ביג דיל

האם "החוחית", ספרה השלישי של דונה טארט, יהפוך ביום מן הימים לקלאסיקה אמריקנית? שאלה זו ראויה להישאל לא רק בשל מעמדה של טארט כיום בקהילה הספרותית האמריקנית (עם צאתו נמכר "החוחית" ביותר מ־1.5 מיליון עותקים, זכה בפרס פוליצר לצד פרסים יוקרתיים אחרים והיה ללא ספק הרומן המדובר ביותר ב־2014), אלא משום שלשם הוא מכוון: על עלילתו חוצת היבשות, על 800 ומשהו עמודיו - לבנה אימתנית על מדף הספרים - על 11 השנים שנדרשו לכתיבתו ובעיקר, אולי, על שפע אזכוריו הבוטים לדיקנס - מפציר "החוחית", או שמא תובע, לתפוס את מקומו בפנתיאון הספרותי.

במרכז העלילה ניצב תיאודור דקר, ילד בן 13 שחייו משתנים מקצה לקצה יום אחד בעת ביקור עם אמו במוזיאון המטרופוליטן. פיגוע טרור מתרחש במקום ותיאו, הנחלץ מהפיצוץ הלום אך ללא פגע, ילמד שאמו נמנית עם ההרוגים הרבים. הוא נחלץ מן ההריסות ברגע האחרון, בעקבות מפגש עם איש גוסס שמצייד אותו בטבעת נדירה, ומגניב מהריסות המוזיאון את "החוחית", יצירת מופת קטנה פרי מכחולו של קרל פבריציוס, שאמו הציגה אותה לפניו בהתרגשות דקות קודם לכן. 

מכאן, לאורך 14 שנה, נעקוב אחרי התבגרותו הכאובה של תיאו והיטלטלותו מניו יורק ללאס וגאס ובחזרה, אחרי היעשותו מילד של אמא לבחור שמגלה לחרדתו את דמיונו לאביו, עבריין בשקל שאינו שולט בהתמכרויותיו, כשהוא מוקף טיפוסים אקסצנטריים, חלקם דורשים את טובתו וחלקם מעוניינים להזיק לו. כל אותה העת מלווה אותו הציור - עול המעמיד את חירותו בסימן שאלה - בין שבשל היותו מעין מזכרת לאמו, בין שבשל היותו סמל, מושג ובלתי מושג כאחד למה שטוב בעולם ומה ששווה לחיות עבורו. 

הישגו הבולט של "החוחית" הוא היותו מהנה, ואפילו סוחף מתחילתו ועד סופו. בהתחשב ב־800 ומשהו עמודיו, זה הישג לא קטן; הרומן האמריקני בן זמננו מרגיש צורך להיות עב כרס, אך רובם מצוידים כתוצאה מכך בבטן רכה ומייגעת. אולם טארט, כאמור, כיוונה יותר גבוה מזה. 

טארט נקטה אסטרטגיה שאפשר לכנותה דו־ראשית: מצד אחד, הרומן כולו שזור במרכיבים אגדיים, כמעט פלאיים: ילד שמאבד את אמו ויוצא למסע, כשהוא חמוש בטבעת יקרה ומחזיק בציור (אוצר) סודי. הוא עובר לחזקת אביו ואמו החורגת, שמנסים לגנוב את כספו, אך בסוף נחלץ משם ומגיע אל ביתו של איש טוב ומיטיב, שם גם מתגוררת בת חסותו של האיש, שבה הוא מאוהב - וכך הלאה. 

במקביל, העלילה גדושה במציאות הארדקור - מגוון סמים שאותם תיאו צורך בכמויות; אלימות ואנשים מתים מסביב; שיגעון ודיכאון במופעים בלתי מלבבים - וכך הלאה. על מנת להוביל עלילה דו־ראשית בסדר גודל שכזה לחוף מבטחים, יש צורך באיזון בין שני המישורים ויותר מזה: במבנה עומק, או, אם תרצו, באמירה וברצון לחלץ מחייו הפנטסטיים והעצובים של תיאו רעיון שיהדהד אחרי תום הקריאה. לרוע המזל, אלו אינם בנמצא.

