל", שהביא לרדמיין את האוסקר בשנה שעברה. 

רדמיין קיבל מועמדות גם עבור הסרט הנוכחי, שבו הוא מגלם את איינר וגנר, צייר נופים דני שברא את עצמו מחדש כאישה ששמה לילי אלבה, והיה אחד הראשונים בעולם שעבר ניתוח לשינוי מין. זה קרה בשנות השלושים של המאה הקודמת, ובאופן מפתיע, אשתו גרדה, שהיתה ציירת גם היא, עודדה אותו, תמכה בו, חיזקה את ידיו וליוותה אותו לכל אורך הדרך. כך על פי הסרט לפחות.

"הנערה הדנית" הוא אולי "סרט חשוב" על אודות דמות חלוצית ומעוררת השראה, אך בדומה ל"קרול", גם הוא נותר ברובו על פני השטח, תוך כדי שהוא מתקשה לחדור את העור של גיבורו. נכון שרדמיין נראה מהמם בדראג. ממש מלאך בשמלת תחרה. אך מה בדיוק מתחולל בתוך ראשו/ראשה של איינר/לילי? עושה רושם שהופר קצת חושש לגלות. או שפשוט אין לו את הכלים לכך. 

למרבה המזל, השחקנית השבדית אליסיה ויקאנדר ("אקס מאכינה", "שם קוד מ.ל.א.ך"), שמגלמת את גרדה, ממלאת את החלל העצום שנפער במרכז הסרט באמצעות הופעה אמוציונלית סוחפת ונוגעת ללב. אני מניח שלא היא היתה אמורה להיות הגיבורה של "הנערה הדנית", אך מה לעשות שכך יצא. בעוד רדמיין הוא כל כולו חיוכים מנומסים, מבוכה מעודנת ותנועות נשיות קטנות ומדודות היטב (שעליהן הוא מתאמן שוב ושוב מול המראה), ויקאנדר היא טורנדו בלתי ניתן לעצירה. הר געש פמיניסטי של ממש. ולטעמי, היא הסיבה העיקרית (ואולי היחידה) לצפות בסרט הזה.

הופר, מצידו, עושה את מה שהוא עושה תמיד. היצירה הנוסחתית וחסרת התעוזה שיצאה תחת ידיו אמנם נאה ועשויה בטוב טעם, אך היא לא תרגיז או תאתגר אף אחד. בעיקר מפני שבמקום לחפור, לחקור ולשאוף להבין מה גרם לאיינר/לילי לתקתק, הוא מסתפק בלהציג את האירועים הדרמטיים בצורתם הפשוטה, הישירה והפוטוגנית ביותר. ללא תחכום. ללא מעוף. ללא סיכון. בתוך כך, המסע של וגנר - מאיינר ללילי - מתגלה כהרבה פחות מעניין מהמסע המקביל והכמעט הפוך שעשתה אשתו, גרדה. ובסופו של דבר, בזכות עבודתה היצרית והראויה לכל שבח של ויקאנדר, הדמות של גרדה היא גם היחידה שמעוררת כאן איזושהי השראה. יו גו גירל!

"הנערה הדנית" ("The Danish Girl"), במאי: טום הופר. בריטניה/ארה"ב 2015

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו