מי שמאמין לא מזייף

השבוע הוזמנו למסיבת יום הולדת של ידידת המשפחה. התכוננתי למפגש חברתי רגוע של אוכל, שתייה ושיחות על אורן חזן, אבל בדיעבד התברר שמרכז האירוע הוא ערב קריוקי סוער.

למי שאיבד את שמיעתו בשנים האחרונות והצליח לחמוק מהתופעה, נספר שמדובר בבילוי פופולרי, שבמסגרתו מתאספת קבוצת ישראלים ליד מחשב המחובר למסך גדול, מהרמקולים בוקע הפלייבק ללא השירה, ועל המסך מוקרנים וידאו קליפים של נופי הנגב והגליל או סתם חומר ויזואלי שלא קשור לעניין, וכמובן, מילות השירים המודגשות, כך שתדע מתי לשיר איזו מילה. בין האורחים מפוזרים כמה מיקרופונים, וכל אחד, כשהדגש על כל אחד, יכול ואף מחויב לשיר.

בתחנות הדלק מוכרים היום ערכת קריוקי ניידת במחיר של טורטית, כך שהנגע פשה ברחבי המדינה. כל זמר חובב יכול להציב את הקופסה הקטנה באמצע הפארק או במרפסת ולזייף באוזני שכניו, שרק רוצים לישון, את "הלילה לא הולכים לישון". ואם בטרנד השירה בציבור אנשים לפחות שרו בצוותא, כך שהזיופים של אחד נבלעו בקול העורב של האחר, בקריוקי כל אחד הוא סולן ששר במלוא גרון, ללא הבדל דת, גזע וכישרון שירה מינימלי. ועוד עם הגברה.

כולם רוצים להיות זמרים - אני מכיר אנשים שתמורת הבטחה קלושה לקריירה מוסיקלית מוכנים לעזוב חיים נוחים בשוק ההון, לוותר על תפקיד של מנהל תיכון יוקרתי או לנטוש תפקיד של טייס בחיל האוויר. אז מה אם הקול שלהם נשמע כמו מנוע של מטוס תובלה בזמן המראה? כשהם עומדים עם מיקרופון ביד ושרים שירים ישראליים, הם חווים חוויה חוץ־גופית מרוממת נפש, שכמותה כנראה לא חוו מעולם. והם יעשו הכל כדי להמשיך לעשות את זה, עד שהשמש תידום בין עזה לרפיח.

• • •

מכיוון שהיו לי התחייבויות אחרות לתחילת הערב, הצטרפתי לאירוע מאוחר יותר. כבר כשהתקרבתי למקום שמעתי קולות רמים של גברת, ששרה בקולי קולות דווקא את השיר ״חצבים פורחים״, שהייתי שותף ליצירתו. במקומות מסוימים לקחה המבצעת דרור לעצמה לשנות את המנגינה והסולם, ובאופן כללי היא ביצעה בשיר התעללות בחסר ישע ומעשים המנוגדים לאמנת ז׳נבה.

הכנתי את ההערות הציניות, אבל כשנכנסתי לתוך הבית נחרדתי לגלות שהטרוריסטית המזמרת היא לא אחרת מאשר אשתי היקרה, שניצלה את היעדרי כדי לבצע לינץ' בשיר שאני מחבב. השתדלתי לא ליצור איתה קשר עין, עד שהיא עברה לשיר את ״אתה תותח״, מה שראיתי כשיר לכבודי, אולי כפיצוי על עוגמת הנפש הקודמת.

התקרבתי מהוסס אל המזמרים. הנוכחים היו מוכרים לי ברובם, אם כי היו כמה פרצופים שלא ראיתי מימיי. חוץ ממני, כולם היו במצב רוח נהדר, שתויים קלות ומזמרים במלוא גרון. המיקרופונים התרכזו אצל חמישה קבועים, שלא ממש נתנו לאף אחד אחר הזדמנות לשיר.

לכל אחד היתה בעיה אחרת, שהרחיקה ממנו כל סיכוי להפוך למקצוען. אחד זייף נורא, שני לקה בהפרעת קצב חמורה, לשלישית היתה דיקציה של מורה בבית ספר משנות השישים, והרביעית הזכירה את אדל, רק בלי הכישרון ועם מחוות גוף של ישראל כץ.

החמישי היה מישהו שלא הכרתי קודם, ובעל כישרון מפתיע. יודעי דבר סיפרו לי בשקט שהוא היה פעם בלהקה צבאית. הוא באמת היה לא רע בכלל, והזיז את גופו בסגנון הסרט "הלהקה". בשיר ״גשם גשם בא״, למשל, הוא התחזה למחזיק מטרייה, ב"פשוט שריונר" הוא עשה תנועות של ירי, וכללית, נראה היה שיש לו איזה קראש על ששי קשת.

התיישבתי בצד והתכוננתי להעביר ערב נעים במחיצת בקבוק בירה וצלחת קבבונים, אבל הכוכבים הנולדים מסביב חשבו אחרת. אנשים התחילו להעיר לי שיש משהו סנובי בעמידה המסויגת שלי מהצד, "כאילו אנחנו לא מספיק טובים בשביל המוסיקאי הדגול".

יצוין כאן שלמרות הוותק שלי בעולם השעשועים, אין לי יכולת שירה מרשימה. אבל בלחץ הקהל נפרדתי מהקבבונים ושרתי את ״24 שעות ביממה״ של בנזין. הקהל אהב את הבחירה, שיר רוק טוב, וגם הוכחה שלמרות שהייתי בלהקה המתחרה, אני יודע לשים את משקעי העבר בצד, להתעלות מעל המחלוקות ולפרגן ליודה ולחברים מהקריות.

היחיד שלא נראה מרוצה מכניסתי לזירה היה ״ששי קשת״. בזמן ששרתי לקול מצהלות החברים הוא כבר חיפש במחשב שיר שיביא לי את הקונטרה ויחזיר אותו לראשות המצעד. הוא שלף את ״פנקס הקטן״, שהתאים ליכולותיו ונשמע מצוין.

היה ברור שמתפתחת כאן תחרות, עופרה נגד ירדנה, גירסת הקריוקי. אני המשכתי בעוד שיר מהאזורים הרוקיים שבהם אני מרגיש נוח - ״סוף עונת התפוזים״ של תמוז. כשהגיע ״אני וניצה!״ כל השיכורים מסביב היו לגמרי איתי והניפו בקבוקי בירה באוויר.

הבעל של יונה אליאן התגלה כלא פראייר בכלל והפתיע עם ״ולנטינו״ של גלי עטרי, כשהוא נראה משוכנע שהשיר נכתב עליו. הקהל הלך איתו לגמרי ושאג ״הם ידעו והאמינו, ולנטינו, ולנטינו״.

הבנתי שכדי להישאר במשחק אני צריך לחשוב יצירתי ולהשתמש בנשק לא קונבנציונלי - והדהמתי עם קומבינציה מזרחית של ״הפרח בגני״, ״לינדה לינדה״ ולקינוח ״אבק דרכים בתלתליו״. זה היה נוקאאוט. כולם היו על הרגליים, מחאו כפיים ועשו תנועות ידיים של "להרים" כמו מרגול.

המתחרה החבוט עוד ניסה להשיב מלחמה עם ״פרי גנך״, ומייד אחריו ״ומתוק האור בעיניים״ של ששי המקורי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, בואך פאתטי. התיישבתי על כורסה בצד, סחוט, וחיוך של מנצחים התפשט על פניי.

בעודי נח על זרי הדפנה שמעתי מאגף אחר של הבית סוג של התרחשות. הלכתי לראות במה מדובר, והבחנתי בכמה גברים שמתחרים ביניהם בעליות מתח. מחיאות כפיים סוערות נשמעו כש״ששי״ התרומם שלושים פעם במעלה המתח, בלי טיפת מאמץ. התברר שהבחור לא רק זמיר, אלא גם מאמן ובעלים של מכון כושר.

הסתכלתי עליו בקנאה, נזכר שאני לא מסוגל לבצע אפילו עליית מתח אחת, וסימנתי לאשתי שמיציתי את הערב. ששי קלט אותי, התחיל לשיר במלוא גרון בין מתח אחד לשני את ״עולה עולה״ וזרק לי מבט מחויך.

למה אנשים חייבים להיות כל כך תחרותיים, מילמלתי לעצמי בבוז. גועל נפש.