"ההיסטוריה הסודית", ספרה הראשון של דונה טארט, מציב אותה ככותבת שביכולתה לרקום עלילה מורכבת ורחבת היקף - ולהוביל אותה ביד רמה. "החוחית" מציג טארט אחרת, שלא פעם שומטת את המושכות ומאבדת את קור הרוח. קשה לא להבחין, לדוגמה, בטיפול שמקבלות הדמויות שהתחבבו על טארט לעומת אלו שלא: חוסר חיבתה המופגן לדמות אביו של תיאו הופכת אותו לדמות פלקטית - מרושע וטיפש במקרה הרע, עלוב וחלש אופי במקרה הפחות טוב, ולא משנה כמה יריעה הוקצתה לו. מנגד, טארט נופלת שדודה בקסמיה של פיפה, אהובתו הבלתי מושגת של תיאו, וכתוצאה מכך אין בפיפה ולו גרם שאינו טוב או מתיקות, כלומר, אין בה עומק.

היחס הרגשני הזה בא לידי ביטוי גם בשפה: טארט יודעת להשתמש בשפה באופן וירטואוזי, ומוכיחה זאת ב"החוחית" לא פעם; לכן מדכא להיתקל במשפטים כגון "והיא מדברת על עצמה, חמה ונוחה כמו נעל ישנה" - כפי שמתאר תיאו את פיפה כשסוף סוף, במקרה, היא נעתרת לצאת איתו לארוחת ערב. אך חמור מזה, לא פעם מתקבלת ההרגשה שיחסה הרגשני של טארט לדמויות משפיע גם על גורלן ומכאן על מהלך העלילה.

בלי לחשוף את המתרחש, אפשר לשער שגם מי שרואה ב"החוחית" יצירה גדולה, יסכים שהאופן שבו בחרה טארט לסיים אותה הוא שרירותי למדי - באותה מידה יכולה היתה לרקום סוף הפוך לחלוטין; זו כנראה הסיבה שפרק הסיום משופע בהגות לא משכנעת, וחותם את "החוחית" במעין אנטי־קליימקס מאכזב. מאידך, בעלילה כולה יותר משמץ של חוסר היגיון וחוסר אמינות; כל זה היה בסדר גמור אילולא התעקשה טארט לקחת את עצמה ואת הספר בכזו רצינות תהומית ואכן - גם אם יש שנינות ב"החוחית", הומור, לא כל שכן הומור עצמי, אין בו.  

מה שיש ב"החוחית" הוא מלל, והרבה. כישרונה הרב של טארט לרוב מונע בעד המלל להפוך לפטפטנות, אך תחת זאת מתקבלת ההרגשה שבמקום מבנה עומק, במקום אותו אלמנט שימשיך להדהד אחרי הקריאה, כמו אותו רושם שמותירה ההתבוננות בציור הנכסף, יש רק עוד מילים; כאילו בעולמה של טארט אפשר לתמלל כל רגש, כל מהלך מופרך, ולהתחמק מהמטען העודף שבו. התוצאה היא יצירה שרק לפרקים מתעלה מעבר לקריאה המהנה אל עבר מבנה מאוזן ועמוק. זה כן קורה, למשל, בתקופה שבה מתגורר תיאו בווגאס: ילד מוזנח, למעשה יתום, על סף התאבדות ולא יודע זאת - טארט יוצרת שילוב רב־עוצמה בין אגדה מעוותת ומציאות פסיכדלית. אך הרגעים הללו נדירים. מה שמשאיר אותנו עם ספר מהנה, סוחף, ובסך הכל הגדרה קולעת לרומן האמריקני מרובה העמודים בן זמננו - גדול, פשוט כי הוא יכול. בכך מצטרפת טארט למועדון מכובד.

החוחית / דונה טארט

מאנגלית: קטיה בנוביץ'; מודן, 838 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו