נחמיה לביא, שנרצח בשבת האחרונה ברחוב הגיא בירושלים, וחיים קרמן, שנרצח לפני 17 שנה ברחוב שער האריות הסמוך, היו חברים קרובים. קרמן נדקר למוות על ידי ערבים כמה ימים לאחר יום העצמאות של שנת תשנ"ח; הוא נאבק עם תוקפיו ואף הצליח לירות באחד מהם ולפצוע אותו. לביא, שחש עם נשקו כדי לסייע למשפחת בנט בליל הושענא רבה האחרון ושילם על כך בחייו, ערך את הספר שיצא לזכר קרמן: "לחיים בירושלים". שניהם נרצחו על הציר שמוביל אל הכותל המערבי. בשני המקרים, האוכלוסייה הערבית הסמוכה עצמה עיניים ונמנעה מלסייע למותקפים.
גם את לביא ינציחו מן הסתם בעתיד - אולי באמצעות ספר, או בדפי זיכרון. אחד החברים יתאר שם לבטח את התדהמה שפקדה את הידידים והמשפחה, כשפתחו את ספר הכוזרי (חיבורו הפילוסופי של ר' יהודה הלוי) שבו למד לביא קודם הרצח. בכפולת העמודים שבה היתה מונחת סימניית קריאה, סימן לביא כמה שורות בעיפרון. הן מספרות את המעשה המפורסם ברבי עקיבא, שמובא גם על ידי הכוזרי: לפני מותו, בעת שהרומאים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, אמר רבי עקיבא לתלמידיו כי כל חייו הצטער על שאין ביכולתו למסור את נפשו על קידוש השם ולקיים את הציווי "בכל נפשך" (מתוך פרשת "שמע"). "ועכשיו", שאל ר' עקיבא את תלמידיו, "כשבאה לידי, לא אקיימנה?"
תלמידיו של לביא אינם מסוגלים להימנע מהמחשבה שרבם הלך בדרכו של רבי עקיבא; שהוא מסר את נפשו וקיים את "בכל נפשך", שעות אחדות בלבד לאחר שלמד את הטקסט המדרשי המכונן שעוסק באחד מגדולי חכמי ישראל.
עם זאת, אוהביו הרבים של נחמיה לביא - אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה - לא יסתפקו בהיקש המרטיט הזה. הקהילה שהרב לביא היה חלק ממנה מורכבת מאנשים אמוניים ומעשיים כאחד. ב־1998, כשקרמן נרצח, איכלסו יהודי הרובע המוסלמי שני מתחמים: את מתחם שער הפרחים ומתחם נוסף בוויה דולורוזה. "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע", הם אמרו אז, ואומרים זאת שוב כעת. כך, קמעה קמעה, עובתה ההתיישבות היהודית המתחדשת ברובע המוסלמי, והתנהלות דומה צפויה גם הפעם.
קרמן ולביא למדו יחד בישיבת עטרת כהנים. קרמן שיפץ חורבה שלימים נקראה על שמו: בית חיים קרמן, במתחם בית הצלם השוכן בחלקו הצפוני של הרובע המוסלמי. לביא התגורר עם רעייתו נטע ושבעת ילדיהם בבית ויטנברג, שנרכש מהכנסייה עוד במאה ה־19 על ידי הסוחר היהודי משה ויטנברג. המתווך בעיסקה היה לא אחר מאשר אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית. לתקופת מה התגוררו בבית ויטנברג גם ראש הממשלה המנוח אריאל שרון ורעייתו לילי. כיום חיות בו שמונה משפחות יהודיות ובמקום פועל פעוטון, שמשרת את ילדי המשפחות היהודיות ברובע.
מאות רבות של משפחות יהודיות חיו בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 לאורך רחוב הגיא, המוביל משער שכם אל הכותל המערבי, ובסמטאות המסתנפות ממנו. פרעות תר"פ, תרפ"א ותרפ"ט, ומאורעות המרד הערבי הגדול בשנים 1939-1936, הביאו קץ זמני על ההתיישבות היהודית בחלק זה של העיר העתיקה. היא חודשה - אם כי במימדים צנועים בהרבה - לאחר מלחמת ששת הימים על ידי עמותות דוגמת "עטרת כהנים" ו"עטרה ליושנה", ואף זכתה לגיבוי ממלכתי.
