על תיקים וחוקים

דברי שופט העליון חנן מלצר - שאמר השבוע כי ראש הממשלה אינו יכול לכהן במקביל כשר הבריאות - היו יכולים לגרום לא מעט כאב ראש לנתניהו. לפחות לו היה מדובר בהחלטה סופית. לא בגלל שיעקב ליצמן היה צריך להתמנות לשר הבריאות ולא לשמש רק סגן שר על פי המסורת הנהוגה במפלגה כבר שנים רבות, אלא כי נתניהו היה צריך להיפרד גם מתיק החוץ שבו הוא מחזיק על מנת להעביר אותו לראש המפלגה הראשון שירצה להיכנס לממשלה.

העברת תיק החוץ למי מבכירי הליכוד, אפילו כפיקדון, היתה פותחת חזית מיידית עם היתר.

הדבר האחרון שראש הממשלה צריך עכשיו זה מלחמות עם בכירי מפלגתו.

בעוד חודשיים תגיע לפתחו של מרכז הליכוד הצעה לשינוי חוקה, שעשויה להפוך לחומר הנפץ הבא בתנועה, אחרי הניסיון להחזיר את הכוח למרכז. לפי ההצעה, מי שכיהן שתי קדנציות ומעלה כיו"ר התנועה יצטרך להשיג רוב של לפחות 60 אחוז על מנת להיבחר פעם נוספת לכהונה. ההערכה בליכוד היא כי נתניהו יצטרך לעבוד קשה כדי לשכנע את שרי הליכוד לסייע לו לטרפד את המהלך.

אולם אפשר לומר כבר היום ברמה גבוהה של ודאות שנתניהו יצלח גם את ההצבעה הבאה במרכז. כך גם אפשר להעריך - אם כי בזהירות הנדרשת - כי בג"ץ בסופו של דבר לא יתערב ולא יאלץ את נתניהו להיפרד מהתיקים שבהם הוא מחזיק נוסף על ראשות הממשלה.

עיון מעמיק בהצהרתו של השופט מעלה כמה וכמה תמיהות. מלצר תולה את קביעתו כי ראש ממשלה אינו יכול לשמש במקביל גם שר בכך שכאשר תוקן חוק יסוד: הממשלה, שהחזיר את הבחירה הישירה בשני פתקים לבחירה במתכונת הישנה בפתק אחד, השמיטה הכנסת את הסעיף בחוק הקובע כי ראש הממשלה יכול להיות גם שר. לדברי השופט, ההשמטה הזאת קובעת למעשה מצב שבו ראש ממשלה לא יכול לכהן גם כשר. עובדה - הכנסת עצמה מחקה את הסעיף שאישר זאת.

שהציבור ישפוט

לא רק בליכוד זעמו על ההצהרה, והשר יריב לוין מיהר להכריז כי אם החלטת בג"ץ תתיישר עם חוות דעתו של מלצר, הרי מדובר בפתיחתה מחדש של חזית כנסת־בית המשפט.

הרי החוק הנוכחי הוא למעשה קופי־פייסט של חוק יסוד: הממשלה, כפי שהיה בנוסח מאז קום המדינה. הסיבה היחידה שהוסיפו באמצע שנות ה־90 סעיף מיוחד הקובע כי ראש ממשלה יכול לשמש גם שר היא בגלל המעבר לבחירה הישירה.

נתניהו // צילום: מרק ישראל סלם ג'רוזלם פוסט

עם ביטול הבחירה הישירה והמעבר לשיטת הבחירות הישנה, החזירה הכנסת את נוסח החוק הקודם, שבו אין התייחסות לאפשרות שראש הממשלה הוא גם שר. הסעיף נמחק לא כי הוא לא יכול להיות שר, אלא כי ברור שהוא יכול, ולכן לא צריך סעיף מיוחד לכך.

כשבן־גוריון התמנה לראש הממשלה עם אותו נוסח חוק בדיוק, הוא מינה את עצמו גם לשר הביטחון. אף אחד לא חשב אז שיש עם זה בעיה. לוי אשכול אחריו החזיק גם הוא בתיק הביטחון. יצחק שמיר כראש הממשלה בקדנציה הראשונה החזיק במקביל גם את תיק החוץ. יצחק רבין בקדנציה השנייה מינה את עצמו בו בזמן לשר הביטחון. כל המינויים הללו נעשו ללא הסעיף שמלצר נתלה בו כעת.

אגב, בזמן שרבין שימש ראש הממשלה ושר הביטחון היה מלצר חבר ועידת מפלגת העבודה ואף מונה בסמוך ליו"ר ועדת החוקה שלה. אולם גם זקני המפלגה לא זוכרים התבטאות שלו בתפקידו דאז בדבר אי יכולתו של רבין לשמש שר הביטחון במקביל לראש הממשלה, אף שגם אז הסעיף המדובר לא היה קיים בלשון החוק.

מייד אחרי הדיון בבג"ץ השבוע החלו בכירי מפלגות האופוזיציה להשמיע תרועות ניצחון, שלובו על ידי פרשנים שמיהרו להצביע על מבוכתו הצפויה של ראש הממשלה, אם החלטת בג"ץ תתיישר עם העמדה שהשמיע מלצר בדיון. התחושה היתה שבג"ץ עומד לשים "סוף לחגיגות התיקים" של נתניהו. כשנתניהו חילק תיקים רבים לשרים הם טענו שמדובר בחגיגת תיקים, וכעת כשהוא מחזיק תיקים רבים לעצמו, הם טוענים שזו חגיגת תיקים. נראה שכך היא דרכו של עולם: מחלונות הלשכות האפרוריות והמשמימות של האופוזיציה תמיד נראים חברי הקואליציה חוגגים ועולצים.

אגב, גם אם יש משהו בביקורת על כך שנתניהו מחזיק בריבוי תיקים, הרי לא בית המשפט הוא הכתובת לכך. מדובר בביקורת פוליטית שראוי שתישמע על ידי פוליטיקאים, ורק על ידיהם. והציבור ישפוט.

כל סדק מפיח תקווה

המצב הטבעי בקואליציה, כל קואליציה, ובפרט בקואליציה הנשענת על רוב כה קטן כמו הקואליציה הנוכחית, הוא לאפשר לכמה שיותר חברי כנסת להתקזז בהצבעות. הרבה יותר קל לשלוט על הצבעות חברי הכנסת כשמעטים מהם נוכחים במשכן מאשר בזמן שבו הכנסת נמצאת כמעט בהרכב מלא. בגלל שלקואליציה קל יותר להתנהל עם ריבוי קיזוזים, באופוזיציה - שמבקשת לאתגר את הממשלה - מכריזים תכופות על גיוס כללי. כך היה גם ביום שני בלילה.

שתי הצבעות חשובות עמדו אז על סדר היום: דחיית תקציב המדינה והעברת סמכויות בתחום הגיור. קצת אחרי חצות, לוח הנוכחות האלקטרוני מחוץ למליאה הצביע על כך שלקואליציה יש יתרון של ח"כ אחד בלבד. היות שמדובר בהצבעה מורכבת הכוללת כמה סעיפים, שבחלקם תתקיים הצבעה שמית ובחלקם אלקטרונית, סבר יו"ר הקואליציה צחי הנגבי כי צריך להגדיל את הפער לפחות לשניים, שהוא, אגב, הפער המקסימלי בקואליציית 61 מול 59 באופוזיציה. מהר מאוד התברר כי השר יובל שטייניץ הלך לביתו במבשרת ציון ללא קיזוז. הוא הוזעק לשוב לכנסת בעוד אריה דרעי מפטפט את עצמו לדעת מעל הדוכן ומושך זמן.

