2010 היתה השנה שבה הספרות העברית, שלרוב נחבאת אל הכלים במלחמת המדיה, כיכבה על מסכי הקולנוע שלנו. החל בהצלחתו הגדולה של הסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בבימויו של ערן ריקליס על פי ספרו של א"ב יהושע, דרך פרשנותו המוצלחת של ניר ברגמן לספרו של דויד גרוסמן, "ספר הדקדוק הפנימי" וכלה בעיבודים הקולנועיים העתידים לצאת למסכים של ספריהם של עדנה מזי"א, "התפרצות X", ויהושע קנז "התגנבות יחידים". אבל דווקא על רקע ההתאהבות המחודשת של התסריטאים בעומקן ובמורכבותן של יצירת ספרות ארוכות, ניתן לחוש גם במגמה הפוכה - יותר ויותר יוצרים בוגרי מגמות התסריטאות של בתי הספר השונים בוחרים, לצד מלאכת התסריטאות או במנותק ממנה, לכתוב רומן. עם הבוגרים ניתן למנות את דקלה קידר, מירי רוזובסקי, תמר וייס, אסף אשרי, ענת עינהר, יותם טולוב, מתן יאיר, אלעד חן, דוד טרבאי ואחרים. עידו אנג'ל, תסריטאי וסופר, בוגר החוג לקולנוע במדרשה לאמנות בית ברל, שרומן הביכורים שלו, "הסיפור של מיכאל" (אחוזת בית), ראה אור השנה טוען שדווקא קל יותר להתפרנס מתסריטאות מאשר מספרות, ולשיקול הכלכלי אין שום צד בעניין. "גם תסריטאי וגם סופר יוצרים עולם. המיוחד בספר הוא דווקא כובד האחריות המוטל על כתפיו של הקורא, השולט כמעט בכל - איך שהדמויות מצטיירות בראשו ואפילו בנימת קולו של המספר", מבהיר אנג'ל. "מהרגע שתסריט נכתב ועד שהוא יוצא אל הפועל צריכים לקרות דברים רבים: להאיר, לצלם, להקליט, לשחק. בכתיבת ספר, הדברים קורים באופן מיידי. לא חשובה לי התוצאה כמו הדרך. בתסריטאות - התוצאה מובילה. בספרות, המילים חשובות". "תסריט הוא תוכנית מתאר" גם רונית ויס-ברקוביץ, ראש מגמת תסריטאות לשעבר בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל, עורכת ספרותית ותסריטאית, לא מצליחה לשים אצבע על הלך הרוח שניתן להגדיר כתופעה. "אין שום קשר בין היכולת או אי היכולת להשיג מימון לסרט לבין התמקדות בכתיבת רומן", מודה ויס-ברקוביץ, "זו בוודאי לא סיבה לכתוב ספר. אנשים כותבים כי יש סיפור שבוער בהם, כי הם אנשים של מילים ויש להם מה לומר". אולי הרבה תסריטאים פשוט גילו את החופש שבפרוזה- "מדובר בסיבה ולא בתוצאה. הסופרים שהזכרת הגיעו ללימודי תסריטאות מפני שהיו אנשים כותבים, והתקבלו בזכות כישרונם. הם לא היו קודם צלמים, למשל, ורובם לא למדו קולנוע בתיכון, כמו סטודנטים רבים במגמת בימוי. הם פשוט באו מקרוא וכתוב". ויס-ברקוביץ תולה את הפריחה הספרותית בקולנוע הישראלי בתהליך של התבגרות תרבותית, "בתעודת בגרות, אם תרצי", היא מוסיפה. "זהו מענה נוסף לתיאורית ה'אוטר', שגרמה ליותר מדי במאים מתחילים לנסות לכתוב את סרטיהם, מתוך אמונה שסרט הוא סיפורו הבלעדי והאישי של אמן יחיד. דווקא יוצרים הבוטחים בכוחם מבינים שביכולתם לפנות למקורות השראה נוספים כמו עולם הספרות - ולהרוויח מכך. לא בכדי 'שליחותו של הממונה' הוא סרטו הטוב ביותר של ערן ריקליס". רון סגל, במאי וסופר, שספרו "עדין" (פרדס) ראה אור לאחר שלמד הפקה בסם שפיגל, מסכים עם טענותיה של ויס-ברקוביץ, אף על פי שבאופן אישי התשוקה האמיתית בעיניו תתקיים במעשה הסיפורי ולא התסריטאי. "ישבתי לכתוב תסריט על סופר ישראלי, ניצול שואה, ונסחפתי לתיאורים סובייקטיביים של הדמות. כל הזמן ניקיתי את הטקסט מכל מה שהוא לא מונולוג, דיאלוג או פעולות - שלושת מרכיבי התסריט - והרגשתי שאני עוצר את עצמי מלכתוב פשוט את הסיפור. "לטעמי, תסריט הוא תוכנית מתאר שעל פיה עמלים אחר כך אינספור אמנים, אנשים טכניים וכלכלנים, שטוב יעשו אם יניפו אותו לגבהים חדשים בתהליך העשייה עצמו שרק בסופו סיפור, בעוד הספר הוא-הוא הסיפור המוגמר", מסביר סגל. "אז נכון, מלטשים עם המו"ל והעורך, אבל הסיפור גמור עוד לפני שהספר נכרך. סיפור אפשר לספר סביב מדורה, זה אדיר בעיניי". במקרה של סגל, דווקא לאחר שסיים את כתיבת הרומן יכול היה לחשוב על עיבוד הרומן לסרט אנימציה, שעליו הוא עובד בימים אלה ממקום מגוריו בברלין. מירי רוזובסקי, שבאופן הפוך החלה לכתוב לפני שניגשה ללימודי תסריטאות, ושני ספריה, "כל הדרך הביתה" ו"אותה האהבה, כמעט", יצאו בזמן הלימודים, לא רואה הבדל מהותי בין כתיבה לתסריטאות, ותולה את המגמה בסמנטיקה. "זהו הבדל טכני, בעיניי", מבהירה רוזובסקי. "באופן מהותי אני לא רואה הבדל בין כתיבת יצירה אישית כמו 'כנפיים שבורות' של ניר ברגמן לבין כתיבת רומן. עוד היא מגלה כי "הדחף הוא אותו דחף - לספר משהו לעולם, להגיד משהו דרך הסיפור שלי, ולגרום לאנשים את הנחת והנחמה והכאב וההשראה - באמצעות מילותיי ורגשותיי".