עכשיו מספרים התושבים היהודים ברובע המוסלמי שני סיפורים, שמגלמים את דרכם ואת רוח המקום. הראשון עוסק ברבה של העדה החרדית, הרב יוסף חיים זוננפלד, שבימי הפרעות בתרפ"ט צעד בגפו משער שכם לעבר הכותל המערבי. זוננפלד הסביר אז למקורביו המפוחדים שנהג כך "כדי שלא יחשבו הערבים שהצליחו לגרש רגל יהודי, אפילו מפינה אחת או מרחוב אחד בירושלים".
השני עוסק בנחמיה לביא שנרצח השבוע: לפני 19 שנה, בהפרש של שבוע ימים, פוצצו עצמם שני מחבלים מתאבדים בשני אוטובוסים של קו 18 בירושלים (פברואר ומארס 1996). בתגובה, נטל אז נער צעיר בשם נחמיה לוי (לימים לביא) דגל ישראל גדול, עלה על קו 18 ליד התחנה המרכזית, הצמיד את הדגל לשמשת האוטובוס ונסע הלוך ושוב לאורך מסלול הקו. היתה זו דרכו להשיב לקו 18 את "הריבונות היהודית", סיפרו השבוע חבריו.
התגבורת שלא עזרה
רוב התושבים היהודים של הרובע המוסלמי בדורנו נמנים עם הציבור החרד"לי. רבים מהם תלמידיו של הרב צבי ישראל טאו, נשיא ישיבת הר המור ומחשובי הרבנים בציבור הדתי־לאומי. הם נמנים עם הזרם הדתי־ציוני, הסופר ממלכתי, אבל אוחזים באורחות חייהם הן בגישה שהפגין מנהיג העדה החרדית הרב זוננפלד במהלך מאורעות תרפ"ט, והן בגישת "עוד דונם, עוד עז" שבה אוחזות הציונות המסורתית והדתית. במקרה שלהם, מדובר בנוכחות של מגורי קבע בדרכים המובילות אל הכותל המערבי, לא רק מכיוון הרובע היהודי אלא גם מכיוון הרובע המוסלמי.
הדגל שהניף נחמיה לביא הצעיר בקו 18 המוכה, לפני 19 שנה, הוא הדגל שלהם גם היום. הם מתכוונים למתוח אותו ולנעוץ מאחזי מגורים נוספים ברובע המוסלמי, שההתיישבות היהודית בו מנתה בשיא תפארתה יותר מ־4,000 נפש. עם תושבי האזור נמנו כמה מאושיות היישוב הישן בירושלים: אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, אברהם משה לונץ וגם ראובן ריבלין - סבו של נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, שהיה נינו של ר' הלל ריבלין, מתלמידי הגר"א.
ברובע המוסלמי התגורר גם שמואל לייזר הנגר (שמואל אליעזר זילברמן), שנרצח במאורעות תר"פ (הציבור הרחב נחשף אליו בשירו המוכר של דן אלמגור "ירושלים של אז"). עד לפני שנים לא רבות עדיין היה אפשר לזהות באזור בתי יהודים שממשקופיהם נעקרו מזוזות.
מאז מלחמת ששת הימים שבו לאזור בהדרגה כ־1,200 יהודים, ובהם גם תלמידי ישיבת עטרת כהנים המתגוררים בשתי פנימיות: בבתי ראנד, לא הרחק משער הכותנה, ובבית דנון הסמוך לשער הברזל ול"כותל הקטן".
במשטרה נזהרים מלהתייחס להתיישבות היהודית ברובע המוסלמי ולמשמעויות הפוליטיות שלה, אך מתחייבים לעשות הכל כדי להמשיך ולספק לה ביטחון, כפי שהיה עד הרצח. השבוע המשטרה עיבתה מאוד את כוחותיה ברחוב הגיא, אבל לא הצליחה למנוע את הדקירה הבאה ביום רביעי לפני הצהריים, שבה נפצע אזרח באורח בינוני. כ־200 שוטרים, עשירית מהשוטרים שנפרשו בירושלים, נשלחו לשם. ההנחיה שקיבלו ברורה: להשיב לקדמותו את המצב ברחוב הגיא, אחד משתי הדרכים הראשיות בעיר העתיקה שמובילות לכותל המערבי (השנייה היא דרך השוק, מכיוון שער יפו); להפוך אותו מחדש ל"ציר ירוק" שאפשר לעבור בו ולספק ביטחון לכל אורכו.
בימי שיגרה מתקיימת לאורך הציר הזה מציאות של ערבוב בין יהודים, מוסלמים ותיירים. עד הרצח יצר הערבוב הזה מרקם חיים של נורמליות ויחסי שכנות קורקטיים, שזורים באינטרסים כלכליים וקיומיים שהחיים יחדיו יצרו.
אבל השבוע שלט שם הפחד: הפסיכולוגיות של עיריית ירושלים, שנשלחו לשוחח עם תושבי מתחם ויטנברג ההמומים בעקבות רצח חברם, העדיפו להגיע אל הבית מכיוון הכותל ולא מכיוון שער שכם. השער עצמו נסגר ביום רביעי לפני הצהריים לתנועת מבקרים, ובחצר בית ויטנברג זימרה חבורת נערים שירי אמונה וחיזוק.
אלא שהפעם התחושה שונה. השנאה היוקדת, שחלק מהאוכלוסייה המקומית גילה בפיגוע הזה, מאיימת על האפשרות להחזיר את הגלגל לאחור כפי שהיה באירועים קודמים. לאורך רחוב הגיא ובסמטאות שמובילות אליו נרצחו לאורך השנים יהודים נוספים: אליהו עמדי נרצח לא הרחק (ברחוב מעלה חלדיה) בשנת 1986; יגאל שחף נרצח ברחוב בית הבד ב־1987; אלחנן אתאלי נרצח ברחוב הגיא פינת רחוב שער הברזל ב־1991; גבריאל הירשברג, אף הוא מישיבת עטרת כהנים, נרצח ברחוב הג'בשה ב־1997; וחיים קרמן, כאמור, נרצח שנה אחריו.
בכל המקרים הללו שבו לאחר מכן החיים למסלולם, משתי סיבות: בצד הערבי הכריע האינטרס הכלכלי, בעיקר של הסוחרים המקומיים. בצד היהודי, הכריעה הנאמנות הבלתי מתפשרת של הציבור הרחב לכותל המערבי. הפעם, כאמור, בולטת אווירת השנאה, תולדה ישירה של ההסתה הכה מדוברת על אודות מסגד אל־אקצא הנתון כביכול בסכנה. הסתה שגלי ההדף שלה הגיעו השבוע עד יפו, לוד, חיפה תחתית, נצרת וכרמיאל.
האווירה הזו מגולמת בעדותה של אודל בנט, אלמנתו של אהרון ז"ל שנרצח בפיגוע הדקירה בעיר העתיקה. היא סיפרה על הגב שהיפנו לה עוברים ושבים בעודה שותתת דם, על היריקות והקריאות "תמותי" שספגה בזמן שבעלה נשם את נשימותיו האחרונות. גם השקט המוזר שהשתרר ברחוב הגיא לפני הפיגוע - אותו שקט שבנט תיארה לאחר שהתאוששה מעט מפצעיה - מעיד, להערכת גורמי ביטחון, על רמה מסוימת של ידיעה ותמיכה שהסביבה הקרובה סיפקה לרוצח.
האווירה במקום, סבורים גורמי הערכה, הושפעה ישירות מנוכחותן של נשות המורביטאת. המשטרה דחקה אותן מהר הבית, ובמהלך השבועות האחרונים הן עמדו לאורך הרחובות המסתעפים מרחוב הגיא ותקפו מילולית יהודים עוברים ושבים, בקללות ולעיתים אף ביריקות.
רק לפני שבועות אחדים ציינו במוסף זה כי תושבי העיר העתיקה, כמו רבים מתושבי מזרח ירושלים, מושפעים בשנים האחרונות מעלילת הדם השקרית "אל־אקצא בסכנה", שחדלה להיות תעמולה בלבד והפכה מחולל אלימות ישיר. ערב הרצח פשטו שמועות שישראל מתכוונת לחלק את הר הבית בין יהודים לבין מוסלמים ואף להקים בית כנסת במקום. לדברים לא היה בסיס, אבל הרחוב הגיב בעצבנות רבה וכאמור באיבה הבוערת, שבאה לידי ביטוי בשבת האחרונה.