כניסתו של שטייניץ למליאה, לבוש חולצת פולו כחולה, עמוסת חברי כנסת נרגנים ורצוצים, שקיבלו אותו בקריאות ובקולות צחוק רמים, הפכה בשעות הבוקר לתיאורים אפוקליפטיים ודרמטיים על נפילתה הקרובה של הממשלה ועל מבוכת הקואליציה בעקבות האירוע.

על פי החוק, הממשלה היתה צריכה להגיש את יסודות התקציב אל שולחן הכנסת עד יום שלישי בחצות. אולם במקרה שזה לא היה קורה, הממשלה לא היתה נופלת. החוק קובע שהממשלה נופלת במקרה שתקציב המדינה לא יאושר בקריאה סופית עד 31 במארס, או במקרה של כינון ממשלה אחרי מועד זה, בתוך מאה ימים מיום השבעתה.

במילים אחרות, לממשלה יש חודש וחצי, עד 22 באוגוסט, להעביר את החוק לדחיית הגשת התקציב. זה פרק זמן שבמונחים פוליטיים משול לנצח אם מוסיפים לכך את העובדה כי ממילא היה רוב לממשלה והזעקתו של שטייניץ נועדה רק להגדיל בח"כ נוסף את הפער. אין ברירה אלא להגיע למסקנה כי התיאורים המפוצצים על "ליל הפיג'מות", מלבד להעניק אנקדוטה משעשעת וצבעונית שהאירה את חשכת אותו הלילה במשכן, לקו במידה לא מבוטלת של הפרזה.

הדרך הקלה והמהירה פנימה

אולם את מה שאירע ביום רביעי במליאת הכנסת אי אפשר לפטור בלא כלום. ההצעה הפרטית של קארין אלהרר מיש עתיד, שעברה בניגוד לעמדת הממשלה, אף על פי שלא מדובר בחוק דרמטי, מכרסמת פעם נוספת בתחושת היציבות של הקואליציה, ועשויה לפגוע בסיכוייו של נתניהו להרחיב אותה על ידי צירוף אחת מסיעות האופוזיציה.

מדובר בהפסד שני בתוך שבועיים, אחרי מבוכת מתווה הגז. המפתח להרחבת הממשלה הוא ההכרה כי הממשלה לא תיפול בקרוב. אחרי רוח הקרב של המפלגות שנותרו בחוץ, שבחודשים הראשונים עוד חשבו שיהיה אפשר להפיל את הממשלה, המגמה החדשה של מרביתן היא לחפש את הדרך הקלה והמהירה פנימה. אולם כל סדק ביציבות מפיח אצלם רוח חדשה. גם המחיר לכניסה לממשלה עשוי להשתנות בהתאם להתפתחויות: מפלגה שנכנסת לממשלה חזקה - מחירה נמוך. לעומת מפלגה שתתבקש להצטרף לממשלה הנוטה ליפול על מנת להצילה - מחירה עולה פלאים.

הבדל של גיור

ביום ראשון אישרה הממשלה את השינוי במבנה הגיור ולמעשה ביטלה את החלטת הממשלה הקודמת להקל את הליך הגיור על ידי הכרה ברבני ערים. שינוי זה עורר את זעמן של מפלגות האופוזיציה, ובראשן יש עתיד, שמיהרו לתקוף את ראש הממשלה על שהעניק לש"ס את האחריות הבלעדית לגיור. סביר להניח שמצביעי יש עתיד, רובם ככולם, תומכים במאבק מפלגתם בנושא. אפשר להעריך עוד כי רובם ככולם היו משתוממים מאוד, ואולי אף זועמים, אם חברי יש עתיד היו למשל מצביעים כאיש אחד בכנסת בעד הישארות מערך הגיור בשליטת ש"ס. אבל זה בדיוק מה שקרה.

ביום שני, באותו "ליל פיג'מות", ביקשה הממשלה להעביר את אחריות הגיור ממשרד הדתות שבשליטת ש"ס למשרד ראש הממשלה - זאת על פי ההסכמים הקואליציוניים אחרי מאבק בנושא בין ש"ס לבית היהודי. חברי יש עתיד הצביעו נגד. אם עמדתם היתה מתקבלת, האחריות על הגיור היתה נשארת היום בידיים של ש"ס.

ח"כ עליזה לביא, שריכזה את תחום הגיור במפלגתה, מסבירה כי לא מדובר בטעות. לדבריה, "זה לא משנה מי אחראי על הגיור. אחרי חודשים ארוכים של עבודה על הנושא ואחרי שהממשלה הקודמת אישרה את הרפורמה בגיור רק לפני כמה חודשים, הממשלה הנוכחית מבטלת זאת כלאחר יד, זה אומר שאת סוגיית הגיור אי אפשר לפתור במסגרת המערכת הפוליטית אלא כנראה רק באמצעות מאבק משפטי. אנחנו לא נצביע עם הממשלה בנושא אלא נגדה, ואין שום הבדל אם הגיור יהיה בש"ס או אצל רה"מ, שממילא יעשה כל מה שהחרדים יגידו לו".

בין אופוזיציה לקואליציה

המגעים בין הליכוד לישראל ביתנו החלו בשבוע שעבר. ביום שני נפגש יו"ר סיעת הליכוד צחי הנגבי עם אביגדור ליברמן והציע לו דיל, שלפיו ליברמן יתמוך במועמדי הקואליציה לוועדות לבחירת שופטים, דיינים, קאדים וכו', ואילו הקואליציה תתמוך במועמדיו שלו לאותן ועדות במשבצת נציג האופוזיציה. ליברמן ביקש לחשוב על כך. ביום רביעי השבוע השיב בחיוב.

בשבועיים האחרונים עושה ליברמן מאמצים להבהיר כי פניו אינם פנימה לממשלה, אלא להפך - להפלתה. בדיל עם הליכוד, מרוויח יו"ר ישראל ביתנו בכך שיהיו לו נציגים בוועדות היוקרתיות, ובראשן הוועדה למינוי שופטים. החיסרון מצידו הוא שיתוף הפעולה עם נתניהו, שבו הוא ממש לא מעוניין כעת.

אבל לליברמן אין מה להפסיד. בבחירות לחברי הוועדה למינוי שופטים אין כמעט אפשרות להביך את נתניהו מאחר שמדובר ממילא על משבצת השמורה לנציג האופוזיציה.

אם זה לא היה רוברט אילטוב ממפלגתו אז זה היה ח"כ מהעבודה או ממרצ. סביר להניח שאם היה יכול להביך את נתניהו גם בהקשר זה, היה שוכח מחבריו לסיעה ומעדיף את מה שהפך לאחרונה הערך העליון עבורו.

בקרוב יארוז שגרירנו באו"ם רון פרושאור את מיטלטליו וישוב ארצה. הקרב על זהות מחליפו נמצא כעת בשיאו. שני המועמדים המובילים לתפקיד הם השרים אופיר אקוניס ודני דנון. בליכוד מעריכים כי יתרון הרחקתו של דנון יגבר על הרצון לתגמל את מקורבו אקוניס. אולם הכל פתוח וראש הממשלה טרם הכריע.

מלבד הרצון הטבעי לחיות כמה שנים על חשבון המדינה במנהטן, גם לשיקול הפוליטי יש משמעות. שניהם סבורים כי זירת האו"ם עשויה למצב את מעמדם בזירת התרחשות סוערת, להעניק להם במה תקשורתית מכובדת, וכן להקנות להם ניסיון מדיני ובינלאומי לקראת המשך דרכם הפוליטית, כשישובו ארצה ולשורות הליכוד.

לא רבים הם השגרירים באו"ם שהצליחו להפוך את שליחותם בניו יורק למקפצה משמעותית. רה"מ נתניהו דווקא כן. תקוותו הסמויה או הגלויה של כל מי שנושא בתפקיד זה, הוא ללכת בעקבותיו, עד הפיסגה.