מטענים בקבר רחל
לעיר העתיקה הוענקה השבוע מירב תשומת הלב התקשורתית והביטחונית, אבל היא אינה מוקד הפורענות היחיד בירושלים: בטיילת של ארמון הנציב, שיהודים נרתעו מלהגיע אליה בימים האחרונים, הותקף זוג מטיילים; בצפון העיר הופסקה לכמה שעות פעילות הרכבת הקלה, שמשרתת יהודים וערבים, בשל יידויי אבנים מאסיביים; האבנים הביאו גם לפציעת נוסע באוטובוס אגד בדרך עוזי נרקיס בפיסגת זאב, ובא־טור סוכל ניסיון דקירה.
פאדי עלון, בן 19 מעיסאוויה שכתב על רצונו להיות שאהיד, נורה השבוע למוות על ידי שוטרים כשסכין בידו. הם ניטרלו אותו לאחר שדקר את משה מלכה, נער בן 15, בתחנת דלק ברחוב חיים בר לב, לא הרחק משער שכם. מותו של עלון חולל גל מהומות קשה נוסף בעיסאוויה, הסמוכה לבית החולים הדסה הר הצופים. מהכפר הזה, שבין 1948 ל־1967 נכלל בשטח המפורז הישראלי של מובלעת הר הצופים, יצאו לאורך השנים חוליות טרור רבות, אך בעיקר מאות מפירי סדר. אלה תוקפים מעת לעת את התחבורה היהודית באזור, משליכים בקבוקי תבערה לעבר בית החולים הדסה ולעבר הבסיס הצבאי הסמוך ותוקפים יהודים.
בליל שמחת תורה האחרון היו הלהבות באזור גבוהות עד כדי כך, שלמחלקת היולדות של בית החולים הגיעו רק נשים ערביות; יולדות יהודיות פינו עצמן לבתי החולים שערי צדק, משגב לדך והדסה עין כרם שבמערב העיר. בשל ההתפרעויות באזור, אפילו מיילדת ערבייה תושבת הר הזיתים, שבדרך כלל נאספת ברכב שירות של בית החולים מביתה, נאלצה למצוא פתרון תעבורתי אחר והגיעה למחלקה בכוחות עצמה.
בג'בל מוכבר פעלו כוחות משטרה כדי למנוע התקפות נוספות של בקבוקי תבערה על בתי היהודים ברחוב מאיר נקר. שוטרים ויהודים הותקפו באבו טור, בעיר דוד, ליד שער הפרחים ובעשרות מקומות נוספים לאורך קו התפר.
באזור קבר רחל נהרג נער פלשתיני בן 13 במהלך עימותים עם כוחות הביטחון במחנה הפליטים אל־עאידה בבית לחם - מחנה שממנו יוצאים באורח קבע צעירים ערבים המשליכים בקבוקי תבערה אל הקבר. כמעט תמיד מתנפצים הבקבוקים על החומות הגבוהות שהוקמו סביב המתחם, אלא שהפעם הושלכו שלושה מטענים מאולתרים לעבר הכוחות המגינים על קבר רחל, שעשרות אלפי יהודים ביקרו בו בתקופת החגים.
האירועים הקשים בירושלים מורגשים בעיקר בשכונות הנושקות לשכונות הערביות. בשכונות הללו מתגוררים כ־200 אלף יהודים. במערב העיר המתיחות כמעט שאינה מורגשת, אולם היא משפיעה על התנהלות התושבים. הורים נמנעים מלשלוח את ילדיהם למוסדות לימוד בצפון ירושלים באמצעות הרכבת הקלה, שכסמל הדו־קיום המתרסק הפכה יעד להתקפות ופיגועים; פחות יהודים נוסעים דרך בית חנינא, כפי שהיה מקובל עד כה, כדי להגיע לאזור פסגת זאב; יהודים נרתעים מלהגיע להר הזיתים, לקיים בו הלוויות, לטמון את מתיהם ולפקוד את קברי יקיריהם; פחות ערבים מגיעים למערב העיר, לאחר שקיצונים יהודים תקפו בימים האחרונים עוברי אורח ערבים באזור ממילא, ברחוב יפו ובקניונים שבדרום ירושלים; ובמבואות הצפוניים של ירושלים, בעיקר באזור חיזמה, נמשכים כל העת יידויי האבנים. האירועים שם כבר הולידו מקרים של טעות בכתובת: ערבים פגעו בערבים כיוון שסברו שמדובר ביהודים, ויהודים, שהגיבו ביידויי אבנים, פגעו ביהודים מכיוון שסברו שמדובר בערבים.
כמו בגל האלימות הקיצוני והקשה של הקיץ שעבר, נרשמים גם בימים אלה ביטולים רבים של הזמנות במלונות. המהומות פוגעות בתיירות, בהכנסות הסוחרים ובפרנסת מדריכי התיירים.
התיירות הנפגעת באופן יחסי פחות מאחרות היא התיירות הדתית, הן זו הנוצרית והן זו היהודית, שעיקר עניינן המקומות הקדושים. התפתחות מוכרת נוספת מגלי אלימות קודמים: הורים לילדים בגנים ובבתי ספר, ומתפללים בבתי הכנסת בבירה, החלו לארגן שמירה במקומות אלה, מתוך חשש להתקפות דוגמת התקפת הדמים בשנה שעברה על מתפללי בית הכנסת בהר נוף.
כאן גר לביא. בית ויטנברג
המשטרה, מצידה, מציפה את העיר באלפי שוטרים ואנשי מג"ב. היא חידשה את הפעילות היזומה בכפרים ובשכונות הערביות; ממשיכה ללחוץ להחמרת הענישה; ומנסה כל העת, בעזרתו של השב"כ, לשפר את המודיעין (ביום רביעי בבוקר, למשל, נתפסו 15 בקבוקי תבערה על גג בית בשכונת א־טור). היא גם ממשיכה לשבור את הראש בכל הנוגע להתנהלות הנכונה בהר הבית, אך ביום רביעי שוב נכנעה לאיומי המוסלמים ופינתה משם את המבקרים היהודים.
מי שמביט מרחוק במתרחש וכואב את ההידרדרות וההסלמה הוא ניצב בדימוס אריה עמית, שפיקד על מחוז ירושלים של המשטרה בשנות הטרור והמהומות הקשות לאחר הסכמי אוסלו. עמית מזהה "שנאה גוברת משני הצדדים", ואת יכולת המשטרה להתמודד עם המציאות הנוכחית הוא מגדיר "מוגבלת". "השוטרים יכולים להנמיך את גובה הלהבות, לצמצם נזקים מפיגועים באמצעות תגובה מהירה, לאתר עוד ועוד מלבי טרור והפרות סדר", הוא אומר, "אבל הם לא ממונים על הורדת מפלס השנאה והתסכול בשני הצדדים".
האם בתקופתך היו אמצעים שביקשת לעשות בהם שימוש, אך נתקלת בסירוב?
"אני לא דוגמה טובה, כי הפעלתי אמצעים בלי לקבל רשות. אני חושב שמפקד משטרה לא צריך לקבל רשות משום דרג מדיני כדי להפעיל את כוחותיו. החוק הקיים מעניק לו מספיק כלים. הוא אמור להשתמש בהם בצורה הכי חופשית, ללא מורא משום פוליטיקאי מימין או משמאל".
עמית מסרב לגלות אילו צעדים נקט ללא רשות, אבל מספר על "הרבה מאוד חשיבה מחוץ לקופסה שתמיד הפתיעה את הצד השני, חשיבה שכיום פוחתת והולכת. כוחות הביטחון", הוא קובל, "עוסקים כיום יותר בכסת"ח ופחות מדי בפעילות נועזת".
איזו פעילות נועזת?
"למשל, הפעלה מאסיבית מאוד של מסתערבים כדי לטפל ברחוב במסגרת חוקי הרחוב".
גם ירי צלפים?
"אין תגובה".
עמית מודע לכמויות הנשק העצומות שבהן מצוידים רבים מתושבי מזרח ירושלים כיום, בעיקר אלה שמעבר לגדר. "זה לא חדש", הוא אומר, "המדינה חוששת להתעסק עם זה, וככל שחולף הזמן הם צוברים שם יותר נשק חם. זה רק עניין של זמן. עד שהם יחליטו להפעיל את הנשק הזה בצורה חופשית נגדנו, ואז לא תהיה ברירה, ואז ייהרגו יותר משני הצדדים. לכן עדיף לפעול כבר היום".
לו היית כיום בתפקיד, והדרג המדיני היה מבקש ממך לייצר שקט, מה היית עושה?
"מבקש שיזוזו הצידה, מבקש הרבה יותר כוחות, מפעיל תגובות אגרסיביות ביותר כלפי מי שפוגע או מאיים על חיי בני אדם, וגם לא פוסל ירי, על מנת להרוג... כאשר מישהו עומד מולך עם בקבוק תבערה - אני בעד כדור בין העיניים. זה נכון לנהוג כך".
האם אפשר להשיב את ההרתעה שאבדה?
"אתה יכול להשיב הרתעה מול מפירי הסדר. אינך יכול להרתיע מישהו שעבר שטיפת מוח קשה מאוד במסגדים, שגם לשם, ברוב טיפשות וחלמאות, לא נכנסים ומאפשרים לדרוש דרשות איומות ונוראות. צעיר בן 16 שקם בבוקר ואומר, 'היום אני הולך לדקור או לדרוס יהודים ולמות' - בחור כזה אתה לא יכול להרתיע. פעמים רבות אתה כלל לא יודע על כוונתו, מכיוון שהוא אינו מספר עליה לאיש, גם לא לבני משפחתו הקרובים".
אז מה עושים?
"יותר יוזמה, פחות תגובה. יותר מניעה, פחות פעילות שלאחר מעשה. אנחנו נגררים היום אחרי מה שהרחוב מכתיב לנו, אבל אני מוכרח לומר שבניגוד לצבא ולמשטרה, השב"כ כן נוקט פעילות יצירתית יוצאת מן הכלל, והמודיעין שהוא מביא הוא פשוט פאר היצירה. מעבר לכך, מדינת ישראל צריכה לנהוג במזרח ירושלים כבעל בית, ואת זה אנו פשוט לא עושים. צריכה להיות שם משילות אמיתית - מביטחון ועד אכיפת חוקי חניה ורוכלות".
הר הבית הפך למוקד התבערה, והוא מקרין על שטחים נרחבים בהרבה.
"ממשלת ישראל צריכה להחליט: או שהר הבית הוא שלנו - ואז נוהגים בו בהרבה מאוד כבוד לקדושה היהודית ונוהגים שם מנהג בעלים, עם המשך כבוד לקודשי האיסלאם - או שנאמר במפורש: אנו מוותרים על הר הבית. המצב הנוכחי מבלבל את כולם, גם את המוסלמים וגם את היהודים, ומייצר אלימות, אי הבנות וציפיות שווא אצל
שני הצדדים".
מי באמת מטמא את ההר?
ניצב בדימוס עמית גם מזהה "סוג של היסטריה מיותרת בעניין הר הבית". "אנו כל העת חוששים ממה יגידו. החשש הזה מוביל אותנו במקרים רבים מאוד לחידלון. השיקול שלנו צריך להיות הרבה יותר ענייני, והרבה פחות להיות מושפע משיקולי הסברה ושיקולי מה יגידו.
"מול ההסתה השקרית נגד ישראל, מול 'אל־אקצא בסכנה', צריך לייצר הסברה ולהבהיר שבית כנסת אמנם לא יקום בהר הבית, אבל לא ייתכן שיהודים ותיירים לא יוכלו להסתובב שם בחופשיות, בלי שהמטורפות הללו שראאד סלאח שולח לשם יקללו אותם ויירקו עליהם. צריך להגיד להם: לא אנו מטמאים את הר הבית, אלא אתם, מטורפים שכמותכם. בכך שאתם מכניסים ברזלים ואבנים וזיקוקים למסגדים, אתם אלה שמטמאים את המקום".
ערב חג הסוכות ציטטנו כאן שורת אישים מפת"ח, מחמאס, מהג'יהאד האיסלאמי וגם מקרב ערביי ישראל, שהעריכו כי בסוכות תפרוץ אינתיפאדה שלישית. המעורבות של ההנהגה הערבית־הישראלית בתחזית הזו מעוררת שאלות רבות. אחמד טיבי, למשל, קרא לחסום את רחובות ירושלים באלפי "מורביטון". ראאד סלאח, מנגד, קרא לילד בשמו ואיים במפורש באינתיפאדה שלישית. אחד מיועצי התנועה האיסלאמית לענייני ירושלים ואל־אקצא העריך כי "אינתיפאדה אמיתית תהיה בסוף חודש ספטמבר בסוכות", וח"כ ג'מאל זחאלקה דיבר על "פעולות זעם בסוף ספטמבר".
בפועל, המהומות אכן התפשטו גם למגזר הערבי־הישראלי, ולא ברור במקרה הזה מי הוביל את מי - "ערביי הפנים" את "ערביי החוץ", או להפך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו